הנערה שהידרדרה וסבלה מאלימות, הצילה את עצמה בעזרת ציור

    כשאלונה סוקולוב עלתה לארץ, היא נחשפה לתופעות קשות ונקלעה למצבים מסוכנים. בתוך התהומות התחילה לצייר, ואחרי טיפול מיוחד נעשתה אמנית מקצועית

    איתי חכמה

    |

    11.10.18 | 01:40

    אלונה סוקולוב עם אחד מציוריה. "הבנתי שאני קיימת, שאני לא אפס, שאני בן אדם בעל רגשות ושזה בסדר להוציא אותם" (צילום: צביקה טישלר)
    אלונה סוקולוב עם אחד מציוריה. "הבנתי שאני קיימת, שאני לא אפס, שאני בן אדם בעל רגשות ושזה בסדר להוציא אותם" (צילום: צביקה טישלר)
    סוקולוב בילדותה. "אני מרגישה שנתתי לחברים שלי כוח להאמין שגם הם יכולים להצליח" (צילום: אלבום פרטי)
    סוקולוב בילדותה. "אני מרגישה שנתתי לחברים שלי כוח להאמין שגם הם יכולים להצליח" (צילום: אלבום פרטי)

    על הזרוע השמאלית של אלונה סוקולוב מקועקע קו אנכי שמשני צדיו מצוירים חצאי עיגול: על חצי אחד מצוירים פתיתי שלג ועלים שקפאו, ועל החצי האחר מצויר עץ. "הקעקוע הזה הוא אני", אומרת סוקולוב. "יש חצי שלי שאנשים רואים אותו, וחצי אחר שנסתר מהעין. בחצי הגלוי רואים שלג וקרח: הוא מציג אותי כאדם קר, חסר תחושות ורגשות, פוקר פייס. החלק הנסתר הוא הפנימי, העץ, שמעיד שאני בן אדם חי".

     

    >> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

     

     עוד בערוץ אנשים:

     

     

    ואכן, היא בן אדם חי. למעשה, יש בה כל כך הרבה חיים, שאפשר לחלק אותם לשני חלקים לפחות: בחלק הגלוי היא אישה רהוטה, משכילה, אינטליגנטית, שעוסקת באמנות וזוכה להערכה; החלק הנסתר כולל ילדה שסבלה מקשיים חברתיים בארץ חדשה, נערה שהידרדרה לחברה מפוקפקת והשתמשה בסמים, אישה קשת יום שנזקקה לטיפול ולשיקום כדי לממש את הפוטנציאל שלה. למזלה, היא קיבלה אותם.

     

    אלונה סוקולוב, תמונת ילדות. "כעסתי על ההורים שלי, שהביאו אותי לפה" (צילום: אלבום פרטי)
      אלונה סוקולוב, תמונת ילדות. "כעסתי על ההורים שלי, שהביאו אותי לפה"(צילום: אלבום פרטי)
       

       

      ילדה מוזרה מארץ זרה

       

      סוקולוב (30) נולדה בברית המועצות ועלתה עם הוריה וסבתה לישראל כשהייתה בת תשע. המשפחה השתקעה באשדוד במטרה להתחיל כאן חיים חדשים, הרחק מהאנטישמיות ומהקשיים הכלכליים שהיו מנת חלקה במולדת, וזה לא היה קל: אמה, רופאת נשים במקצועה, נאלצה לעבוד בארץ בעבודות מזדמנות, עד שלבסוף הצליחה לחזור לתחום הרפואה - אבל כאחות. גם לבת היה קשה. "הייתי ילדה מוזרה מארץ זרה, עם מראה והתנהגות אחרים", היא נזכרת. "בכיתות ג'-ד' לא דיברתי עם אף אחד, כי לא ידעתי עברית. הרגשתי לא שייכת וכעסתי על ההורים שלי, שהביאו אותי לפה. כשהגעתי הביתה אחרי היום הראשון בבית הספר, בכיתי להם ואמרתי שאני לא חוזרת לשם, לחיות האלה. לא הבנתי מה זו התרבות הזאת, של ילדים חסרי משמעות, שעושים מה שבא להם, שאין להם כבוד למבוגרים. הייתי בהלם".

       

      "ישבנו במתנ"ס באשדוד, וילדים התחילו לזרוק אבנים מבחוץ ולצעוק: 'רוסים מסריחים'. כשיצאנו והלכנו משם, הם הרביצו לנו. פעם גם דקרו חבר שלי. זה היה מאוד מפחיד"

      אחרי שלמדה עברית, התחברה בדיוק לאותו סוג של בני נוער שכל כך הרתיע אותה. "אי אפשר להגיד שהם היו חברים שלי", היא מדגישה. "הם היו חבר'ה שלימדו אותי על החיים, ולא מדובר בדברים יפים: אלכוהול, סיגריות, סמים, אלימות - כל הדברים הלא טובים. הייתי טיפשה ונגררתי. חשבתי שככה זה כאן. לא היה מישהו שיראה לי שיש גם חיים אחרים". החיים שלה כללו אז הרבה מכות ומריבות, "בגלל שאנחנו רוסים", היא אומרת. "אני זוכרת שישבנו במתנ"ס באשדוד, וילדים התחילו לזרוק אבנים מבחוץ ולצעוק: 'רוסים מסריחים'. כשיצאנו והלכנו משם, הם הרביצו לנו. פעם גם דקרו חבר שלי. זה היה מאוד מפחיד".

       

      כשהייתה בת 18, נישאה למי שהיה בן זוגה. "רציתי משפחה, אבל אחרי ארבע שנים ראיתי שזה לא עובד, אז לקחתי את הדברים שלי וברחתי בחזרה להורים". אחרי הגירושים טסה לבלארוס, שם עבדה כפקידה באתר בנייה במשך שנה. כשחזרה, החלה ללמוד תפירה, מה שאפשר לה להתמקצע בתחום שאהבה עוד בימי התיכון. בתום הקורס עבדה בעבודות מזדמנות והכירה בחור שדרדר אותה למקומות מסוכנים. "הוא היה אדם טוב וחכם, אבל הייתה לו דפרסיה קשה בעקבות מות אמו, והוא הפגיש אותי עם סמים קשים יותר מאלה שהכרתי קודם, כמו אקסטזי וטריפים".

       

      "הוא היה אדם טוב וחכם, אבל הייתה לו דפרסיה קשה בעקבות מות אמו, והוא הפגיש אותי עם סמים קשים יותר מאלה שהכרתי קודם, כמו אקסטזי וטריפים. התנסיתי בזה"

      התנסית בעצמך?

      "כן, בהתחלה התחושה הייתה טובה; משהו נפתח בי, אבל ראיתי לאן זה מתקדם והבנתי שאם אני אגרר לזה, לא תהיה לי יציאה, ולכן עצרתי את זה. בזמן שהייתי איתו, התחלתי לצייר, וזה מה שהציל אותי ממה שקרה סביבי. הרגשתי שהציור הוא הדבר הכי טוב שיש בחיים, הדבר האמיתי. הוצאתי על הדף דברים שהתרחשו בי בפנים".

       

      באותה תקופה הציע לה בן זוגה להירשם לקורס שבו תלמד להתפרנס מאמנות, וכך היא פגשה את האדם הראשון שהאמין בה ובכישרון שלה - שולי זיף, מנחת הקורס, "שבזכותה הרגשתי בפעם הראשונה שייכת, חזקה". באותם ימים עבדה כקופאית בסופרפארם וקיימה אורח חיים שלא הייתה לו שום נגיעה לאמנות, אבל בזכות הקורס זכתה להשתתף בתערוכה שהתקיימה בקניון רמת אביב. באותה עת היא גם קיבלה המלצה מחברת ילדות לגשת לתוכנית הצעירים של הקרן לידידות באשדוד. בדיעבד, המהלך הזה שינה את חייה.

       

      הכירו את הקרן:

       

       

      הייתי צריכה חיבוק

       

      הקרן לידידות, שהוקמה ב-1983, פועלת בתחומי הרווחה, הביטחון, העלייה והקליטה ומשתפת פעולה עם ארגונים ועמותות המסייעים לאוכלוסיות במצוקה. מי שנחלצה לעזרתה של סוקולוב הייתה אתי חדד-לוי, רכזת "אזימוט" - התוכנית של הקרן להכוונה תעסוקתית עבור צעירים מהפריפריה. "כשהגעתי אליה בפעם הראשונה, הייתי מאוד ביישנית", נזכרת סוקולוב. "פחדתי מה יחשבו עליי, וכל הזמן חשבתי איך להתנהג ומה לומר. בפגישה השנייה הרגשתי הרבה יותר נוח. התחלתי להיפגש איתה פעם בשבוע. היא האמינה בי והשקיעה בי בלי שום אינטרס. היא גם אפשרה לי להאמין בעצמי והעניקה לי את מה שהייתי צריכה יותר מכל - חיבוק, פשוט חיבוק חם ממישהו שאכפת לו ממני ושמבין אותי. היא אפשרה לי לראות קצת שמש בין העננים, והכל נעשה יותר טוב. בזכות האנשים שפגשתי בקרן הבנתי שאני קיימת, שאני לא אפס, שאני בן אדם בעל רגשות ושזה בסדר להוציא אותם. הבנתי גם שאם אני ארצה – אני אוכל להצליח".

       

      בשנים האחרונות היא אכן מצליחה: יש לה בן זוג תומך, שאיתו היא גרה בבת ים, וגם בתחום המקצועי ניכרת אצלה פריחה - עבודות שלה מוצגות בתערוכות שונות, בהן בהאנגר 2 שבנמל יפו. ההשתתפות בתערוכה הזו גרמה לה סיפוק מיוחד. "כבר לפני שנה רציתי להשתלב שם, וזה לא יצא. השנה אמרתי: 'זהו, זה קורה'". לתערוכה הגיעו רבים מבני משפחתה וחבריה, "ולדעתי, הם שמחו יותר ממני", היא אומרת.

       

      למה לא שמחת?

      "לא יודעת. ההתרגשות היחידה שלי הייתה מהחברים שלי שבאו לשם. הרגשתי שהתערוכה היא יותר בשבילם מאשר בשבילי. אני לא אגיד שהתגובות לא עושות לי טוב; זה נעים, אבל אני מרגישה שנתתי לחברים שלי כוח להאמין שגם הם יכולים להצליח, וזה יותר חשוב מכל תערוכה".

       

      ____________________________________________________

       

      חגית רונן-מימון החלימה בעזרת ציורים של מנדלות. הקליקו על התמונה:

       

      "המנדלה לימדה אותי להוריד הילוך, הרגיעה לי את הנפש ואת הגוף". הקליקו על התמונה (צילום: הרצל יוסף)
      "המנדלה לימדה אותי להוריד הילוך, הרגיעה לי את הנפש ואת הגוף". הקליקו על התמונה (צילום: הרצל יוסף)

       

       
      הצג:
      כל התגובות לכתבה "הנערה שהידרדרה וסבלה מאלימות, הצילה את עצמה בעזרת ציור"
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד