אלופת ישראל בריצת 100 מטר: "אף מאמן בעולם לא ישקיע בי כמו אמא"

"לא, אני לא אהיה המאמנת שלה", חורצת דיאנה ויסמן כשאני מתחילה לשאול אותה: "מה אם יום אחד תהיה לך בת...". האמת? בכלל רציתי לשאול אותה אם היא תרצה שגם בתה תהיה ספורטאית מקצוענית כמוה. אלא שדיאנה מקדימה את המאוחר: "זה הרבה ריבים, ולא הייתי רוצה לריב עם הבת שלי".

אמא שלה, אירינה, מיד נאנחת בעצב: "נו, את רואה?", היא אומרת. "והעיקר שכל הריאיון היא אומרת שזה לא ממש משפיע על היחסים שלנו".

למי שלא בקיא בעולם הספורט, דיאנה (20) נחשבת לאחת ההבטחות הגדולות של ישראל בענף האתלטיקה. ביולי האחרון עשתה היסטוריה אחרי שבמסגרת אליפות ישראל שברה את שיאה המיתולוגי (בן 46 השנים!) של אסתר רוט־שחמורוב במקצה 100 מטר. דיאנה הגיעה לקו הסיום ב־11.38 שניות ושיפרה בשבע מאיות השנייה את שיאה של אצנית העבר, שנקבע באולימפיאדת מינכן 1972. גם במקצה ה־200 היא זכתה לתשואות, אחרי שקטפה את הזהב וניצחה בין היתר את אחת המתמודדות הקשות שלה, אולגה לנסקי (25).

המאמנת שלה לאורך כל השנים, היא לא אחרת מאמא שלה: אירינה ויסמן, בעלת תואר שני לחינוך גופני. היא זו שזיהתה את הפוטנציאל של בתה עוד כשזו הייתה ילדה קטנה, והביאה אותה לאן שהיא היום.

אלא שבריאיון משותף עם השתיים, כפי שכבר אפשר להבין, לצד הסיפוק והאושר הגדול, מדובר במשימה לא פשוטה, בעיקר עבור האם. "זו הקרבה גדולה וזה פוגע במידה מסוימת במערכת היחסים בין ההורה לילד", היא אומרת. "קשה מאוד לעשות את הסוויץ'. למשל, אחרי האימון אני רוצה מאוד להיות אמא שלה, לצחוק איתה, לנחם אותה. אני יכולה לעשות את הסוויץ', אבל היא לא מאפשרת לי. אני אומרת לה: 'בואי, תני לי חיבוק' והיא מפנה לי כתף קרה. אני יכולה להבין אותה. הרי רק לפני חצי שעה הוצאתי לה את המיץ. היא כועסת, היא עייפה, היא לא יכולה לחבק אותי. אבל זה כואב לי מאוד. הרבה פעמים אני אומרת לה: 'אולי תעברי קצת לחו"ל? תמצאי שם מישהו אחר שיאמן אותך? תתפתחי שם?' אבל היא לא רוצה".

דיאנה, למה את לא רוצה להתאמן בחו"ל?

"כי אמא שלי מכירה אותי הכי טוב. אני גם לא חושבת שיש מאמנים טובים כמוה, שיכולים להביא אותי למקום שהיא הביאה אותי".

אבל לא בא לך לפעמים להתרפק על אמא?

"אין לי את זה, אני בוכה לעצמי. אני כן מרגישה לפעמים שאני צריכה חיבוק, אבל זה לא שאני אומרת: 'אם אמא לא הייתה מאמנת שלי אז היה לי את החיבוק הזה'. אף פעם לא חשבתי על זה לעומק".

אני פוגשת את שתיהן בדירתן באשקלון, חודש אחרי ההצלחה הגדולה של דיאנה באליפות ישראל. לצד תחושת הניצחון מרחפת בחדר גם תחושה קלה של אכזבה. שלושה ימים קודם לכן חזרו השתיים מאליפות אירופה שנערכה בברלין, שבה השתתפה דיאנה לראשונה כבוגרת. היא השיגה תוצאה של 11.61 שניות וסיימה במקום החמישי. "הרגשתי נורא אחרי זה, אני לא יכולה לשקר", היא אומרת. "הכי מבאס היה שזו שהגיעה למקום הרביעי ועלתה לחצי הגמר עברה אותי בארבע אלפיות השנייה. לא הייתי יכולה להיות קרובה יותר מזה. במשך יומיים לא רציתי לצאת מחדר המלון".

שברה שיא מיתולוגי של 46 שנה(צילום: צביקה טישלר)

אירינה, ואיך את הרגשת?

"מובן שגם אני מאוד התאכזבתי. לא מדיאנה, אבל מהתוצאה. ידעתי שדיאנה עשתה את המקסימום. הייתי מאוכזבת מעצמי. חשבתי מה אני עשיתי לא בסדר. אחרי זה בדקתי וראיתי ש־97 אחוז מהמתחרות עשו פחות מהשיא האישי שלהן".

ניסית לנחם את דיאנה?

"לא. אני כבר יודעת שבמצבים כאלה היא נכנסת לסערת רגשות, שעדיף לא לדבר איתה כמה שעות טובות".

דיאנה: "אוי, זה ממש לא נכון. היא דיברה הרבה. הייתי צריכה ללכת איתה אחרי זה לעשות בדיקת סמים. זה אצטדיון ענק, וכל הדרך היא לא הפסיקה לקשקש".

מה היא אמרה?

דיאנה: "אני כבר לא זוכרת".

אירינה: "רואה? סתם נשמע לה שדיברתי הרבה".

דיאנה: "לא, אמא, את דיברת המון. משהו על זה שראית את לוח התוצאות והיית בטוחה שאני אעלה ואיזה פספוס זה".

וזה הרגיז אותך?

דיאנה: "ברור שזה הרגיז אותי. אני יודעת שזה פספוס. אני לא צריכה שאמא תגיד לי את זה".

"אף מאמן לא ירצה שאצליח כמו שאמא שלי רוצה"(צילום: צביקה טישלר)

ניצחה את כל הבנים

דיאנה נולדה בבלארוס, בת יחידה לוולדימיר (47), בעל חברת אבטחה, ואירינה (43), שנוסף להיותה המאמנת האישית של בתה, עובדת גם כמורה לחינוך גופני בתיכון ומנהלת חדר כושר במכללה. כשהייתה דיאנה בת שנתיים עלתה עם ההורים לישראל. המשפחה השתקעה באשקלון ובה הם חיים עד היום. לפני שש שנים ההורים התגרשו, אך נשארו מיודדים. "אבא לא ספורטאי כמו אמא, הוא מעורב כמו כל אבא", מבהירה דיאנה. "הוא בא לתחרויות ותומך מאוד".

את יותר ילדה של אבא?

דיאנה: "לא הייתי אומרת. אני בקשר טוב איתו, אבל יוצא לי לראות אותו רק בארוחת שישי. אני יותר ילדה של עצמי".

אירינה: "אני דווקא חושבת שהיא יותר ילדה של אבא. הוא הגזר ואני המקל. אבל אומרים שבדרך כלל בנות הן יותר של אבא, וככל שהן מתבגרות הן אוהבות יותר את אמא. אז אני בונה על זה שיגיע זמני. היא תעריך אותי יותר כשתגדל".

מגיל צעיר מאוד עסקה דיאנה בספורט: שחייה, טניס, כדורסל, ריקוד. היא הצטרפה לחוגי הספורט שאמה העבירה לילדי השכונה, והאם זיהתה מיד שבתה נולדה לרוץ. "היה לי ברור שהיא תלך לכיוון של אתלטיקה", מספרת אירינה בחיוך. "היא ניצחה את כל הבנים שהיו גדולים ממנה. בחרנו להתמקד דווקא בספרינטים כי זה היה הספורט שלי. גם אני בנעוריי הייתי ספרינטרית, אבל בגלל שברית־המועצות בדיוק התפרקה, לא יכולתי לפתח את זה".

בקיצור, המקרה הקלאסי שבו הורה מגשים את עצמו דרך הילד.

אירינה: "אני לא רואה את זה ככה. בתור התחלה, דיאנה רצתה לרוץ ולהתחרות. אם היא לא הייתה רוצה, לא הייתי מכריחה אותה. מה גם שאף פעם לא התחרטתי על כך שלא הפכתי לספורטאית מקצועית. תמיד הרגשתי שהגשמתי את הפוטנציאל שלי בדרך אחרת. בגילה של דיאנה כבר סיימתי שנה שנייה באוניברסיטה. עשיתי תואר שני בחינוך גופני בגיל צעיר מאוד".

ובכל זאת, להכניס ילדה כל כך צעירה למסגרת של ספורט תחרותי, זו לא החלטה פשוטה.

"אני חושבת שספורט מלמד את הילד להתגבר על מכשולים וזה דבר שיכול מאוד לעזור לו בחיים. הרי בחיים, ממש כמו בספורט, תמיד יש עליות ומורדות. ספורט תחרותי מעצים ונותן כלים מצוינים: משמעת, אחריות, לדעת איך להציב לעצמו מטרות. מה שכן, אני תמיד אומרת שאסור להשקיע את עצמך רק בספורט. אני כל הזמן אומרת לדיאנה שלא תוותר על זוגיות, שתשקיע בלימודים. כי אחרת בסוף חווים ריקנות".

דיאנה חוותה ילדות רגילה?

"אני לא חושבת שמנעתי מדיאנה כל כך הרבה דברים, אבל כן שמרתי ואני עדיין שומרת שהיא לא תיפצע. אני לא מרשה לה ללכת להחלקה על הקרח או לרכוב על אופניים. עכשיו, כשהיינו בברלין, היא רצתה לקנות לעצמה נעלי עקב. אמרתי לה: 'בשביל מה? לא כדאי'".

דיאנה: "נו אמא, אבל מה זה קשור?"

אירינה: "בטח שזה קשור. אני מפחדת שתיפלי, שתנקעי את הרגל".

מאמן אחר היה מרשה לך לנעול נעלי עקב?

דיאנה: "נראה שכן. כמו שאמרתי קודם, אני תמיד ארצה שאמא שלי תאמן אותי כי יש לכך הרבה יתרונות. אף מאמן בעולם לא ישקיע בי כמו שהיא משקיעה, אף מאמן לא ירצה שאצליח כמו שאמא שלי רוצה. היא גם זו שדואגת לתזונה שלי, מכינה לי לאכול, מקפידה על שעות השינה שלי. אבל ברור שיש לזה גם חסרונות. למשל, שהיא כל הזמן שואלת אותי לאן אני יוצאת, מתי אני חוזרת. מאמן רגיל לא היה רואה אותי 24 שעות ביממה".

אירינה: "זה לא פשוט. ספגתי ואני סופגת הרבה כעס ותסכול ממנה. היא בת 20 ורוצה להיות עצמאית יותר, ואני עדיין מתוך הרגל אומרת לה מה לעשות. נמאס לה שאני יושבת לה כל הזמן על הראש. בכנות? אני מבינה אותה. אם לי בגיל 20 היו יושבים כל הזמן על הראש, אז אוי ואבוי. אני מנסה לשחרר אבל זה קשה".

ומה את מקבלת מהקשר האינטנסיבי הזה עם הבת שלך?

אירינה: "חוץ מתחושת סיפוק ולראות אותה מתקדמת, אין יתרון אחר. אני כמו כל אמא שאוהבת לראות את הילדה שלה זוכה במקום ראשון. עושה לי טוב שאני יכולה להביא את הילדה שלי להצלחה ולשמוח יחד איתה".

בעוד שאמה משוכנעת שהייתה לה ילדות רגילה, דיאנה רואה את הדברים קצת אחרת. "הריצה באה על חשבון הילדוּת, על חשבון החברוֹת, על חשבון הזמן הפנוי שלי ועל חשבון הכל", היא חורצת. "בעיקר במקום שבו גדלתי, שבו לא הייתה ממש הבנה מה זה ספורט. חברות שלי לא הצליחו להבין למה אני לא יכולה לאכול איתן ג'אנק פוד בקניון או למה אני לא יכולה לצאת איתן לפאבים ומסיבות יום הולדת, כי אני צריכה ללכת לישון בשעה שהן רק מתחילות להתארגן. נפרדתי מהרבה חברות כי משנה לשנה הספורט הפך אצלי ליותר ויותר תובעני".

אז אולי חברות טובות ויציבות לא היו, אבל עד לאחרונה היה לה בן זוג יציב, המבוגר ממנה בארבע שנים. הם הכירו בשכונה כשהייתה בת 13. הוא נהג לבוא ולעודד אותה בתחרויות, והיה שם גם כששברה את השיא באליפות ישראל. אלא עכשיו, בריאיון, היא חושפת שהם נפרדו לאחרונה. "זה פשוט לא הלך", היא מסבירה. "היו לי הרבה תחרויות, לא הצלחנו לדבר והתרחקנו. זה קצת חסר לי אבל אין מה לעשות. ממשיכים הלאה".

למי סיפרת שנפרדת ממנו?

"לאמא, אבל רק בגלל שזה קרה בזמן שהיינו בחו"ל והיא הייתה איתי".

נשמע די בודד.

"אני לא רואה את זה ככה. אני לא מרגישה שחסרים לי חיי חברה, כי אני כל הזמן באימונים ואין לי הרבה זמן פנוי גם ככה. ברור לי שאוכל לבלות עם חברים בכל זמן אחר בחיים, אבל ספורט זה משהו שיעבור יום אחד. יש לו תוקף מוגבל".

"בישראל כרגע מישהי מהירה יותר ממני"(צילום: צביקה טישלר)

מאשקלון לראשל"צ ובחזרה

כשהייתה דיאנה בת 15 החליטה אמה לחפש לה אגודת אתלטיקה שבה תוכל להתאמן כמו שצריך. לשם כך רשמה אותה למכבי "הישגים" ראשון־לציון, תלשה מעצמה את תואר המאמנת ומסרה אותו לאירנה לנסקי, שאימנה במסגרת האגודה גם את בתה אולגה. "עד אז אימנתי את דיאנה באשקלון", מסבירה אירינה את המהלך, "והרגשתי שאין לי מספיק אמצעים לקדם אותה. הרגשתי שהיא לא יכולה להמשיך להתאמן על חול ואבנים קטנות, שהיא צריכה מסלול מקצועי. היה לי קשה מאוד לשחרר אותה. זה כמו לבוא ולתת למישהו אחר את הפרי הכמעט בשל שאת שתלת, אבל הרגשתי שזה לטובתה".

דיאנה: "אמא באמת רצתה הכי בטובתי, רק שבפועל זה היה אחרת".

בעיקר כשלמאמנת יש ילדה משלה שמתחרה בך.

דיאנה: "בדיוק. כל אדם נורמטיבי יכול להבין שהיה שם ניגוד אינטרסים. אירנה התמקדה יותר בבת שלה והיה פחות שיתוף פעולה".

זו הסיבה שנפרדת מלנסקי כעבור שנה וחצי?

"כן, וגם בגלל שהתחלתי להתקרב לאולגה בתוצאות והרגשתי שהתקשורת מנסה לסכסך בינינו. היו מתקשרים אליי כתבים ומנסים להוציא ממני ציטוטים. ניסו בכוח להפוך אותנו ליריבות".

ואתן לא?

"ממש לא. אני ואמא שלי אפילו היינו בחתונה שלה. כששברתי את השיא באליפות ישראל היא בירכה אותי".

לצערה של דיאנה, שמה של אולגה לנסקי לא נקשר רק לתקופה הקצרה שבה היא התאמנה אצל אמה. למעשה, את השיא של אסתר רוט־שחמורוב שברה לנסקי לפני ארבע שנים בעצמה, עם תוצאה של 11.42 שניות. אלא שאז התבקשה להתייצב לבדיקת סמים, אבל בחרה לטוס לאוקראינה כדי לבקר, לדבריה, את סבתה החולה והשיא שלה נפסל.

דיאנה: "אחרי ששברתי את השיא, כל אדם שראה אותי, במקום להגיד לי 'כל הכבוד', שאל אותי: 'עשית בדיקת סמים?'. יש כאלה שאפילו מתבלבלים ביני ובינה".

ריצה זה ספורט בודד.

"דווקא לא מפריע לי שאני לא חלק מקבוצה. אני לא צריכה לדבר עם מישהו. אני מדברת עם עצמי. אבל כן הייתי שמחה לרוץ עם מישהו שימשוך אותי קדימה. מבאס אותי שאין לי את זה. אין בישראל כרגע מישהי מהירה יותר ממני. אני צריכה גבר שירוץ ויתאמן איתי".

נו, מצוין. עכשיו כשאת פנויה אפשר למצוא מישהו שימלא את שני התפקידים. מה הקריטריונים שלך לבן זוג?

דיאנה: "הוא צריך להיות מעל גיל 22, כי עד אז הם ילדים".

ושירוץ 100 מטר במינימום 11 שניות?

דיאנה: "עדיף פחות".

למה? את עשית 11.38.

אירינה: "היא חושבת שבשביל גבר 11 זה לאט".

דיאנה: "עזבי, בישראל אין ספרינטרים חתיכים".

אירינה: "למה את אומרת את זה? עכשיו היא תכתוב את זה".

דיאנה: "אבל זה נכון. טוב, תכתבי: 'לא לטעמי'".

מה הטעם שלך?

דיאנה: "עיניים כחולות, שיער שטני, אבל בעיקר שיהיה חכם ובן אדם טוב".

אירינה: "אגב, כל הבנים משתגעים מהגוף שלה, ובצדק. תראי איזה מותניים צרים יש לה. אין הרבה אתלטיות כמוה. לרובן יש גוף כמו פלטה ואגן צר מאוד. לדיאנה יש גוף הרבה יותר נשי. כשהיינו עכשיו במחנה אימונים בפולין, ראיתי איך כל הבנים מסתכלים עליה. הם לא יכלו להוריד ממנה את העיניים".

דיאנה, את רואה את עצמך מתחתנת ומביאה ילדים בשנים הקרובות?

"כן, אני רוצה מאוד להקים משפחה. היריון ולידה פוגעים בהתקדמות הקריירה, אבל זה חלק מהחיים ולא הייתי רוצה להיות אמא בגיל מאוחר. אם הייתה לי זוגיות טובה עכשיו, אולי הייתי מביאה ילד אחרי אולימפיאדת טוקיו בעוד שנתיים".

אירינה: "אני חושבת שעדיף אחרי אולימפיאדת פריז, בעוד שש שנים".

דיאנה: "את רואה? היא גם אומרת לי מתי להביא ילדים".

אירינה: "בסדר, בסדר. אני משחררת".