"בכיתה לא מבינים. אבא שלי מת והם רוצים שאפסיק להיות עצובה"

ההורים רוצים לשמור עליהם ולגונן, אבל המתבגרים שפונים לנועה רום מאוד רוצים לדבר על נושא המוות. "אל תתעלמו מהנושא. דברו איתם", היא מבקשת

נועה רום

|

05.12.17 | 08:20

"הילדים בכיתה לא מבינים. הם רוצים שאפסיק לדבר על אבא שלי כל הזמן, אז אני אמורה להעמיד פנים שטוב לי?" צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
"הילדים בכיתה לא מבינים. הם רוצים שאפסיק לדבר על אבא שלי כל הזמן, אז אני אמורה להעמיד פנים שטוב לי?" צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
היא הייתה בת 11 כששלחה לי את המייל הראשון, סיפרה על הספרים שהיא קוראת ובכלל, על החיים שלה - מייל של תום ומתיקות ולבסוף כתבה משפט נוסף: "אבא שלי חולה בסרטן, אבל אני בטוחה שיהיה בסדר". עניתי לה שאני מבינה, שגם אני חליתי, שאני שמחה באופטימיות שלה ואני פה. היא לא כתבה יותר.

 

ארבעה חודשים אחר כך, בשעות הערב המאוחרות, הגיע מייל ממנה. "אבא שלי נפטר עכשיו. היה לי אבא ולא יהיה לי יותר". חשבתי על הילדה הקטנה שמקבלת את הבשורה, על בקשת העזרה שלא נכתבה ועל המשפט הקצר שטומן בחובו כל כך הרבה מילים.

 

רוצה לאטום את אוזניה

מאותו רגע החזקתי לה את היד דרך המחשב. היה את היום בו צחקה לראשונה והרגישה רגשות אשם. "איך אני יכולה לצחוק כשאבא שלי מת?" היא שאלה ועניתי לה שכמה טוב שהיא יכולה ושאביה היה רוצה ילדה שמחה. היא שאלה אם אני מאמינה שהוא רואה אותה בשמיים. עניתי שכן, אבל היא לא ויתרה. "איך את יודעת?" היא שאלה והסברתי שאני לא יודעת, אבל אני רוצה להאמין שאמנם הגוף איננו, אבל הנשמה קיימת. היא החליטה שהיא צריכה לחשוב על כך. והיה את היום שבו חזרה הביתה בוכייה. "הילדים בכיתה לא מבינים", היא כתבה. "הם רוצים שאפסיק להיות עצובה ולא אדבר על אבא שלי כל הזמן, אז אני אמורה להעמיד פנים שטוב לי?"

 

אין זמן טוב לדבר על מוות עם ילדים ונוער. השאלות שצצות לפעמים בגיל צעיר נענות בהתחמקות מצד ההורים, בתקווה שהילדים ישכחו, מתוך רצון לשמור עליהם בצמר גפן עוד כמה שנים. שיחות על גן עדן ועננים מפחידים כל הורה, כי גם אנחנו לא רוצים להאמין שאנחנו בני תמותה, אבל המוות קיים ולפעמים הוא מגיע ללא הודעה, פוגע בצעירים, לא מרחם על ילדי הגן. לא מרחם גם על הגדולים.

 

בספרי הראשון, שיצא בשנת 2008, 'עד הבת מצווה זה יעבור', ישנה דמות בת 12 שאחותה הגדולה חולה בסרטן. הספר שנגע בהרבה לבבות קטנים, הרתיע לא מעט הורים, שהעדיפו שהבנות שלהן לא יחשפו לסיפור. לעומתם, ילדיהם רצו לדבר, בין אם זה בהרצאות או במייל. "שמי יעל ואני בת שש עשרה", היא כתבה לי. "קראתי את כל הספרים שלך. בעיקר הזדהיתי עם אחת הדמויות שיש לה בעיות עם אביה". הייתי בטוחה שמדובר ביחסים של בת מתבגרת ואביה, אבל במייל השלישי היא נפתחה וסיפרה שהבעיה היא מחלת הסרטן שלו. היא ילדה של אבא, יש להם קשר מיוחד וקשה לה לראות אותו סובל, אז היא בורחת לכתיבה, לחדר שלה. רוצה לאטום את אוזניה ולעצום את עיניה ולא יכולה.

 

לדבר, לא להתעלם

התכתובת בינינו נמשכה לאורך תקופת המחלה של אביה. יעל, נערה רגישה ונבונה, סיפרה על הפחדים, החששות ובמקביל רצתה להכיר אותי, לדעת על חיי ולא יכולתי לספר לה שגם אני מתמודדת עם אמא חולה, שאני מפחדת. היא ילדה, אני הגדולה והאחראית ואיך אנחם כשאני כאובה? בחושיה החדים היא הרגישה שאני קצת נעלמת, פחות עונה לה, שאני מסתירה משהו. רגע השיא היה כשנפגשנו, יתומות, שונות וכל כך דומות. היום יעל בת עשרים. לומדת לחיות את החיים ללא. נוסקת אל על, עם מטען כבד תחת כנפיה.

 

ויש את מיכאלה, שהמחלה של אמה תקפה אותה בתקופה בה מיכאלה פרחה. היא התקבלה לתיכון שרצתה, נערה פעילה חברתית, מתנדבת, כותבת. היא שיתפה אותי בפחדים שלה, אבל החליטה שהיא ממשיכה בחיי השגרה שלה. היא נתנה לאחרים כשבביתה שרר תוהו ובוהו. לאחר מות אימה היא המשיכה את חייה הפעילים ובימים אלה היא מתגייסת לצה"ל. "אני אופטימית", היא כותבת. "ואני מאמינה שאמא שלי רואה אותי וגאה בי. עצוב לי, אבל אני מודה על מה שיש לי".

 

אין דרך נכונה לדבר על מוות, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. הוא קיים ונוכח בכל מקום. אנחנו חיים בארץ אוכלת יושביה, שאסונות בה פותחים וסוגרים את החדשות. צמר הגפן שבו עטפנו את ילדינו מתפורר מגיל קטן והבועה לעתים מתנפצת מהר מדי. אנחנו לא יכולים להבטיח להם עולם מושלם, אבל אפשר ללמד אותם שיש טוב גם כשלפעמים קשה ושיחד תעברו את הגשר, אם צריך, יד ביד.

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נועה רום, רווקה + ילד בן שש, גרה בנתניה, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.