רגע לפני שהחלו הזיות החום, הבנתי שאני לבד ושכנראה עשיתי את טעות חיי. אין חופשת מחלה, אין עבודה לחזור אליה בהנחה שהדלקת תעבור, אין טעם לקום בבוקר. אפשר רופא?
המשרה הקבועה שכילתה אותי
אני חוזרת אחורה, לימי השמונה עד חמש, רגע לפני שעזבתי הכל והלכתי. הגוף התחיל לדבר ראשון והלוואי והיה מסביר טוב יותר, או שולח הודעת אס. אם. אס, שאבין למה כואב שם. ושם. הגוף החל קמל. הצילומים לא הראו שיש בעיה. הם כתבו שתקין ויש עמוד שדרה ולא הייתה הערה בצד שהנבדקת לא יודעת לעמוד על שלה והחוליות גיחכו בשקט. הלכתי כפופה והתבקשתי להתיישר ובאמת שניסיתי, אבל כשעמדתי זקוף התקשיתי לחייך, אז ויתרתי על הישר וחייכתי, כי יש לי עבודה ואת הכתיבה אני משאירה לסוף היום וטוב לי בזוגיות היציבה הזו. יש הערכה וכבוד הדדי, יש הבנה שאלו החיים. וברור שהמאהב יחכה לערב, ואכתוב אותו ובו ואסתפק בכך. כי יש הבנה שטוב.
ונהיה פחות טוב והלכתי לעבודה רק כדי לחזור ממנה. יש משפחה וילד קטן וצריך לשלם ולשלם, אז שילמתי גם מחיר רגשי. והמאהב חיכה בשקט לערב ולפעמים לא היה כוח. כי יש עבודה ששוחקת ויש בית וערימת כביסות וכלים לנקות והידיים יבשות מכדי ליצור.
לטורים הקודמים של נועה רום:
- להתבגר בעולם של סלבס בסקיני אחרי לידה: "אני מתביישת בגוף שלי"
- "בכיתה לא מבינים. אבא שלי מת והם רוצים שאפסיק להיות עצובה"
בודדה בבית הספר: "כבר שנתיים משפילים אותי ומציקים לי"
העזתי לחלום שאקום ואתפטר ורק אכתוב ואצור. ולרגע החוליות עמדו בשקט ופרפרים עפו מהבטן אל תוך החיך וצחקתי, צחוק של אמת. וכשנגמר הצחוק הבנתי שמותר וצריך לחלום, אבל לא היום. אולי כשהילד יגדל, אולי כשאני אגדל, אולי כשיהיה לי כסף. אין לי כסף והילד קטן.
הוא צריך אמא מאושרת, אני משכנעת את עצמי. הוא גם צריך אוכל, ביגוד הנעלה וצהרון. ואמא שלו תהיה מאושרת לקנות לעצמה משהו חדש, כי תיכף יש חג או יום הולדת או סתם יום לא טוב או יום שטוב. ומי עוזב אהבה יציבה? ויש ביטוחים שונים שמבטיחים שפעם יהיה לי עוד קצת כסף.
והכתיבה לא מבטיחה ואין לה ערבויות ולפעמים היא לועגת לי שאני חושבת לבחור בה, כי שתינו יודעות שלא ברור מה יהיה בעתיד, וגם ההווה מתעתע. והיא מסבירה בדרכה הפיוטיות והמלאה במטאפורות טיפשיות שאני טיפשה אם אבחר בה. ומיד אחר כך שתינו שוכחות את הלעג ואני צוללת לתוכה. וטוב לי ואני אוהבת להיות איתה, רק איתה.
וקשה לקום בבוקר והחוליות חורקות ואני מבטיחה לעצמי שבשנה הבאה אקבל החלטה כי די, וקשה. וכשאני נבלעת אל תוך ארבעה קירות אני שוכחת את ההבטחות ואת עצמי. והשמונה עד חמש משכיחים גם אותה ואת הערבים בהם בילינו ביחד. ומשהו צריך ללכת. ובטח שלא זורקים פנסיה נוראית ושכר לא גבוה.
השכר לא גבוה, אבל יחד עם הכתיבה אני שורדת את החודש. ומחודש לחודש סימני ההישרדות מראים את אותותיהם. ואני מאיימת לעצמי ועם עצמי שהפעם אני הולכת ולא אכפת לי מה יגידו ומה חושבים. כמו בסרטים אני אגש להנהלה מחויכת ומפיצה ניחוחות של אושר ואצעק, "אני מתפטרת", ושאר העובדים והעובדות יקומו מכיסאם וימחאו לי כפיים. הם יקנאו בי על הצעד שעשיתי. וכשאצא משם, מרחפת לי על עננים דמיוניים, הם יחזרו לארבע ולא יפסיקו לדבר על המשוגעת שהרגע הפכה למובטלת בלי עתיד.
ואז פשוט עזבתי
ולא היה רגע מכונן ולא הייתה הארה ותכנון אסטרטגי. גם זיקוקים לא נורו באוויר. הודעתי שאני עוזבת והתראה להם ולי ומאותו רגע נהיה בסדר. והחודשיים שם מיהרו והכתיבה ידעה שתיכף תורה. רק היא ואני. וידעתי שאני לא יודעת מה יהיה מחר, אבל אני אעבוד קשה כדי שהיא תהפוך ליום ולילה, אולי לא יציבה, אבל נאמנה.
ומאז אני כותבת ויוצרת ומתפתחת. ויש לילות שאין בהם שקט, לילות שאני יודעת שבבוקר אבדוק מהיכן אפשר לקצץ ולהדק את ההדוק גם כך. ואין סיפור עם מסקנה וטיפים כאחת הקואצ'ריות לחיים פורחים, אך מצומצמים. אין לי מרשמים וספרוני העצמה עם לבבות ומשפטי "את יכולה גם כשאת לא". יש לי את הבחירה שעשיתי, שיותר מדי א.נשים חוששים לעשות אותה ובצדק. כי חונכנו ללכת בקו ישר ולא לסטות מהדרך, להביא תעודות ואישורים ותלוש בראשון לחודש. ואם יש שובר שמן לחגים, עוד סימן שהצלחת בחיים.
ויש שלא מסוגלים בקו, הם צריכים את הפתוח, את החופש להחליט לבד. הם נמקים כשהם מוכנסים לקובייה. מסגרות יכולות להוציא את המיטב שבא.נשים והן יכולות לשבור. את הרוח, הנפש והגוף. וגם אם החיים האלה שחיים פעם אחת, הם מורכבים יותר כשאני בלבד - אני לוקחת אותם בשתי ידיים. ידיים שכותבות עד צאת הנשמה, שרוצות עוד, שמוכנות לכתוב טור עם כמה מטאפורות טיפשיות, פשוט כי הן לא יודעת אחרת. ולא מסוגלות.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
נועה רום, רווקה + ילד בן שש, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.
