בגיל שש עזבה נעמי יוגב את היערות הקסומים והמושלגים של שוודיה והמירה אותם באור החזק והמסנוור של ישראל. המעבר החד אילץ אותה לאמץ כללי משחק חדשים ולמחוק את העבר כדי ליצור כאן בית. כשלקתה במחלה שאיימה לגזול ממנה את טעם החיים, החליטה לא לוותר: היא הרחיקה עד הודו וחזרה משם בריאה. היום היא משתפת אחרים בידע שלה ומסייעת להם לצמצם את סבלם ולקצר את דרכם להחלמה.
מי את?
"נעמי, בת 46, גרושה, אמא של יותם (תשע) ועידן (חמש), גרה בקדימה".
ומה את עושה?
"כיום אני בעלת גינקו – הוצאה לאור של ביוגרפיות ואלבומי חיים. בעבר עסקתי בצילום אירועים. בימים אלה אני משיקה הרצאה שבה אני חושפת את הסיפור שלי. בוגרת לימודי צילום במכללת הדסה ירושלים".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי בשוודיה, בת בכורה במשפחה של שני ילדים. אבי הרברט וולבסקה נולד שם, ואמי אסתר היא ילידת הארץ. בשנות ה-70 הגיע אבי לישראל, הכיר את אמי ושמר איתה על קשר גם אחרי חזרתו הביתה. אחרי שנישאו, בנו את ביתם בעיר וסטרוס שבמרכז שוודיה. אני גדלתי כמו בסיפור אגדה. היה לנו בית קיץ בעיירת חוף יפהפייה, ומדי קיץ היינו נוסעים אליו. סבא וסבתא שלי גרו סמוך אלינו, בעיירה מוקפת יער, עם המון סנאים וארנבים. בקיץ היינו יוצאים מהבית עם סלסלות קש וממלאים אותן בפטריות, בתותי בר, בפטל ובאוכמניות. היה לי דמיון עשיר, ואני זוכרת את עצמי מחפשת פיות בפרחי הפעמונית ומתחת לפטריות. אהבתי מאוד גם את השלג ויכולתי לבלות שעות בחוץ, במשחק. בחורף השוודי הקר היה הבית חם ונעים, ואמא הייתה מכינה לנו וופל ביתי ולידו תותים וגלידת וניל.
"יום אחד, כשהייתי בת שש, לקח אותי אבי לשיחה ואמר לי שאני צריכה להיות חזקה ולשמור על אחי דני, כי אנחנו נוסעים עם אמא לישראל. עדיין לא הבנתי בדיוק את משמעות הפרידה של הוריי, אבל הרגשתי שמשהו גדול מתרחש. הקליטה כאן הייתה לי קשה מאוד. הגעתי לארץ חדשה, שבה עברנו ממקום למקום יחד עם אמי ובן זוגה יורם. בהתחלה גרנו בראשון לציון ואז בהוד השרון. אבא היה מגיע לבקר אותנו פעם בשנה, בפסח. מכיוון שהגעתי עם נימוסים שוודיים, היה לי קשה לקבל את החספוס הישראלי. נעשיתי ילדה שקטה ומכונסת. התביישתי במבטא שלי ולא הרביתי לדבר. חייתי בעולם פנימי שבו ציירתי וכתבתי סיפורים ושירים. בחושים של שורדת הבנתי שהתחיל משחק חדש, ושאני חייבת ללמוד את החוקים שלו כדי להצליח. הכרחתי את עצמי לשכוח את המקום שממנו באתי ואת השפה שלי. הכל כאן היה חדש: אפילו החול בים והסרטנים על החוף שהפחידו אותי מאוד. ניסיתי להתרגל לרעש ובעיקר לאור החזק, שסנוור אותי עד כדי אי-יכולת לפקוח את העיניים. לימים יוביל אותי החיפוש אחר האור הרך שהשארתי בשוודיה, לעיסוק בצילום.
"כשהייתי בת 12, עברנו לגור במושב שדה ורבורג שבשרון, ושם לראשונה התחלתי להרגיש שייכת. החברה הייתה מכילה, דלתות הבתים היו פתוחות, והרגשתי חלק מהחבר'ה: יחפה, חניכה בתנועת נוער, נוסעת עם כולם על טרקטורים לים. בצבא שירתתי ככתבת של עלון הנח"ל; הסתובבתי עם צלם לאורכה ולרוחבה של הארץ, וכך למדתי לאהוב אותה".
אחרי השחרור יצאה לטייל במזרח, ובמהלך שהותה בסין פגשה כתבת של סי-אן-אן. "נוצר בינינו קשר חברי", מספרת יוגב, "וכשהיא הביטה בתמונות שצילמתי, היא שאלה אם ברור לי שאני צלמת, והמליצה לי ללמוד צילום. אחרי שחזרתי לארץ, למדתי במכללת הדסה בירושלים ואחר כך התחלתי לעבוד עם יקי הלפרין ז"ל, מבכירי צלמי האופנה בארץ. הוא היה לי בית, מורה ודמות אב, וקורה לי עד היום שאני עדיין שומעת את קולו כשאני מצלמת. בהמשך עבדתי כצלמת אירועים בארץ ובחו"ל. בגיל 34 הכרתי את גדי בחתונה שצילמתי; נישאנו ונולדו לנו שני בנים. לימים התגרשנו.
"לפני כשנתיים גיליתי גוש בישבן. התברר שיש לי מורסה שעלולה להתפשט לדם. בתוך 24 שעות הובהלתי לחדר הניתוח, ואחרי הניתוח נוצרה אצלי פיסטולה פריאנאלית - כשל כירורגי שהטיפול בו מורכב, כואב וחסר אופק. במשך שנה שלמה נכנסתי ויצאתי מבתי חולים, כשאני מטופלת באנטיביוטיקה ובמשככי כאבים. לא יכולתי לבצע פעולות יומיומיות פשוטות וסבלתי מכאבים איומים. הרגשתי שאין עוד טעם לחיי זולת שני הבנים שלי. למזלי, באחד הימים פגשתי שכנה שלי ששמעה על מישהי שסבלה גם היא מפיסטולה, נסעה להודו לטיפול ונרפאה. מיד יצרתי קשר עם רופא בהודו, והוא אמר: 'בואי. אני יכול לטפל בך'. נפתח בפניי שער של תקווה, וידעתי שמצאתי דרך להחזיר לי את חיי.
"בסוף 2016 נסעתי לבנגלור שבהודו, מלווה באחי, ועברתי שם טיפול בשם קשאר-סוטרה, שכלל ניתוח התחלתי ואחריו טיפול יומיומי בחבישות של חומרים שקיימים רק בהודו. זה היה טיפול כואב מאוד, שדרש ממני לבחור בו בכל פעם מחדש, אבל כל יום הרגשתי קצת יותר טוב. במרפאה הכרתי עוד חולים והפכנו להיות סוג של קבוצת תמיכה. את 2017 התחלתי בבית, עם ילדיי, כשאני בריאה לחלוטין, והעליתי בלוג בשם פיסטולה - ריפוי שבו אני מספרת על כל מה שעברתי ונותנת את כל המידע הקיים בנושא. אני גם מייעצת בהתנדבות לחולים אחרים".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לנעמי של היום?
"המעבר שעשיתי בגיל צעיר משוודיה לישראל והמחירים שהיו כרוכים בו, הביאו אותי לגמישות מחשבתית וליכולת להתמודד עם התמורות השונות בחיי. אין בי כעס; יש לי יכולת להתחיל בכל פעם מחדש - לקחת פיסות של סיפור ולהרכיב מהן עולם חדש. כך עשיתי בגיל שש, וגם בכל מעבר דירה, ובגירושים - ובעצם, כל החיים. גם בהודו, בתקופה של טיפולים כואבים, הצלחתי ליצור קשרים חמים עם ישראלים שפגשתי ועם מקומיים שאירחו אותי ונתנו לי להרגיש בבית. לימדתי את עצמי ליצור לי עולם מלא יופי בכל מקום שאני מגיעה אליו".
מסר לאומה?
"פיסטולה היא מחלה שמחפשים לה פתרונות של עזרה ראשונה במקום ריפוי. אני לא הייתי מוכנה להשלים עם חיים של סבל, וכששמעתי על הטיפול בהודו, לא היססתי, ובחרתי בחיים. אני מאמינה שהבחירה בעצמנו ובמצפן הפנימי שלנו, גם אם זה נשמע מטורף ולעיתים בניגוד לסמכות חיצונית, עשויה להציל חיים ולהוביל אותנו לריפוי ולמציאות חדשה וטובה".
באמצע החיים הוא פתאום לא היה מסוגל לפתע לבצע פעולות פשוטות. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
