איך ייראה הבית שלנו בשנת המאה למדינה? האם הוא עדיין יהיה מקום מקלט חמים - או שמא קופסה יעילה, חכמה ומשוכללת? מה יהיו צורתו וגודלו, ומאילו חומרים הוא ייבנה? מה יהיו תפקידיו? האם הבית שלנו יישאר מקום קבוע שרכשנו עליו בעלות, כפי שאנחנו מכירים מימינו, או שיימצאו הסדרי מגורים אחרים? האם אנחנו חוששים כשאנחנו חושבים על מגורים עתידיים, ואם כן, ממה?
הרבה שאלות צפו במהלך העבודה על "הבית העתידי", התערוכה שאצרו האדריכליות לימור יוסיפון-גולדמן ודנה גורדון בגלריה בבית האדריכל ביפו, ותיפתח מחרתיים (שישי) במסגרת שבוע האיור 2018. הרבה דיונים, למידה והפריה הדדית חוו משתתפיה בחצי השנה האחרונה, כחלק מתהליך העבודה הקבוצתי, חוצה התחומים.
יוסיפון-גולדמן וגורדון הרכיבו בתשומת לב את קבוצת היוצרים – ממגוון תחומי עיסוק, מנעד גילאים, ארבע נשים וארבעה גברים. את תחום האדריכלות מייצגות טולה עמיר ורוני אביצור; את העיצוב התעשייתי - פרופ' עזרי טרזי; המאיירים הם בתיה קולטון, ניב תשבי ואלון ברייאר; תמרה אפרת היא מעצבת רב תחומית ויואב פלד – צלם אדריכלות.
כדי לתת לכולם בסיס משותף גיבשו השתיים תוכנית של עשרה מפגשי עיון והעשרה, שהתפרשה על פני שישה חודשים. "נקודת המוצא שלנו הייתה 70 שנה למדינה ישראל", הן אומרות, ''ונקודת הציון שנבחרה היא 100 שנים למדינה. לא רחוק מדי, לא קרוב מדי".
בסופו של תהליך עלו שתי תמות עיקריות: האחת היא תפיסת הבית הפיזי כמקום שמספק הגנה, ביטחון וקרקע, אבל במחיר של קיבעון ושיעבוד. השנייה מדברת על מות הבית והתפוררות החלל הפיזי האישי – מה שיישאר זאת ה"מזוודה" שלנו, מאגר חפצים וזיכרונות אישיים, שאותם נישא איתנו ממקום למקום בכל אשר נלך. הצד הטוב של ההתפתחות הזו – אם תתרחש – הוא שנשתחרר מהמחויבות ונזכה בחופש.
המתח שבין שני הקצוות הללו – השיעבוד והחופש, נבחר לנושא התערוכה, ועל אף המטען הכבד שנצבר בתהליך, העבודות עצמן גדושות בהומור.
למשל, מובייל הפרספקס השקוף וגדול הממדים של טולה עמיר, שנולד בהשראת תיק היד המופלא של מרי פופינס, שבעצם היה ביתה האמיתי, כשהיא מתעופפת ממעונה של משפחה אחת לאחרת. את החפצים שמרי פופינס מוציאה מתיקה (עציץ, מתלה, מראה) תרגמה עמיר לשרטוט ואחר כך למובייל. אלה הם החפצים האישיים שאפשר לקחת ממקום למקום, וקוויהם "לקוחים מקטלוג איקאה", לפי עמיר. ''מוצרים זמינים לכל דורש, אשר הופכים לאישיים עם השימוש בסביבה הביתית".
"קפסולת אין-בית" של עזרי טרזי היא "'פסאודו-סטארט-אפ' לבעיית הדיור של דור ה-A, שיגיע בקרוב לגיל הבגרות". הקפסולה היא מעין שק-שינה קשיח המצויד בכל הטכנולוגיה החדישה, שילווה את בעליו באשר ילך בעזרת מערכת שילוח מתוחכמת, בעולם העתידי שבו, על-פי טרזי, שירותי הבית המוכרים יהיו משותפים, ויישכרו אד-הוק. שר השינה הודפס בתלת ממד, ומלווה במצגת למשקיעים (כביכול).
כדי להסתגל לאותו עולם עתידי, שבו מרחבי המגורים יהפכו למערכות שיתופיות סטריליות, אלון ברייאר יצא מאזור הנוחות שלו כמאייר, ובנה מקרטונים ודפים צבעוניים שלוש מכונות (כביכול) לשימוש אישי, שמטרתן לשמר חוויות חושיות וזיכרונות מהבית שאבד, בגרסתם המושטחת.
על מדד הקומפקטיות שפיתחה רוני אביצור, שותפה בסטודיו לאדריכלות XS, היא זכתה באות האדריכל 2018 מטעם התאחדות האדריכלים, בקטגוריית אדריכלות המחר. אביצור לא חוזה שהבית ייעלם, אלא יצטמצם וישתנה, בצורה גמישה. בתערוכה היא מדמיינת עולם שבו הבית מתפרק לפעולות הניתנות לרכישה ולהחלפה (משחק, עבודה, אירוח, רחצה, מנוחה וכו'). בכל אלה יוכלו המבקרים לשחק בהשראת משחק הטטריס, בעזרת קוביות עץ, כך שכל אחד יכול להרכיב לעצמו את הבית המתאים לו.
תמרה אפרת ויואב פלד מדמיינים אף הם את הבית העתידי כמקום ארעי. הם צילמו את ביתו של פלד על בד (אפרת עשתה את הסטיילינג), תמונת פנורמה של שני חדרים, והדפיסו אותה על בד. את הבד הזה, שיכול להתקפל לתוך מזוודה, אפשר לתלות ולפרוש בכל חדר, ו''להרגיש בבית''.
עוד מוזמנים המבקרים להישאב אל דפיו של ספר הציורים של בתיה קולטון, "זרם תודעה על פנטזיה עתידנית, שבה המציאות דורסת את הדמיון". הספר מוצב על מדף בתא אינטימי, שקולטון איירה גם את קירותיו, והמכלול דחוס ברשמים ובמרקמים מגוונים.
ניב תשבי תוהה על חיוניותו של האדם בבית החכם, מוטמע האוטומציה. האם המכשירים האלה מנוונים את הגוף האנושי? האם האדם הופך בעצמו למכונה, שמשועבדת לצרכיו? צמד הפסלים שיצר מציג בהומור הביקורתי האופייני לו את האיש העצל שגר בבית החכם.
- אם תרצו להיות שותפים לתהליך, תוכלו לפגוש את היוצרים בפתיחה החגיגית שתיערך ביום שישי, ה-16.11, או להגיע לסיור מודרך עם האוצרות, שיתקיים ביום שישי, 23.11, ב-12:00 וב-13:30.
