נפצעה אנוש בפיגוע, והיום היא רופאה הנלחמת על חייהם של אחרים

    כשגבי אלבז־גרינר נפצעה בפיגוע בקו 26 בירושלים והובהלה לניתוח, הייתה שמועה שהיא המחבלת. למרות זאת נאבקו הרופאים על חייה. היום היא רופאה קרדיולוגית

    ד"ר גבי אלבז גרינר. "אני מנסה לתת לחולים את הביטחון שהעניק לי בזמנו פרופ' ענר, שידעו שיש מישהו שיודע מה הוא עושה, שיילחם בשבילם" (צילום: אביגיל עוזי)
    ד"ר גבי אלבז גרינר. "אני מנסה לתת לחולים את הביטחון שהעניק לי בזמנו פרופ' ענר, שידעו שיש מישהו שיודע מה הוא עושה, שיילחם בשבילם" (צילום: אביגיל עוזי)

    נולדתי בשם עתליה וגדלתי בקריית־מלאכי. בתיכון התנדבתי כחובשת במד"א, בשנת 1995 השתחררתי מהצבא ונרשמתי ללימודי ריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית בירושלים. באוגוסט שלפני תחילת הלימודים עברתי לגור אצל סבתא ודודה שלי במושב באזור ירושלים ולקחתי קורס קיץ באנגלית. כל בוקר דודה שלי, שעבדה במרכז העיר, הקפיצה אותי לתחנת האוטובוס של קו 26 שהגיע להר הצופים. היינו ארבע בנות מהקורס והפכנו לחברות טובות. נהגנו לעלות על האוטובוס, כל אחת בתחנה שלה, לתפוס את הספסל האחורי ולנסוע יחד.

    "בבוקר של 21 באוגוסט 1995 התעוררתי מאוחר. דודה שלי מיהרה להגיע לעבודה, רצתי לאוטו שלה, נסענו לעיר וכשהיא קלטה מרחוק את האוטובוס שלי, עקפה אותו, חסמה ואמרה לי: 'יאללה, רדי מהר'"

     

    בבוקר של 21 באוגוסט 1995 התעוררתי מאוחר. דודה שלי מיהרה להגיע לעבודה, רצתי לאוטו שלה, נסענו לעיר וכשהיא קלטה מרחוק את האוטובוס שלי, עקפה אותו, חסמה ואמרה לי: 'יאללה, רדי מהר'. התיישבתי בשורה האחרונה כרגיל וחיכיתי לשלוש חברותיי. בתחנה הבאה ראיתי את אחת מהן עם יד מגובסת והיא סימנה לי שהיא לא רוצה לעלות לאוטובוס צפוף. השנייה הייתה חולה ולא הגיעה, והשלישית פספסה את האוטובוס ונפנפה לי מרחוק.

     

    החלטתי לעבור לשבת באמצע האוטובוס. באחת התחנות עלה בחור צעיר שהתיישב לידי. הוא היה בערך בגילי, לבוש בחוסר טעם והיה לו תיק מנהלים של פעם, כבד כזה, ברמה מצחיקה, לא ברמה חשודה. עבר לי בראש: בחור עתיק. הוא הסתכל עליי כמה פעמים בצורה מוזרה, אני לא אשכח את זה. חשבתי: אין סיכוי שאני נותנת לו את מספר הטלפון שלי. מאותו רגע הסתכלתי החוצה, כדי שלא ינסה ליצור קשר עין. הוא קם, עבר והתיישב בספסל האחורי. זה היה קצת ביזארי, אבל עדיין לא חשבתי שהוא מחבל, חשבתי שכנראה לא מצאתי חן בעיניו. אוטובוס אחר בדיוק התחיל לעקוף אותנו. כמה שניות אחר כך היה פיצוץ מחריד. הספקתי לצעוק 'פיגוע' ומרגע זה היה כאוס אחד גדול וריח נורא.

     

     

     

    הבנתי שהוא המחבל. כל הפצועים קל־בינוני ירדו מהאוטובוס. לי נקרע העורק הראשי בצוואר, שמספק דם למוח. ניסיתי להתרומם והתחיל שטף דם אדיר, איבדתי דם במהירות. כולם יצאו ונשארתי באוטובוס עם ההרוגים ועם בחורה נוספת שנפצעה קשה. הצלחתי לגרור את עצמי לעמוד שבין הדלתות, ניסיתי לרדת והחלקתי ישר לידיו של בחור צעיר בשם שלומי קריספין, שגר בסמוך והגיע לעזור. הוא הוריד אותי מהאוטובוס, קשר חולצה סביב הצוואר שלי והמשיך לעזור לפצועים אחרים. בהמשך הוא סיפר לי: 'המצב שלך היה קשה מאוד וחשבתי שאת עומדת למות. הייתי חייב לעזור לאנשים שחשבתי שיש להם סיכוי, אבל העיניים שלך הדהדו לי בראש'. הוא ראה בעיניים שלי שאני מתחננת על חיי.
    "פרופ' ענר סיפר לי: 'כשהשמועה הגיעה לחדר הניתוח, אמרנו אחד לשני: 'אנחנו הולכים להשקיע עשר שעות ניתוח במחבלת, שהרגה אנשים. אבל אז הסתכלתי עלייך, משהו בך הזכיר לי את בתי ואמרתי: 'חבר'ה, ממשיכים'"

     

    אני זוכרת את עצמי שוכבת על הכביש, מדממת, לא יכולה לזוז או לדבר, חסרת אונים ומשוועת לעזרה. היה לי ברור שאני עומדת למות. התחננתי לאלוהים: תן לי רק חמש דקות כדי להיפרד מהוריי ומהמשפחה שלי, רציתי רק למות ליד מישהו שאני מכירה ולא על הכביש, שזה בעיניי מוות מזעזע. שכבתי שם וחשבתי: שיט, אני הולכת למות בגיל 20, לבד.

     

    פינו אותי באמבולנס הראשון שהגיע. במהלך הנסיעה איבדתי את ההכרה. הם לקחו אותי להדסה הר הצופים, ניסו להשתלט על הדימום ולייצב אותי. מחוסרת הכרה הועברתי לניתוח בהדסה עין כרם. פרופ' חיים ענר, שהיה מנהל מחלקת כירורגיית כלי דם, ניצח על התזמורת בחדר הניתוח. בשלב כלשהו מישהו הדליף למנתחים שאני המחבלת, כנראה בגלל החזות המזרחית שלי, בגלל שהייתי פצועה קשה מאוד ובעיקר בגלל שלא מצאו בשטח את גופת המחבל שהתפזרה - 100 ק"ג חומר נפץ, לא נשאר ממנו הרבה. רק לקראת סוף הניתוח, כשגופת המחבל זוהתה, הגיעה אליהם הידיעה שאני לא המחבלת. פרופ' ענר סיפר לי בדיעבד: 'כשהשמועה הגיעה לחדר הניתוח, אמרנו אחד לשני: 'אנחנו הולכים להשקיע עשר שעות ניתוח במחבלת, שהרגה אנשים. אבל אז הסתכלתי עלייך, משהו בך הזכיר לי את בתי ואמרתי: 'חבר'ה, ממשיכים'.

     

    הכותרת שהתפרסמה ביום הפיגוע, לפני שהתבררה זהות המחבל  (צילום: מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)
      הכותרת שהתפרסמה ביום הפיגוע, לפני שהתבררה זהות המחבל (צילום: מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)

       

      כולם חיפשו אותי. ארבע־חמש שעות אחרי הפיגוע הפנו את ההורים שלי לאבו כביר, כדי לזהות גופה ושלחו את הדוד שלי. הוא יצא ואמר: 'זו לא עתליה'. הם התקשרו שוב לבתי החולים ואמרו להם שיש שתי מנותחות בעין כרם. כשהגיעו אמרו להם: 'מצטערים, אחת המנותחות נפטרה' וביקשו שימתינו עד שהניתוח שלי יסתיים. אחד מאנשי הצוות יצא אליהם והסביר שהמצב מאוד קשה ושיצפו לגרוע מכל. זה היה הניתוח הראשון בארץ של שחזור עורק התרדמה וגם היום, בספרות הרפואית יש רק מקרים בודדים של ניתוח כזה, כי רוב הפצועים לא מספיקים להגיע לחדר הניתוח. אמרו למשפחה שלי שגם אם אשאר בחיים, כנראה אהיה צמח או מאוד מוגבלת. אף אחד לא חשב שאצא מזה על שתי רגליים, הולכת, מדברת וחיה חיים מלאים. אני נס רפואי.

      "אמרו למשפחה שלי שגם אם אשאר בחיים, כנראה אהיה צמח או מאוד מוגבלת. אף אחד לא חשב שאצא מזה על שתי רגליים, הולכת, מדברת וחיה חיים מלאים. אני נס רפואי"

       

      כשיצאתי מהניתוח קראו לדוד שלי לזהות אותי. הוא לא היה בטוח שזו אני, הייתי נפוחה כמו בלון. בסוף הם זיהו אותי לפי הבגדים והנעליים שהגעתי איתם, ומשהו בפנים שהזכיר אותי.

      ארבעה־חמישה ימים אחר כך חזרתי להכרה. התעוררתי מחוברת לצינורות בכל מקום, עם שברים בצלעות, כל נשימה כאבה לי, סביבי מיליון אנשים שאני לא מכירה. אמא שלי נכנסה כדי להרגיע אותי. ואז הגיע מולי פרופ' חיים ענר המלאך, שהסביר לי הכל.

       

      החברות מהאוטובוס הגיעו לבקר אותי וצחקנו על זה שהיה לנו מזל שהן לא עלו, כי אם היינו יושבות יחד בספסל האחרון כרגיל, היינו בטוח מתרסקות.

       

      הכתבה שהתפרסמה לאחר שהיא חזרה להכרה מלאה (צילום: מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)
        הכתבה שהתפרסמה לאחר שהיא חזרה להכרה מלאה(צילום: מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)

         

        הייתי מאושפזת כמעט שבועיים. יום אחד קילחו אותי במיטה, עם סמרטוט וגיגית. אמרתי לעצמי: על גופתי, אין מצב שמחר מגיעה אחות ורוחצת אותי. אני מתקלחת לבד! רציתי להחזיר לעצמי את השליטה על חיי. התעוררתי מוקדם, למרות הכאבים תפסתי כיסא, גררתי את עצמי למקלחת ונעלתי את הדלת. התפשטתי לאט, התקלחתי לאט ופתאום ראיתי את עצמי במראה, לראשונה מאז הפיגוע. נבהלתי, נפלתי על הכיור ופתחתי את כל התפרים. החזירו אותי למיטה, הגיע רופא עם אקדח סיכות ואמר: 'עכשיו את מבינה למה את צריכה עזרה במקלחת?' עניתי לו: 'המקלחת הייתה שווה כל סיכה באקדח שלך'.

         

        עברתי תהליך ארוך של שיקום. כתוצאה מהפגיעה הנוירולוגית, הייתה לי חולשה קשה בצד ימין וגם בעיות זיכרון, עשיתי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ושיקום נוירולוגי. התחלתי את שנת הלימודים קצת באיחור.

         

        אחרי הפיגוע המליצו לי לשנות את שמי, כי עתליה הייתה מלכת יהודה שנרצחה. בהתחלה סירבתי לשנות, אבל חצי שנה לאחר הפיגוע נפצעתי קל בתאונת דרכים, וכולם סביבי נפצעו קשה. אמרתי: 'לא אכפת לי איך יקראו לי, אני את השם הזה מחליפה'.

         

         

        "פעמים רבות אני מקבלת חולים במצב קשה מאוד, לא שופטת, לא חורצת דין, רק נלחמת עד הסוף" (צילום: אביגיל עוזי)
          "פעמים רבות אני מקבלת חולים במצב קשה מאוד, לא שופטת, לא חורצת דין, רק נלחמת עד הסוף"(צילום: אביגיל עוזי)

           

          בשנה השנייה ללימודים החלטתי להירשם ללימודי רפואה. רציתי להציל חיים אחרי כל מה שעברתי. סיימתי את התואר בריפוי בעיסוק ומיד התחלתי לימודי רפואה באוניברסיטת בן־גוריון. המשכתי להתמחות ברפואה פנימית בבית החולים אסף הרופא, שם הכרתי את תומר, בן זוגי. כבר שלוש שנים תומר ואני בתוכנית תת־התמחות בטורונטו, קנדה. אני בקרדיולוגיה פולשנית והוא בגסטרו־אנתרולוגיה פולשנית. במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים. רק בשנה האחרונה הם התחילו לדרוש תשובות על הצלקות שלי, וסיפרתי הכל.

           

          שורה תחתונה: כרופאה, אני מנסה לתת לחולים את הביטחון שהעניק לי בזמנו פרופ' ענר, שידעו שיש מישהו שיודע מה הוא עושה, שיילחם בשבילם. פעמים רבות אני מקבלת חולים במצב קשה מאוד, לא שופטת, לא חורצת דין, רק נלחמת עד הסוף".

           

          • ד"ר גבי אלבז־גרינר (43), קרדיולוגית, נשואה לתומר ואם לשלושה, מתגוררת בטורונטו, קנדה, במסגרת תת־התמחות בקרדיולוגיה פולשנית

           

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סטיילינג: תמי ארד-ברקאי)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סטיילינג: תמי ארד-ברקאי)
           
          הצג:
          כל התגובות לכתבה "נפצעה אנוש בפיגוע, והיום היא רופאה הנלחמת על חייהם של אחרים"
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד