מ"מקסים" לגבעת הקפיטול: הילד מהמסעדה שהתפוצצה נאם בקונגרס

    ג'ורג' מטר היה בן תשע כשפיגוע רצחני התרחש במסעדה החיפאית שבבעלות משפחתו. הסיוט רדף אותו שנים, ולאחרונה הוא הציג את מסקנותיו בוושינגטון

    נדב גליק

    |

    23.10.18 | 03:00

    ג'ורג' מטר ליד מסעדת מקסים בחיפה והאנדרטה שעליה מופיעים שמותיהם של 21 ההרוגים, ובהם בן דודו של אביו - ג'ורג' מטר (צילום: אלעד גרשגורן)
    ג'ורג' מטר ליד מסעדת מקסים בחיפה והאנדרטה שעליה מופיעים שמותיהם של 21 ההרוגים, ובהם בן דודו של אביו - ג'ורג' מטר (צילום: אלעד גרשגורן)
    מסעדת מקסים, זמן קצר לאחר הפיגוע, אוקטובר 2003. "סבתא שלי צרחה, אמא הייתה בטלפונים, כולם בכו" (צילום: צביקה טישלר)
    מסעדת מקסים, זמן קצר לאחר הפיגוע, אוקטובר 2003. "סבתא שלי צרחה, אמא הייתה בטלפונים, כולם בכו" (צילום: צביקה טישלר)
    כוחות פינוי והצלה ליד המסעדה, אוקטובר 2003. "זה משהו שאף אחד לא מכין אותך אליו" (צילום: מאיר פרטוש)
    כוחות פינוי והצלה ליד המסעדה, אוקטובר 2003. "זה משהו שאף אחד לא מכין אותך אליו" (צילום: מאיר פרטוש)
    מטר על גבעת הקפיטול בוושינגטון, קיץ 2018. "דווקא בגלל שזה קרה לי, ערבי-ישראלי, זה נתן לי זווית ראייה יותר רחבה" (צילום: אלבום פרטי)
    מטר על גבעת הקפיטול בוושינגטון, קיץ 2018. "דווקא בגלל שזה קרה לי, ערבי-ישראלי, זה נתן לי זווית ראייה יותר רחבה" (צילום: אלבום פרטי)

    יום שבת, 4 באוקטובר 2003, היה יום רגוע בבית משפחת מטר בחיפה, ולקראת הצהריים עמד ג'ורג' בן התשע לצאת עם אמו סמירה ושלושת אחיו למסעדת מקסים, שנמצאת בבעלות המשפחה. בדרך לשם טלפנה האם לבעלה שרבל, ששהה במסעדה, ושאלה אם יש שולחן פנוי לה ולילדים. הבעל אמר שהמסעדה מלאה והציע לאשתו לנסוע לאמה, שגרה ביישוב טורעאן שבגליל התחתון. המשפחה נסעה לשם, אכלה ארוחת צהריים, ואחריה ג'ורג' נרדם. כעבור שעתיים העירה אותו דודתו בבהלה. "קום, ג'ורג'", פקדה עליו, "מקסים התפוצצה". הילד קם מהמיטה וראה את בני משפחתו בוכים מול הטלוויזיה.

     

    >> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

     

    עוד בערוץ אנשים:

     

     

    "ראיתי את כל המשפחה בפאניקה", נזכר ג'ורג' מטר, כיום בן 24, סטודנט לתקשורת וללימודים אמריקאיים באוניברסיטת תל אביב. "סבתא שלי צרחה, אמא הייתה בטלפונים, כולם בכו. אחר כך שמענו שרבע שעה לפני שהמחבלת התפוצצה, אבא שלי בדיוק יצא לעשות סידורים, וככה חייו ניצלו. סבא שלי כן היה במסעדה, אבל הוא ישב עם שלושה עובדים שספגו את ההדף של הפיצוץ, ובכך הגנו עליו. הם נהרגו, והוא נשאר בחיים בזכותם".

     

    בין 21 האנשים שמצאו את מותם באחד הפיגועים הקשים ביותר שידעה ישראל באינתיפאדה השנייה, היה בן דוד של אביו, שנקרא גם הוא ג'ורג' מטר. ג'ורג' מטר האחר, שבעת הפיגוע היה ילד וישן בבית סבתו, עשה דרך ארוכה מאז אותה שבת מסויטת. אחת התחנות המרכזיות בדרכו הייתה בניין הקונגרס האמריקאי שעל גבעת הקפיטול בוושינגטון, שם הוא שהה לאחרונה חודשיים ועבר התמחות במסגרת תוכנית לימודים יוקרתית. לקראת תום שהותו שם, נשא נאום מרגש בפני חברי בית הנבחרים והציג את סיפורו האישי. "עד היום, כשאני מדבר על הפיגוע הזה, זה נשמע לי מטורף", אומר מטר. "בכל פעם שאני שומע על פיגועים שקורים, אני אומר לעצמי: 'הרי היית בסיטואציה הזו לפני 15 שנה', ועדיין אני לא מאמין שזה קרה לי. זה משהו שאף אחד לא מכין אותך אליו. אף אחד לא אומר: 'בוא, קח ספר, תראה איך מתמודדים כשקורה לך פיגוע'".

     

    ג'ורג' מטר בבית הנבחרים בוושינגטון. "אנשים בכו מולי" (צילום: אלבום פרטי)
      ג'ורג' מטר בבית הנבחרים בוושינגטון. "אנשים בכו מולי"(צילום: אלבום פרטי)

       

      לטרור אין כתובת

       

      מסעדת מקסים הוקמה על ידי סבו של ג'ורג' מטר בשנות ה-60 של המאה הקודמת במבואות הדרומיים של חיפה, ליד חוף הים – אזור שהיה ריק לגמרי באותה תקופה. "לא היה שם כלום, למעט בית קברות שנמצא עד היום", מספר מטר. "אנשים צחקו על סבא שלי: 'את מי תאכיל? את הרוחות של בית הקברות?' אחרי כמה שנים המסעדה נעשתה עסק מצליח. לצד המשפחה שלי היו עוד שלוש משפחות שותפות - אחת יהודית ושתיים ערביות".

       

      כשהסב הזדקן, עבר העסק לניהול של אביו, וכל ילדותו של מטר עברה עליו בין השולחנות, המלצרים והסירים. "ממש גדלתי במסעדה", הוא מחייך. "הסתובבתי לאבא שלי בין הרגליים, והאוכל בבית תמיד היה מגיע מהמסעדה. עד היום אני לא יודע לבשל, וכששואלים אותי למה, אני אומר שהתרגלתי שהאוכל בא אליי מהמסעדה. המקסימום שאני יודע להכין זה צ'יפס ופסטה".

       

      "הרי זה לא קרה בחדשות, אלא לי. זה לא קרה למשפחה אחרת, אלא למשפחה שלי. חוויתי את זה, ואני לא רוצה שאף אחד אחר יחווה את זה. לאן העולם ייקח אותי, ועד כמה אני אצליח להשפיע - זה כבר סיפור אחר"

      את הביקור הראשון שערך במסעדה לאחר הפיגוע הוא לא ישכח לעולם. "ראיתי את ההרס הגדול, וזה היה מצמרר. מקום שאתה מכיר כל כך טוב – היה מאוד כואב לראות אותו במצב כזה". תחילה חשבו בני המשפחה שלא יפתחו את המסעדה מחדש, ויהגרו לארצות הברית, אבל לאחר זמן מה החליטו לא להיכנע לטרור, וחזרו למסעדה. עם זאת, גם היום, 15 שנה אחרי, למטר קשה לעכל את האסון. "זה קורה לי גם היום, כשאני נמצא במסעדה, ועוברת בי מחשבה שלפני 15 שנה נרצחו 21 איש במקום שבו אני עומד, ממש מתחת לרגליים שלי. זה משהו שלא שעוזב אותך, משהו שלא מתגברים עליו".

       

      כבר כילד, הוא מספר, הבין שהאירוע היה סוריאליסטי לגמרי: מחבלת ערבייה מג'נין מתפוצצת במסעדה שנמצאת בבעלות ערבית. הקונפליקט הזה, הוא אומר, לא נפתר אצלו שנים רבות. "הרקע שאני בא ממנו, וכל מה שהמסעדה מסמלת, הפך את העניין למסובך יותר", אומר מטר. "כילד שלא מבין כלום הייתי צריך להתמודד עם מחשבות על מוות, על רצח, על פיגועים, על פוליטיקה, על כל העניין של זהות. הייתי שואל את עצמי, מי זה אנחנו? מי זה הם? מי פה האויב? אלה שאלות שאף אחד לא יכול היה לענות לי עליהן. הייתי צריך לענות לעצמי לבד. היום, אם אני מנסה לחשוב כמו האויב, לשים את עצמי בנעליים של אותה מחבלת ולהבין מה הייתה המטרה שלה, מה היא באה לעשות - אני מגיע למסקנה שלטרור אין כתובת. זה היה רצח, ואני לעולם לא אוכל להצדיק את זה. אולי אוכל להבין מאיפה המחבלת באה ומה היה המניע שלה, אבל לעולם לא אוכל להצדיק את מה שהיא עשתה".

       

      אולי היא הבינה שהמסעדה היא סמל לדו-קיום, ודווקא את זה היא רצתה לפוצץ?

      "בדיעבד התברר שהיא התכוונה לבצע פיגוע בבית חולים רמב"ם, עצרה לאכול בדרך, וכשראתה שהמסעדה מלאה, החליטה להתפוצץ בה. במקרה זו הייתה מסעדה שמנוהלת על ידי יהודים וערבים. לדעתי, דווקא בגלל שזה קרה לי, ערבי-ישראלי, זה נתן לי זווית ראייה יותר רחבה. זה אפשר לי לנסות להבין את שני הצדדים ולהחליט שאף צד לא צריך לעבור את זה. לא משנה מאיפה אתה ומה אתה - אנשים חפים מפשע לא צריכים למות. זו הייתה המסקנה החד-משמעית שהגעתי אליה. לכן, הנושא כל כך בער בי". 

       

      מסעדת מקסים, זמן קצר אחרי הפיגוע. "אף צד לא צריך לעבור את זה" (צילום: צביקה טישלר)
        מסעדת מקסים, זמן קצר אחרי הפיגוע. "אף צד לא צריך לעבור את זה"(צילום: צביקה טישלר)

         

        למה אתה עושה את זה?

         

        הנושא בער בו גם כשהחל ללמוד באוניברסיטת תל אביב ונבחר לנהל את קבוצת "וואחד על אחד", שכוללת סטודנטים יהודים וערבים הנפגשים כדי לדון בנושאים שונים, לאו דווקא פוליטיים. "מפריע לי שכשיהודים וערבים יושבים יחד, הם מדברים רק על פוליטיקה", אומר מטר. "הרי יש עוד דברים שאפשר לדבר עליהם: כדורגל, משפחה, זוגיות. אנחנו בני אדם, ואלה חוויות שמשותפות לכולנו, כך שהשיחות עליהן מאוד מקרבות, לדעתי. יש גם שיח פוליטי, כי למי שמגיע לקבוצה כזו יש רצון לדבר על זה, וזה צריך לקרות. זה 'הפיל שבחדר'. הפעילות בקבוצה היא אחת הסיבות לכך שהתקבלתי להתמחות בקונגרס בוושינגטון".

         

        ההתמחות, שנערכה בקיץ, היא פרי יוזמה של הארגון New Story Leadership. הארגון בוחר חמישה סטודנטים ישראלים וחמישה פלסטינים, ואלה נשלחים לבירת ארצות הברית, שם הם מתמחים אצל חברי קונגרס ועוברים סדנאות שבהן מלמדים אותם להציג את סיפורם באופן שעשוי לשנות עמדות בציבור האמריקאי ובכך לקדם את השלום. "למדתי שם לכתוב נאומים", אומר מטר, "לעמוד מול קהל בצורה נכונה, להציג את זווית הראייה שלי על המצב בארץ". הוא גם פגש מתמחים ממדינות אחרות במזרח התיכון שהרימו גבה על כך שערבי מייצג את ישראל. "לא הבינו למה אני מגדיר את עצמי כישראלי", הוא מספר. "לתפיסתם, אם אני ערבי, אני מוגדר כפלסטיני. ואז התחיל שיח של 'למה אתה עושה את זה?' לפעמים ראו במקרה שלי משבר זהות; אמרו שעוד לא השלמתי עם מה שאני אמור להיות - אבל אני לא מתכחש לכלום. אני ערבי, שפת האם שלי ערבית, ואני גאה בערביות שלי. עניין ההגדרות הוא בעיה. אנשים תמיד ישפטו אותך בהתאם לאופן שבו אתה מגדיר את עצמך, אבל אני רואה בן אדם כבן אדם. מעולם לא היה לי דחוף להשתייך לקבוצה כזו או אחרת של דת או לאום – רק לקבוצה שמחזיקה עקרונות של כבוד ושלום".

         

        מטר עם הסנאטור ברני סנדרס בוושינגטון. "יכולתי לבחור בדרך אחרת" (צילום: אלבום פרטי)
          מטר עם הסנאטור ברני סנדרס בוושינגטון. "יכולתי לבחור בדרך אחרת"(צילום: אלבום פרטי)
           

           

          מטר היה אחד מארבעה מתמחים מכל העולם שנבחרו להשתתף באירוע הסיום של התוכנית ולהציג את סיפורם האישי בפני חברי קונגרס ועובדי לשכותיהם. "אף פעם בחיים שלי לא התרגשתי ככה", הוא אומר. "זה לא היה הנאום הראשון שנשאתי, אבל כאן ראיתי אנשים שבוכים מולי, וזה ריגש אותי. כשאני מספר את הסיפור שלי, אני בדרך כלל מנסה להוציא את עצמי מהסיטואציה ולהישמע מונוטוני כדי למנוע מעצמי להתחיל לבכות. גם ככה הסיפור קשה לי, וגם ככה תמיד יש לי גולה בגרון כשאני מספר אותו – ופתאום אני רואה מולי אנשים שבוכים, וזה היה מאוד-מאוד מרגש".

           

          איזה מסר רצית להעביר בנאום שלך?

          "רציתי להעביר את הקושי שנמצאתי בו, שבגללו יכולתי בקלות לבחור בדרך אחרת, של שנאה, של פחד – אבל בחרתי בדרך השנייה. יש משפט של הנשיא רוזוולט שהשתמשתי בו בנאום: 'ראיתי את המלחמה, ואני שונא אותה'. המשפט הזה מדבר אליי; חוויתי אותו על בשרי. הרי זה לא קרה בחדשות, אלא לי. זה לא קרה למשפחה אחרת, אלא למשפחה שלי. חוויתי את זה, ואני לא רוצה שאף אחד אחר יחווה את זה. לאן העולם ייקח אותי, ועד כמה אני אצליח להשפיע - זה כבר סיפור אחר".

           

          __________________

           

          החתן והכלה ניצלו בנס מפיגוע רצחני בתל אביב. הקליקו על התמונה:

           

          "יש לך מזל בחיים", אמר הרב מתחת לחופה. הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)
          "יש לך מזל בחיים", אמר הרב מתחת לחופה. הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)

           

           
          הצג:
          כל התגובות לכתבה "מ"מקסים" לגבעת הקפיטול: הילד מהמסעדה שהתפוצצה נאם בקונגרס"
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד