את המייל מיעל להב קיבלתי בעקבות פרסום סיפורה של גבי אלבז־גרינר, שנפצעה אנושות בפיגוע קו 26 בירושלים באוגוסט 1995, ושרדה. גבי (43) התראיינה ל"לאשה" בספטמבר האחרון וסיפרה שתוך כדי ניתוח לשחזור העורק הראשי שנקרע בפיגוע, גונבה שמועת שווא לחדר הניתוח כי היא המחבלת שביצעה את הפיגוע. הרופאים המסורים, נאמנים לשבועת היפוקרטס, המשיכו בניתוח להצלתה ("אנחנו הולכים להשקיע עשר שעות במחבלת שהרגה אנשים", אמרו לעצמם, כך סיפר לה בדיעבד פרופ' חיים ענר שניתח אותה). גבי השתקמה, למדה רפואה והפכה לקרדיולוגית, שבעצמה מצילה חיים. היא עובדת בבית החולים פוריה בטבריה, נשואה לקרדיולוג שעובד באותו בית חולים, אמא לשלושה ומתגוררת בבית־לחם הגלילית.
המייל של יעל:
קראתי את הכתבה המדהימה על גבי אלבז־גרינר והתרגשתי מאוד. בכתבה אומרת גבי: "כולם יצאו ונשארתי באוטובוס עם ההרוגים ועם בחורה נוספת שנפצעה קשה".
אני אותה בחורה שגבי דיברה עליה.
שמי יעל להב, וגם אני נחשבת נֵס רפואי מאותו פיגוע. הייתי מאושפזת כמעט שנה, מתוכם חודשיים בטיפול נמרץ, ואמרו להורים שלי שנותר רק להתפלל. פינו אותי בסוף, כי חשבו שממילא לא אשרוד ולא אגיע חיה לבית החולים. לאחר מכן אמרו שאשאר בכיסא גלגלים ושהיד שלי לא תתפקד.
בתחילה לא רצו לקבל אותי לשיקום ולא נתנו לי סיכוי להשתקם.
השיקום שלי נמשך כמה שנים והיום, למרות שנותרתי עם 100 אחוזי נכות, אני הולכת על שתי רגליי והיד מתפקדת. הרופאים אומרים שזה נס ומנוגד לכל הסיכויים ולתיאוריות.
בברכה, יעל להב
נרגשת מהמייל של יעל להב, יצרתי איתה קשר, ושמעתי את סיפורה מעורר ההשראה. כך עלה הרעיון להפגיש בין שתי הניצולות, לראשונה מאז אותו בוקר לפני 23 שנה, ששינה את חייהן לתמיד. למפגש המרגש, שנערך במסעדת תשבי בזכרון־יעקב, יעל הגיעה למפגש מלווה באמה הנמרצת, והתרגשות הייתה רבה. יעל וגבי התחבקו ממושכות ללא שמץ של מבוכה, ומיד התחילו לשוחח. תוך כדי השיחה, היו גם דמעות.
השתיים האחרונות באוטובוס
יעל וגבי, זה בעצם המפגש הראשון שלכן מאז הפיגוע. בואו נחזור לאותו בוקר, 21 באוגוסט 1995. גבי סיפרה בריאיון שפורסם אצלנו שהייתה בדרך לאוניברסיטה. יעל, מה את זוכרת מאז?
יעל: "אני לא זוכרת את הבוקר של הפיגוע, לא זוכרת בכלל שעליתי לאוטובוס. אני זוכרת רק מה שקרה ערב לפני כן (ביקרתי חברה בבית החולים) ושלושה חודשים אחרי כן, כשהתעוררתי מההרדמה. אני יודעת ממה שסיפרו לי שהלכתי כרגיל לתחנת האוטובוס ברחוב אלעזר המודעי וחיכיתי לקו 4. ירדתי ברמת אשכול ועליתי על קו 26 שנוסע למשרד השיכון בשכונת שיח ג'ראח, שם עבדתי. באוטובוס היו עוד נשים מהעבודה שלי, שסיפרו לי מאוחר יותר שאמרתי להן בוקר טוב ונכנסתי פנימה, לסוף האוטובוס. תחנה אחת מאוחר יותר, בדיוק כשאוטובוס קו 9 ניסה לעקוף את קו 26, אירע הפיצוץ. לא ידעו באיזה אוטובוס הייתי, כי חלק מהדברים שלי עפו ונמצאו בקו 9. גבי ואני היינו האחרונות שנשארו באוטובוס הבוער, לצד גופותיהם של ההרוגים".
גבי: "שתינו היינו די גמורות ונשארנו אחרונות באוטובוס, משוועות לעזרה. יעל נלכדה בסוף האוטובוס, שחלקו האחורי בער. ההמולה בחוץ הייתה כל כך גדולה, שחשבתי שאף אחד לא שם לב שנשארו אנשים באוטובוס. אני הבנתי שאנחנו לבד ופשוט ניסיתי לרדת. הייתי עסוקה בלנסות לחלץ את עצמי, נפלתי על שלומי קריספין שהוריד את החולצה שלו וחבש לי את הצוואר ומהר מאוד איבדתי הכרה. לקח זמן עד שחילצו את יעל, שהייתה בחלק האחורי של האוטובוס הכפול ונלכדה בלהבות. היא הייתה קרובה יותר למוקד הפיצוץ. בהמשך שמעתי מהמחלצים שהצילו אותי שהם הצמידו טרנזיט לאוטובוס, טיפסו עליו ומשכו את יעל החוצה מהחלון של האוטובוס.
"כמו בכל אירוע המוני יש סדר עדיפויות. קודם מפנים את הפצועים קשה שיש להם סיכוי לשרוד, ואז את אלה שמצבם אנוש. אני פוניתי ראשונה להדסה הר הצופים ומשם אחרי ייצוב לחדר ניתוח בעין כרם. אצל יעל זה היה אחרת, נכון יעל?"
יעל: "בדיעבד היה פרמדיק שסיפר לי שלא רצו לפנות אותי כי לא חשבו שאגיע בחיים. אבל הגעתי לבית החולים בהכרה ומסרתי את שמי וכתובתי, מה שהקל על ההורים שלי למצוא אותי" .
גבי: "יצא לי לפגוש עוד מישהי שהייתה באוטובוס אחרי שכבר החלמתי מהפציעה, והיא אמרה שהיא מצטערת שהיא קצת דרכה עליי בדרכה החוצה. אמרתי לעצמי: איך את מספרת לי דבר כזה, שאת יוצאת החוצה ולא נותנת יד. ניסיתי לחשוב מה אני הייתי עושה".
יעל: "אותו דבר".
גבי: "אני לא יודעת. לא בטוחה. אני כמובן לא שופטת, כל אחד נוהג איך שהוא מרגיש באותו רגע".
יעל: "האינסטינקט הראשוני זה לברוח. במצבים כאלה יש תגובה שהיא fight or flight. במשך שנים אחרי, כשבלון התפוצץ לידי, ברחתי. כשהייתי באירועים ובמסיבות והיו הרבה אורות, התחלתי ללכת מהר".
יש דברים שעדיף לא לזכור
יעל (60) נולדה וגדלה בירושלים, בת למנוחה, מורה בבית ספר יסודי, וד"ר מאיר להב, חוקר בבית הספר לרפואה, שניהם בפנסיה, אחות לדן. היא למדה בתיכון בית חינוך בירושלים, שירתה בצה"ל, למדה לתואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ולתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. בזמן הפיגוע הייתה בת 37 ועבדה בביקורת פנים במשרד השיכון, תפקיד שהצריך נסיעות ברחבי הארץ, הייתה פעילה בלשכת המבקרים הפנימיים, למדה ראיית חשבון במכללת ירושלים והתגוררה עם שותף בדירה במושבה היוונית בעיר. "הייתי באה הביתה רק לישון, כי גם עבדתי, גם למדתי וגם יצאתי לבלות עם חברות ועם בני זוג שהיו לי לאורך השנים".
מנוחה, אמא של יעל, מה את יכולה לספר על התקופה שאחרי הפיגוע, שיעל אינה זוכרת?
"עברנו לגור בהדסה. יעל עברה פגיעה רב־מערכתית. 50 אחוז מגופה נשרף בהתלקחות באוטובוס, בכוויות בדרגה הגבוהה ביותר. רגלה הימנית כל כך נשרפה שלא נשאר עליה בכלל עור, לא נשארה ברך, ורצו לכרות אותה. הייתה מלחמה בין הרופאים ובסוף הרגל לא נכרתה. כל האצבעות ברגל שמאל נקטעו. כיוון שנותר עקב, אמרו שהיא תוכל ללכת. יד ימין שלה נפגעה קשה מאוד: אצבע אחת נקטעה ושתי אצבעות נותרו משותקות. כל החלק הקדמי של גופה נפגע ונותח. הוציאו לה את הטחול, שנפגע. במשך שלושה חודשים שבהם הייתה מורדמת ומונשמת, כדי שלא תרגיש את הכאבים, לא ידעו אם היא רואה ושומעת או מה מצב הקוגניציה שלה. הפציעה הייתה קשה כל כך, שאמרו לנו שאם יהיה שיפור במערכת אחת, זה לא אומר ששאר המערכות בסדר. יום אחד קרא לי הפיזיותרפיסט שטיפל בה והראה לי איך הוא מבקש ממנה לבצע שתי פעולות, כשהיא מורדמת ומונשמת, והיא מבצעת אותן. כך ידענו שהיא שומעת ומבינה".
גבי: "הגיבורים האמיתיים והאומללים האמיתיים הם המשפחות של הפצועים שהיו בחוץ ועשו הכל כדי לשמוע אות חיים: הכניסו אנשים שידברו איתם, השמיעו מוזיקה".
יעל: "בתקופה שהייתי מורדמת ומונשמת השמיעו לי בווקמן שירים של יהורם גאון, שאהבתי במיוחד. כשחזרתי להכרה אחד הדברים הראשונים שאמרתי היה: 'מעניין, חלמתי שיהורם גאון בא לבקר אותי'. זה הדבר היחיד שאני זוכרת מהטיפול הנמרץ, שם הייתי שלושה חודשים".
ומה את זוכרת מהרגע הראשון שלך בהכרה?
יעל: "הדבר הראשון שחשבתי לעצמי היה שאפסיד היום את השיעור בראיית חשבון, כי לא הייתי מודעת בכלל לחומרת הפציעה. עברו כמה חודשים עד שבכלל הבנתי מה קרה לי. לא ידעתי איפה היה הפיגוע. בגלל שהיו לי הרבה נסיעות במסגרת העבודה, חשבתי שהפיגוע קרה מחוץ לירושלים".
גבי, כשיעל חזרה להכרה את כבר היית במקום אחר.
גבי: "אני זוכרת שכשיצאתי מבית החולים, אחרי עשרה ימים, הייתי צריכה ללכת למס רכוש, לדווח על זה. זה נראה לי הזוי. רק קיבלת את החיים, יש לך זמן לדווח? אבל אמרו שאני חייבת, שזה הנוהל. הלכתי עם אמא שלי ובת דודה שלי, וראיתי אנשים בבתי קפה, יושבים וצוחקים. היה לי בראש שאני כרגע השתחררתי, יעל עוד מאושפזת במצב קשה, וחשבתי: רגע, רק החיים שלנו נעצרו? מה, הם לא יודעים שהיה פיגוע רק לפני עשרה ימים? כולם המשיכו הלאה? זה הכה בי. שנים אחר כך אמרתי: כנראה שזה הכוח שלנו, במדינה הזו. יש לנו כוח להמשיך הלאה, זה רע וטוב".
יעל: "זה טוב. בזמנו הרופאים אמרו לי שטוב שאני לא זוכרת כלום מהיום הזה. למי שזוכר מראות מאירוע טרור, קשה מאוד להתאושש".
גבי: "יש דברים שעדיף לא לזכור. אין שאלה. להיות באוטובוס בוער זה לא משהו לזכור".
ובכל זאת, מה נחרת בזיכרונך?
"לא הצלחתי להתנתק מהצעקות ומהריח. אני זוכרת שכשהתחלתי ללמוד, אמרו לי: 'בואי החוצה', יצאתי וראיתי פתיתי שלג דקיקים יורדים ופתאום נכנסתי לשוק. בהתחלה לא ידעתי למה אני מזועזעת מתמונה שאמורה להיות יפה. ואז הבנתי: זה הזכיר לי את הפיגוע, הכל עף באוויר וחלקיקים קטנים נופלים עלינו".
יעל: "אבל לא סבלת מפוסט־טראומה".
גבי: "לא יודעת איך להגדיר את זה. היו קשיים בדרך, מניחה שגם אצלך".
יעל: "עשיתי על זה עבודה סמינריונית ותואר שני ובדקתי את נושא הפוסט־טראומה. זה העסיק אותי הרבה. לכן, אגב, שמחתי לראות את הכתבה עלייך. זה הזכיר לי נשכחות".
גבי: "אפשר לצמוח מקושי".
"אני בכיסא גלגלים? אין מצב"
בעודה מורדמת עברה יעל ניתוחים שבהם הושתל עור מצד שמאל של גופה בצד ימין של גופה, שבו נכוותה. בהמשך עברה ניתוחים נוספים. "אחרי 30 הפסקתי לספור, כל הגוף שלי מלא סיכות שמחברות את כל מה שנקרע לי".
מי תמך בך באותה תקופה?
"בן הזוג שהיה לי בתקופת הפיגוע נפרד ממני. בדיעבד אני שמחה על זה. היו גם חברות שנטשו. הייתה לי חברה טובה שאמרה שהיא לא יכולה לראות אותי ככה ונעלמה, ולעומת זאת חברות אחרות הפכו לחברות נפש. בשעה כזו רואים מי חבר אמיתי ומי לא. היו גם רופאים שטיפלו בי במסירות כזו, שחשבתי שהם קרובי משפחה שלנו: פרופ' אריה אלדד ופרופ' מאיר (אירי) ליברגל. דבורה קצבורג, עובדת הרווחה של משרד השיכון שבו עבדתי, הייתה באה לבקר אותי מדי יום, ומדי שישי הביאה להוריי עוגה שאפתה להם".
גבי: "כשיעל עוד הייתה מורדמת ומונשמת וחבושה כולה, אני כבר התאוששתי והלכתי לבקר אותה ועוד פצוע. המשכתי לעקוב אחרי מצבה באדיקות עד השחרור שלה. היא הייתה פייטרית, נלחמה על חייה".
מרגע שיעל חזרה להכרה, התחיל השיקום. "אמרו לי שאהיה בכיסא גלגלים ואמרתי: 'אני? בכיסא גלגלים? אין מצב!' הגיע רופא מהשיקום בהר הצופים, ראה אותי, נבהל ואמר שאין לי סיכוי ושאין טעם להעביר אותי לשיקום. למזלי פגשתי מלאכית בשם ד"ר אילנה פרבר, שניהלה את השיקום והחליטה לקבל אותי בתנאי שמדי כמה ימים אחזור להדסה עין כרם לבדיקות וטיפול בכוויות. אני לא יודעת למה היא החליטה לתת לי הזדמנות, אבל עד שנפטרה שלחתי לה זר פרחים מדי ראש השנה ופסח".
כמה זמן היית בשיקום?
"שנה באשפוז מלא ושנה נוספת באשפוז יום. בהתחלה בכלל לא יכולתי לזוז, אז היו הופכים אותי בלילה, כדי שלא אקבל פצעי לחץ. עברתי הרבה שעות של פיזיותרפיה, שכאבה לי במיוחד, בגלל שהעור שנכווה היה לחלוטין לא גמיש. הייתי צריכה ללמוד מחדש איך ללכת. הפיזיותרפיסטית דוידה קוסף לא ויתרה לי והעמידה אותי על הרגליים. עם כל זה שהייתי נחושה ללכת, היו רגעים של שבירה. אחרי שהבינו שלא אהיה בכיסא גלגלים, אמרו שאלך עם הליכון. לאט־לאט ההליכון הפך יותר ויותר קטן. בהמשך שמו לי מכשיר אורתופדי ארוך, שחובק את הרגל, כדי שהברך לא תקרוס. אחרי כמה שנים הרגל התחזקה והורידו לי את המכשיר. היום אני הולכת בלי כלום. אני לא יכולה לעמוד על הרגליים בלי הנעליים המיוחדות שהתאימו לי, ולכן כשאני צריכה להתלבש, אני עושה את זה בשכיבה. עברתי גם ריפוי בדיבור כדי ללמוד מחדש לדבר, כי מכשיר ההנשמה שאליו הייתי מחוברת במשך שלושה חודשים פגע במיתרי הקול שלי, ובנוסף יש לי רסיס בָּרֵיאה שאי־אפשר להוציא, ושני אלה יחד גרמו לכך שהקול שלי נשמע אטי ומתאמץ. כיוון שהיד החזקה שלי נפגעה קשה, אמרו לי שאצטרך ללמוד לכתוב ביד שמאל, אבל זה לא הסתדר לי בראש, אז עברתי ריפוי בעיסוק כדי לכתוב בכל זאת ביד ימין, והצלחתי".
גבי: "את הניתוחים עשית בחו"ל?"
יעל: "רק את הניתוח בפנים עשיתי בבוסטון, זה ניתוח שאין בארץ ונסעתי למנתח שהרבה נכי צה"ל היו אצלו. החזירו לי את השפתיים למקום, סידרו לי את הפה ואת כל הלחי".
מאיפה שאבת כוחות בתקופת השיקום הקשה כל כך?
"כשצריך כוחות, מוצאים אותם בפנים. רציתי להשתקם בעיקר בשביל הוריי ואחי, בשביל לעודד אותם".
גבי: "בשנים הראשונות שלאחר הפיגוע יעל הייתה לי תמיד בראש: בכל פעם שהיה לי קשה, חשבתי על יעל, שמצבה פי כמה קשה משלי. היו לי כוויות בכפות הידיים, כי ניסיתי לשמור על הפנים, ואלה כאבי תופת. כל פעם שהעזתי לרחם על עצמי קצת, אמרתי: לעומת הטיפולים שלך עם הכוויות, עדיף שאשתוק. נתת לי כוח".
יעל: "אני שמחה לשמוע. אצל גבי זה היה הכל או כלום ואצלי כלום או לא כלום. היום הרופאים אומרים שאת כל התחזיות הרפואיות לגביי אפשר לזרוק לפח, שזה ממש נס רפואי. הם לא יודעים איך זה קרה, ניבאו לי שחורות ולא נתנו לי שום סיכוי להשתקם".
גבי: "לאורך השנים שחלפו התעדכנתי לגבי יעל דרך דודה שלי, נורית, שניהלה חנות גדולה בירושלים. בכל פעם שאמא של יעל ביקרה באותה חנות, היא עדכנה והתעדכנה".
יעל: "גם אני עקבתי אחר ההתקדמות של גבי דרך העדכונים מדודה שלה, אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו ממש נפגשות. שמחתי מאוד לשמוע שהיא בחרה ברפואה, וגם שהיא התחתנה והביאה ילדים לעולם".
דברים שרק נפגעי טרור מבינים
שלוש שנים לאחר הפיגוע, חזרה יעל למעגל העבודה. "לא יכולתי להמשיך בתפקיד שעשיתי לפני הפיגוע, שהיה כרוך בנסיעות רבות. עובדת הרווחה במשרד השיכון סידרה לי הסבה למחשבים, עשיתי קורס תכנות ועבדתי בחצי משרה. התחלתי ללכת לחדר הכושר בעבודה. בהמשך למדתי לתואר שני נוסף, במידענות, וסיימתי בהצטיינות יתרה. כדי לא להיות תלויה במוניות, למדתי נהיגה. מיותר לציין שלא עליתי על אוטובוס מאז".
גבי, את נסעת באוטובוס מאז?
"ניסיונות שעשיתי כשלו, אז הפסקתי. אבל ניסיתי!".
יעל, ניסית למצוא בן זוג?
"לא ממש. בהתחלה הייתי במצב כל כך קשה, שמה שהיה לי בראש זה איך להשתקם ולחזור לחיים, אז עניין מציאת בן זוג העסיק אותי פחות. בהמשך כן הסתכלתי באתרי היכרויות, אבל לא עשיתי עם זה משהו רציני. אחר כך ירדתי מזה, גם כי היו לי דברים חשובים יותר וגם לא רציתי את האכזבות האלה. כיום אני מאמינה שאפשר למצוא זוגיות בכל גיל, למרות הכל. אני אדם אופטימי".
וילדים, רצית באיזשהו שלב?
"חשבתי בזמנו על הורות עצמאית, אבל לא הלכתי על זה, גם כי המשקל שהיה מתווסף לי בהיריון היה מסכן את רגליי, וגם כי לא רציתי שהטיפול בילד יהפוך לנטל על אחרים".
בגיל 55 יצאת לפנסיה מוקדמת. איך נראים החיים שלך כיום?
"מלבד פיזיותרפיה, שעשיתי בשנים האחרונות בבית הלוחם בירושלים, התאמנתי גם בחץ וקשת. בהתחלה לא יכולתי בכלל להחזיק את הקשת, אבל עם הזמן השתפרתי וזכיתי במקום הראשון בתחרות הארצית של בתי הלוחם. כיום אני משתתפת בחוגים אחרים בבית הלוחם: כתיבה יצירתית, מדיטציה ופילאטיס. בנוסף, למדתי תכשיטנות בנעמת ואני ממשיכה ללמוד את התחום בבית, עם מורה שבאה אליי מדי פעם. אני לומדת גם נומרולוגיה וטארוט, קוראת הרבה, יושבת עם חברות בבתי קפה והולכת לקולנוע".
התכשיטים שאת יוצרת מורכבים מאוד, ואת מכינה אותם ביד הפגועה שלך.
"כן, אמא שלי ואני עונדות את התכשיטים שאני עושה ונשים פונות אלינו, רוצות לקנות ממני. קיבלתי הצעות גם מחנויות, אבל אני לא מוכרת. אני עושה את זה לנשמה".
איפה את גרה כיום?
"מאז הפציעה אני גרה באותה דירה בירושלים שבה גרתי כשאירע הפיגוע, וההורים שלי עברו לגור איתי, כדי לעזור לי בקניות, בישולים וגם בחבישות. העור שלי רגיש מאוד ולעתים קרובות יש לי פצעים ברגל הפגועה".
מנוחה: "לא רצינו שאדם זר יטפל בה, ואנחנו עושים את זה באהבה עצומה".
יעל, מה הפיגוע עשה לחיים שלך?
"ראיתי מי חבר אמיתי ומי לא, ולמדתי מה חשוב ומה פחות. בזכות הסיפור שלי, אנשים ששמעו על הפציעה שלי קיבלו פרופורציות לצרות הקטנות שלהם. למדתי גם לראות את היפה והחיובי בכל דבר. גיליתי שיש חיים מעבר לעבודה ולקריירה ואני משתדלת ליהנות כמה שיותר. כשאנשים במוסד לביטוח הלאומי ובבית החולים הדסה ראו איך אני מתמודדת, הם התחילו להפנות אליי נפגעי טרור אחרים, כדי שאעודד אותם. אנשים צלצלו אליי וכתבו לי. הייתי פעילה בקבוצת תמיכה לנפגעי טרור והיו כאלה שהיה להם קשה להירדם אחרי שראו אותי בפעם הראשונה, בגלל הכוויות על הפרצוף. בהמשך הם התרגלו וזה עזר להם לקבל פרופורציות לגבי הפציעה שלהם. שמחתי לעזור לנפגעי טרור אחרים, בהם אישה שבזכות שיחות איתי הצליחה לחזור לעבודתה".
איך מצאת כוחות לא רק להשתקם, בניגוד לכל התחזיות, אלא גם לעזור לאחרים?
"כשמגיעים לשפל המדרגה, אפשר להישאר למטה ואולי לטבוע יותר – או להתחיל לטפס. צריך להחליט, או־או. אין מצב ביניים. אני בחרתי לטפס למעלה. אני מאמינה במשפט: 'אין הרבה צחוק ברפואה, אבל יש הרבה רפואה בצחוק'".
יש בך כעס על מי שעשה את הפיגוע?
"אין לי כעס, כי כעס לא יעזור לי ולא יקדם אותי. מה שקרה, קרה. החיים ניתנו לי במתנה ואני משתדלת ליהנות ולנצל אותם עד תום. בראייה אחרת, אפשר לשמוח שאני חיה ומתפקדת, למרות הכל. גם בתוך בּיש המזל, יש מזל".
הגענו לסוף המפגש. איך אתן מסכמות אותו?
יעל: "אני מרגישה שאנחנו אחיות לגורל, כי שתינו מוגדרות נס רפואי מאותו פיגוע. יש דברים שרק נפגעי טרור מבינים. ברור שמי שלא עבר את זה, לא יכול להבין את הקשיים, הפחדים והחרדות. משמח אותי לראות לאן גבי הגיעה. אני מאוד גאה בה על כך שהיא הפכה לרופאה, שמצילה חיים של אחרים".
גבי: "באיזשהו מקום כל הזמן חיכיתי לראות שאת מתאוששת, מחייכת וחיה את החיים. התובנה הכי גדולה שלי היא עד כמה החיים יקרים ועד כמה אנשים לא מעריכים באיזו מידה כל פעולה בסיסית כמו לנשום, לדבר, לאכול לבד, להתקלח, יכולה להיות צורכת אנרגיה. הבנתי שלנשום זה לא דבר שצריך לקחת כמובן מאליו. אני לא יודעת איך זה אצלך".
יעל: "אנשים מתעכבים על שטויות ולא מעריכים את החיים. צריך לנצל כל רגע".
