"אחרי שנים שבהן התביישתי בהוריי, סגרתי איתם מעגל של אהבה"

סיפור החיים של כל אחד מאיתנו הוא עניין מורכב: יש אנשים שחשים בו נוח, אבל יש גם כאלה שנדרש להם זמן, אפילו שנים ארוכות, כדי להתפייס ולהשלים עימו, ובמהלך שנות הניכור הללו עלולים ללכת לאיבוד תמונות וזיכרונות. הצלמת שרון הורוביץ מקפידה לתעד את שגרת היום-יום היקרה מפז: פרטים קטנים, שמחות קטנות, של יום חולין, שהם-הם מארג חיינו – והיא עושה זאת בעיקר בקרב בני הגיל השלישי. "אל תחכו לאירועים מיוחדים", היא מבקשת, "תתעדו עכשיו, היום".

מי את?

"שרון, בת 39, נשואה לנמרוד ואמא של יעל (שש) ונדב (ארבע). גרה ברחובות".

ומה את עושה?

"אני צלמת המתמחה בתיעוד רגעים בחיי היום-יום של משפחות, כשהדגש הוא על הגיל השלישי. בוגרת לימודי צילום במכללת הדסה ירושלים ובעלת תואר ראשון בגיאוגרפיה ובתולדות האמנות מאוניברסיטת בן גוריון".

צילום של שרון הורוביץ. "אל תחכו לאירועים מיוחדים. תתעדו עכשיו, היום"

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי ברחובות, אחות צעירה לרונית. הוריי ז"ל נולדו ברומניה. אבא יעקב עלה לארץ עם הוריו בגיל 28 לאחר שירות בצבא הרומני ועבד כחרט בתעשייה האווירית. אמא סילביה עלתה לארץ כילדה צעירה ולמעשה כבר גדלה כאן, ברמת השרון ועבדה כגננת. הוריי הכירו זו את זה דרך מכר משותף, ונאלצו להמתין שנים ארוכות עד שהפכו להורים. לאחר לידת רונית עזבה אמא את עבודתה כגננת והתחילה לטפל בילדים אצלנו בבית.

"גדלתי לזוג הורים מבוגרים, בוודאי מבוגרים מההורים של החברים שלי. התביישתי בהם, והתביישתי בכך שאני מתביישת. הם היו אנשים טובים, שעשו הכל בשבילנו, אבל הבית נעדר טקסים ומנהגים שיגבשו אותנו סביבו. אבא שלי קרא המון, והיה לו שפע של ידע שאותו ביקש לחלוק איתנו, אבל אני לא הייתי ממש פתוחה לשמוע, והתביישתי אם זה קרה בנוכחות חברות שלי. חוויתי רגשי נחיתות וחוסר ביטחון, שנבעו בין היתר מהריחוק שחשתי מהוריי.

"מילדות נמשכתי לצילום, וכנערה נהגתי לצלם את הילדים שטופלו על ידי אמא שלי. אהבתי לתעד אותם ברגעים קטנים של יום-יום - שינה, קימה, משחק. הייתי תלמידה ממוצעת, והאהבה שלי לאמנות נתפסה כתחביב נחמד, לא יותר. המסר שקיבלתי היה שהכי חשוב זה למצוא פרנסה יציבה. הרגשתי שאני לא מצטיינת בשום דבר, שאני בינונית, בעוד שכולם סביבי מוצלחים יותר ובאים מבתים טובים יותר".

הורוביץ בנעוריה. "הרגשתי שכולם סביבי באים מבתים טובים יותר"

בצבא שירתה כפקידת מבצעים בחיל האוויר. "בשלב כלשהו שמעתי על קורס של צלמים צבאיים", היא אומרת. "זה היה בשבילי בגדר חלום ענק, אבל לא העזתי לממש אותו והרגשתי פספוס גדול. אחרי השחרור חשבתי על לימודי צילום, ושוב תקפו אותי חוסר הביטחון הישן והחשש מכישלון. החלטתי ללכת על בטוח ונרשמתי ללימודי תואר ראשון בגיאוגרפיה ובאמנות באוניברסיטת בן גוריון. בסיום התואר החלטתי לנסות בכל זאת להתקבל ללימודי צילום בהדסה, ולהפתעתי, התקבלתי. גם במישור הזוגי לקח לי זמן להבשיל. באותה תקופה הכרתי את נמרוד, בעלי לעתיד - זוגיות רצינית ראשונה. מהר מאוד ידעתי שזה זה.

"אחרי הלימודים התחלתי לעבוד בחברת HP בתחום ההכנה לדפוס, כי 'צילום זה לא פרנסה', ואז אמי חלתה בסרטן נדיר ואלים, שהיה ברור כי אינו בר ריפוי. אחותי ואני נטלנו על עצמנו את ניהול המחלה שלה והטיפול בה ושהינו סביב מיטתה במשמרות. זה היה זמן חסד, שבו זכינו להכיר אותה מחדש. חברים שלי הגיעו לבקר בבית החולים, אמא הייתה חברותית ונעימה, ופתאום גיליתי שאני כבר לא מתביישת. לאחר תשעה חודשים היא הלכה לעולמה, ואני מלאת תודה על כך זכינו לסגור מעגל ביחד ולהיפרד.

"כחצי שנה אחרי מותה של אמי, נמרוד ואני נישאנו, וב-2012 נולדה בתנו הבכורה, יעל. אחרי חופשת הלידה חזרתי לעבודה, אבל התברר לי שהצורך לשלב בין אימהות למשרה מלאה גובה ממני מחיר כבד מדי. החלטתי לעבור הסבת אקדמאים להוראה במכללת אחווה, ואחרי הלימודים השתלבתי לתקופה קצרה כמחנכת וכמורה להבעת צילום בבית הספר בטב"ע לחינוך מיוחד בבית עובד.

עם הבעל, נמרוד. "גם במישור הזוגי לקח לי זמן להבשיל"

"אחרי לידתו של נדב, ובלחץ של חברות שהכירו את אהבת הצילום שלי, פתחתי עסק עצמאי כצלמת. אבא שלי כבר היה אז מבוגר מאוד ולא בקו הבריאות, ואני הרביתי לצלם אותו עם הנכדים כדי שתישאר לי מזכרת. כשמצבו הידרדר, וכבר היה לו קשה לבוא אליי, הלכתי אליו וצילמתי אותו בתוך השקט והיום-יום שלו, בבית שבו גדלתי ושהיו בו זיכרונות מחיים שלמים. שש שנים לאחר אמא, הלך אבי לעולמו. גם איתו, למרבה החסד, זכיתי לסגור מעגל של הורות ואהבה. לאחר השבעה סגרתי מעגל נוסף: צילמתי את הבית שבו גדלתי ואת החפצים שהקיפו אותי בילדותי. רק כך יכולתי להיפרד ולהמשיך הלאה.

"כשצילמתי משפחות, התחלתי להציע לאנשים שיביאו לצילומים גם את ההורים שלהם מפני שהם חלק מהמארג המשפחתי, ואז הבנתי שזה בעצם מה שאני רוצה לעשות: לצלם מפגשים רב-דוריים ואנשים בגיל השלישי בחיי היום-יום, לעיתים בעת הפרידה מהבית לקראת המעבר לדיור מוגן. המטרה שלי כיום היא לצלם בעיקר אנשים בגיל השלישי - לשים את הפרטים הקטנים של החיים שלהם במרכז ולתעד אותם בזכות עצמם ולאו דווקא כהורים של, כסבתא וסבא של וכד'. לשם כך אני גם מרצה ומספרת את הסיפור שלי - כדי להגיד לאנשים לא לחכות, כדי שלא יפספסו את ההזדמנות הזו".

צילום של שרון הורוביץ. "יש בי תחושה עזה של שליחות"

מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך לשרון של היום?

"לשמחתי ולמזלי, הצלחתי לסגור מעגל עם הוריי. אחרי תחושות הבושה והניכור שליוו אותי כילדה, זכיתי לחסד שבקבלה המלאה שלי אותם, וזכיתי ללוות אותם בערוב ימיהם כשהם יודעים שאני שם בשבילם. לכך מתלווים החיים שיצרתי עם נמרוד, שהם נכונים לי ומלאי אהבה. בן זוגי וילדיי הם כל מה שחלמתי ורציתי לעצמי, ועוד יותר. בתוך אלה משתלב גם הצילום. לאחר שנים רבות שבהן הרגשתי שאני מתפשרת ולא עושה את מה שאני באמת רוצה, כאן אני מרגישה לגמרי במקום שלי. יש בי תחושה עזה של שליחות: אנשים מרבים לתעד אירועים מיוחדים וחגיגות, אבל אני למדתי שחשוב לא פחות, ואולי אף יותר, לתעד את היום-יום. בית הוא עולם שלם, והסצנות מחיי היום-יום יקרות כל כך ומרכיבות סיפור חיים שלם ואת סך הזיכרונות שלנו. זה הופך את התיעוד המצולם שלי לבעל משמעות אדירה - אישית, זוגית ומשפחתית".

מסר לאומה?

"ההורים שלנו הם חלק בלתי נפרד מאיתנו, ויש לי מזל גדול, כי הצלחתי להבין את זה עוד בחייהם של הוריי. אז אל תחכו למשהו גדול, או לאירוע מיוחד. תעשו את זה עכשיו, היום. סגירת המעגל הזו חיונית ליכולת שלנו להמשיך הלאה ולבנות לנו את החיים הטובים שאנחנו מאחלים לעצמנו".

_____________________

גם שירז אריאל התקשתה לקבל את הוריה, על אף שאביה היה אמן מפורסם. הקליקו על התמונה:

שירז אריאל כתינוקת, עם הוריה תרצה ומאיר. "הילדות שלי הייתה לא קלה". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)