נטלי, אחותו של שלום מיכאלשוילי, חלתה בטרשת מיד אחרי שהתחתנה

רגע אחר החתונה, גילתה עורכת הטלוויזיה שחלתה בטרשת נפוצה ואיבדה את התחושה בידיים. כעת היא בהיריון, וכבר מתכננת את הסרט על חייה שתעשה עם אחיה

נטלי מיכאלשוילי. "אמרתי לעצמי, החיים נתנו לך כאפה כדי שתתיישרי. תרימי את הראש, חמודה, ובואי נאכל את העולם" (צילום: גילעד משיח)
נטלי מיכאלשוילי. "אמרתי לעצמי, החיים נתנו לך כאפה כדי שתתיישרי. תרימי את הראש, חמודה, ובואי נאכל את העולם" (צילום: גילעד משיח)

אוגוסט 2017. כמה ימים לפני החתונה שלה, הידיים של עורכת הטלוויזיה נטלי מיכאלשוילי דרור נרדמו. היא חבטה בהן בעדינות, אבל תחושת הנימול נשארה.

 

"הנחתי שזה מרוב לחץ והתרגשות", היא משחזרת. "יום לפני החתונה לקחנו חדר במלון, עשינו מסאז', והרגשתי שהרגליים שלי קשות מהרגיל. שאלתי את המסאז'יסטית אם היא מרגישה משהו מוזר. היא אמרה את מה שמאמן הכושר שלי אמר לי, יכול להיות שחסר לך מגנזיום. אמרתי: 'אחרי החתונה נטפל בזה'".

"ביום החתונה היה לי קשה לעלות במדרגות לחדר החתן־כלה ולא הרגשתי את הידיים. חשבתי שזה בגלל העקבים"

 

איך הרגשת בחתונה שלך?

"הייתי בהיי מטורף, אבל גם ביום החתונה היה לי קשה לעלות במדרגות לחדר החתן־כלה ולא הרגשתי את הידיים. חשבתי שזה בגלל העקבים. היו לי מיליון תירוצים".

 

מתי נדלקה נורה אדומה בפעם הראשונה?

"למחרת החתונה, בשישי בבוקר, קמנו במלון והרגשתי שזה נהיה יותר גרוע. אמרתי לעצמי, נניח שהייתי בלחץ מהחתונה, זה לא היה אמור לעבור? אנשים אמרו: 'זאת נפילת מתח'. בערב הלכנו למסעדה. איל ואני תמיד יושבים על הבר, ולא הצלחתי להתיישב. לא הבנתי מה קורה. את אמורה להיות בהיי של החיים שלך, ואת לא מצליחה לעלות על כיסא גבוה. משהו לא סבבה בגוף שלך. בשבת בבוקר, במקום לרדת לבריכת המלון, אמרתי לאיל: 'אני רוצה ללכת לבית חולים'".

 

 

"הוא לא עוזב אותי, לא בימים של טיפולים ולא בבית". נטלי ואיל בחתונתם (צילום: אייל מרילוס)
    "הוא לא עוזב אותי, לא בימים של טיפולים ולא בבית". נטלי ואיל בחתונתם(צילום: אייל מרילוס)

     

    "הרגשתי שאני לא חדה"

    שנה אחרי, כשהיא כבר מאובחנת כחולה בטרשת נפוצה, היא פותחת בחיוך את דלת דירתם המתוקה במרכז תל־אביב. על השיש במטבח עוגות ועוגיות שאפתה, והיא שולפת מהמקפיא עוד קינוח אלוהי קפוא. תחושת הנימול בידיים עדיין שם, אבל היא כבר למדה לתפקד גם כך. הבשורה המשמחת עוד יותר: מיכאלשוילי דרור בחודש השביעי להיריון, ובבטן נצפתה בת. על צווארה שרשרת מהוריה עם המילה "תמיד". שרשרת נוספת מציגה את האות אלף, האות הראשונה בשמו של איל, בעלה. על פרק כף היד צמיד עם שלוש אותיות גיאורגיות, השמות שלה ושל שני האחים שלה: האח הבכור, השחקן שלום מיכאלשוילי (משלישיית "מה קשור") והאח האמצעי אפי. "ההורים שלי, בעלי ושני האחים שלי תמיד איתי", היא מתרגשת, "איך לא יהיה לי כוח?"

    "התקשרתי לאחי שלום, אמרתי לו: 'אני ממש לא מרגישה טוב'. הוא אמר לי: 'עושים MRI פרטי עכשיו ולא מחכים'. ביקשתי שלא יספר לאמא ואבא, אבל בדיעבד אני יודעת כמה הוא נלחץ"

     

    הטרשת אובחנה, אם לקצר סיפור ארוך, לא בביקור הבהול בחדר המיון באותה שבת בבוקר. הרופא התורן הודיע שהבדיקות הנוירולוגיות תקינות והמליץ על בדיקת MRI דרך קופת החולים. נטלי נסעה הביתה וחזרה כעבור יומיים לעבודתה כעורכת באולפן ערוץ הילדים. "צילמנו תוכנית והרגשתי שאני לא חדה", היא נזכרת, "משהו לא עובד גם במוח, זה לא רק הידיים שעדיין רדומות ולא רק קשיון ברגליים. אני לא שולפת, לא מצחיקה, משהו לא בסדר. בצהריים ניגשתי למפיק ואמרתי לו, אני לא מרגישה טוב. נכנסתי הביתה וקבעתי מיד תור ל־MRI. התור הפנוי שהיה להם היה בסוף החודש".

     

    ואז?

    "חברים אמרו, תנוחי ותעשי שופינג ודברים שאת אוהבת. אני זוכרת את עצמי צועדת מהבית שלי לדיזנגוף סנטר, הליכה שבדרך כלל לוקחת לי עשר דקות. קניתי שמלות, בחזור הנחתי את השקית כי הייתי חייבת לנוח שנייה ולא הצלחתי להרים אותה. הזמנתי מונית הביתה והתקשרתי לאחי שלום, אמרתי לו: 'אני ממש לא מרגישה טוב'. הוא אמר לי: 'עושים MRI פרטי עכשיו ולא מחכים'. ביקשתי שלא יספר לאמא ואבא, אבל בדיעבד אני יודעת כמה הוא נלחץ", היא אומרת ופורצת בבכי.

     

    עם האחים אפי (מימין) ושלום. "איך לא יהיה לי כוח כשהם איתי?" (צילום: אייל מרילוס)
      עם האחים אפי (מימין) ושלום. "איך לא יהיה לי כוח כשהם איתי?"(צילום: אייל מרילוס)

       

      למחרת נטלי ובעלה כבר היו במכון פרטי. הפענוח הגיע מהר: טרשת נפוצה. התשובה נשלחה למיילים של אחיה ובעלה. "התקשרתי לאיל והוא לא ענה לי, וזה לא מתאים לו. כתבתי לו שאין לי אומץ להתקשר לבית החולים, ואז הוא היה בממתינה המון זמן, בדיעבד אני יודעת שהוא דיבר עם שלום. הוא כתב שהוא מצטער, שהוא בשיחה עם לקוח. השעה הייתה אחת־עשרה בבוקר, הלקוחות שלו בארצות־הברית. ידעתי שזה לא הגיוני.

       

      "תוך חצי שעה שמעתי מפתח בדלת. הוא עזב הכל ובא הביתה. דיברנו והייתה סצנה של רבע שעה שבה בכיתי לתוך הידיים שלו. אחר כך נרגעתי. את מגלגלת בראש מלא תסריטים, ופתאום יש לזה שם, ואם יש לזה שם, יש לזה גם טיפול, וזה לא הדבר הכי נורא שדמיינת. אמרתי לעצמי, החיים נתנו לך כאפה כדי שתתיישרי, תרימי את הראש, חמודה, ובואי נאכל את העולם.

       

      "ענבל, בת הזוג של שלום, באה איתנו להמשך הבדיקות, כדי שאם נתפרק, היא תהיה עמוד התווך. והתפרקנו. והיא החזיקה לנו את היד. וגם מאוד הצחיקה אותנו".

       

      הגיסה ענבל, בת זוגו של שלום. "כשהתפרקנו, היא החזיקה לנו את היד" (צילום: אביגיל עוזי)
        הגיסה ענבל, בת זוגו של שלום. "כשהתפרקנו, היא החזיקה לנו את היד"(צילום: אביגיל עוזי)

         

        הידידות הפכה לאהבה

        נטלי מיכאלשוילי דרור, ביוגרפיה בקצרה: בת 31, גדלה ברמלה. אבא נהג מונית, אמא עובדת במאפייה, שניהם עלו ארצה מגיאורגיה והקימו משפחה לתפארת: ארוחות שבת שמחות עמוסות אוכל, חוגי דרמה ואמנות לילדים. בינה ובין שלום יש אח נוסף, אפי, יועץ מס. שלושתם מחוברים זה לזה בקשר מיוחד במינו. בילדותה הייתה נטלי ממקימי עיתון בית הספר והופיעה עם להקת "רמנוער" המקומית. בצבא שירתה בחיל הרפואה בימי מלחמת לבנון השנייה ("במלחמה הנחיתו פצועים במסוק על גג בית החולים, וראיתי דברים מאוד לא קלים. כשהשתחררתי, כל הזמן דמיינתי שמאוורר התקרה בחדר שלי הוא מסוק").

        " הקשר עם איל לא קרה ברגע ששחררתי, אלא כשאמרתי, אני רוצה אהבה ובא לי זוגיות, ועל הזין הקודים־התל אביביים. ברגע שאומרים את זה בקול רם, זה קורה"

         

        אחרי השחרור למדה תסריטאות במסלול המקוצר בסם שפיגל. בגיל 22 הגיעה לתל־אביב, התגוררה תקופה אצל אחיה הכוכב והחלה לעבוד כעורכת ותסריטאית (בערוץ "ביפ" של קשת ובסדרות ששודרו ב"הוט3"). בהמשך התקדמה לתפקידי עורכת משנה בתוכניות שונות. בשנה האחרונה, מאז חלתה, היא כותבת תפקיד של דמות אחת לסדרת טלוויזיה של "מה קשור".

         

        את איל דרור (34), מנהל תוכן בחברת הייטק, שמגיע בשעת ערב מאוחרת ומודיע שהוא מאוהב באשתו עד מעל לראש, הכירה לפני כארבע שנים, כשהיה העורך הראשי וממייסדי האתר "מה וזה". היא כתבה לאתר, הם שתו קפה, והידידות הפכה לאהבה. "למצוא אהבה בעיר הזו זה סיוט וחרא", היא אומרת. "נורא להיות רווקה בתל־אביב. הקשר עם איל לא קרה ברגע ששחררתי, אלא כשאמרתי, אני רוצה אהבה ובא לי זוגיות, ועל הזין הקודים־התל אביביים. ברגע שאומרים את זה בקול רם, זה קורה".

         

        בואי נדבר קצת על הבית שגדלת בו. לאחיך יש בעצם שני "אחים" נוספים, ציון ואסי.

        "היה לי המון מקום בתוך השלישייה שלהם. אני זוכרת אותם נכנסים לחדר וכותבים, והצחוקים היו מרעידים את הבניין. אח של אסי הוא אחד החברים הכי טובים שלי וגם אחותו הקטנה של ציון. המשפחות היו עושות יחד את החגים".

        "שלום הוא היחידי בבית שכזה רזה. כשהיינו קטנים אני ואפי היינו מחסלים ממתקים תוך שנייה ושלום היה אוכל קוביית שוקולד אחת ואז שומר במגירה"

         

        שלום מבוגר ממך בתשע שנים, פער הגילים לא יצר ריחוק?

        "לא. כשהייתי בת 14, למשל, הוא לקח אותי ואת חברה שלי לסרט של הספייס גירלז. זה לא מובן מאליו שאח גדול לוקח אותך ואת חברה שלך לסרט כזה, והוא כבר היה מפורסם. תמיד הזמן שלנו ביחד היה חשוב לו.

        "שלום הוא היחידי בבית שכזה רזה (צוחקת). כשהיינו קטנים ההורים שלי היו קונים לכולנו ממתקים זהים. אני ואפי היינו מחסלים הכל תוך שנייה ושלום היה פותח, אוכל קוביית שוקולד אחת ואז שומר במגירה. פעם אמא שלי קנתה לנו קליק. הוא אשכרה פתח את הקליק ואכל רק איזה חמישה קליקים. אפי ואני היינו נכנסים כל אחד בתורו לחדר של שלום, בלי שהוא יודע, ולוקחים כל פעם רק כדור אחד. השקית נגמרה ושלום בכלל לא אכל ממנה".

         

        איך חוויתם בבית את ההצלחה של אחיך?

        "שלום כיוון מגיל צעיר למה הוא רוצה לעשות. זה יוצא דופן, אנשים ברמלה לא ידעו מה יהיו כשיהיו גדולים. הוא השחקן הכי טוב בארץ, בטח בטלוויזיה, והיה לי ברור שזה יקרה. הייתי בכיתה ה' או ו' כש'מה קשור' הגיעו ליצפאן בפעם הראשונה. למחרת אמרו לי בבית הספר: 'וואו, אחיך היה בטלוויזיה'. כל החיים שלהם הם הצחיקו אנשים ברמלה, בבית הספר, בלהקת הנוער, אנשים היו מגיעים מרחובות ומראשון־לציון לראות אותם. במסיבת הגיוס שלהם הם הרימו מופע בהיכל התרבות ברמלה וקראו לעצמם 'מה קשור'. שם זה התחיל".

         

        איך ההורים שלך קיבלו את הבחירה המקצועית שלו?

        "הם לא דאגו, הם ידעו שהוא מגשים את החלום שלו. הם עובדים נורא קשה כבר יותר מ־40 שנה, ועדיין לילדים הם אומרים: 'תעבדו רק במה שיעשה אתכם מאושרים'".

         

         

         

        לשחרר את המקל

        כשאובחנה מחלתה, אושפזה בבית חולים כדי לקבל טיפול ראשוני בסטרואידים. ישנן תרופות שונות לטיפול בטרשת נפוצה, היא מסבירה, אבל ברוב המקרים מתחילים בסטרואידים במינון הולך ופוחת. "עד הטרשת, הדבר הכי קשה שחליתי בו בחיי היה אבעבועות בגיל ארבע או כינים", היא צוחקת. "להורים שלי היה נורא קשה, וגם לאיל ולאחים שלי. היינו אחרי חתונה, את מצפה לבוא הביתה כמו בסרטים, לספור את הצ'קים, להסתכל על תמונות החתונה ולמיין מגנטים. אני את המגנטים קיבלתי למיטה שלי בבית החולים. אני חייבת להודות שחוץ מהלילות שהיו קשוחים, בית חולים היה סבבה".

        "היינו אחרי חתונה, את מצפה לבוא הביתה כמו בסרטים, לספור את הצ'קים, להסתכל על תמונות החתונה ולמיין מגנטים. אני את המגנטים קיבלתי למיטה שלי בבית החולים"

         

        מה סבבה בבית חולים?

        "סירבתי ללבוש פיג'מה של בית חולים, הסתובבתי במשקפי שמש ושמלות. לא אכלתי את האוכל של בית החולים. חשבתי שכל החיים רציתי לכתוב, ליהנות, אני חיה עשר שנים בתל־אביב ומתי היה לי יום חופש והלכתי לים בעשר בבוקר? מתי אני ואיל ישבנו בבית קפה סתם ולא התראינו רק בשבע בערב? מתי אני אהיה עם האחיינים שלי בצהריים ולא ביום שישי? מתי אני סתם אסע לאמא שלי, לשבת איתה ועם אבא שלי לאכול ארוחת ערב באמצע השבוע? הכאפה זה בשביל שאני אפסיק לעבוד ורק אכתוב כמו מטורפת מפרויקט לפרויקט".

         

        את מרגישה שמצאת את נקודת האור במסדרון החשוך של הטרשת הנפוצה?

        "תשמעי, יש דברים נוראיים בחיים. לא תמיד אפשר להגיד, אני לוקח מזה את הטוב. יכולתי ללבוש כותונת של בית חולים ולהתקלח פעם בשלושה ימים כי לא חייבים. לילה אחד בכיתי ממש, עם קול, ואחר כך כעסתי על עצמי. רוב הזמן קמתי בשלוש וחצי לפנות בוקר, בארבע ורבע היו מתחילים השידורים בערוץ הילדים וראיתי סרטים מצוירים. בשש וחצי־שבע איל היה מגיע ומביא לי ארוחת בוקר, היינו יושבים שעה רק שנינו וצוחקים שקיבלנו את הנוף של העיר.

         

        "התחלתי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק כי ההליכה שלי נפגעה. לא אומרים לך אם לצמיתות וגם לא מבטיחים לך שום דבר. שנה אחרי ההתקף הראשון אפשר לדעת עם מה ההתקף הזה השאיר אותך, איזו מתנה הוא נתן לך, ואני לא ראיתי בעיניים. השתחררתי הביתה בחגים לפני שנה, והתחלתי תוכנית שיקום של 'צבר' בבית. כל בוקר הגיעו אליי פיזיותרפיסטית, מרפאה בעיסוק, עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, רופא פעם בשבוע ואחות".

        "הרופאה אמרה לי כמו שאומרים לתינוק: 'בואי'. עשיתי צעד מהוסס והתנדנדתי. הלכתי שישה צעדים, אבל אלה היו ששת הצעדים הכי חשובים שעשיתי בחיים"

         

        רגע מרגש במיוחד חוותה בחדרה של פרופ' ענת אחירון מהמרכז הרפואי שיבא בתל־השומר, מומחית בעלת שם עולמי לטיפול בטרשת נפוצה. "הגעתי אליה עם אודם, שמלה וכובע, כי אסור להיחשף לשמש כשאת על סטרואידים, והחזקתי במקל הליכה", דומעת נטלי, "היא אמרה לי: 'תעזבי את המקל'. אמרתי לה: 'פרופסור, אני סומכת עליו, אני הולכת רק איתו בשבועות האחרונים'. היא אמרה: 'שחררי אותו, תני אותו לבעלך'".

         

        הצלחת לשחרר?

        "עמדתי בחדר הטיפולים ופרופ' אחירון עמדה בחדר הקבלה, ואמרה לי כמו שאומרים לתינוק: 'בואי'. עשיתי צעד מהוסס והתנדנדתי. היא אמרה לי: 'עוד אחד, בואי'. הייתי עם דמעות בעיניים. היא אמרה לי: 'אל תבכי, את הולכת'. הלכתי שישה צעדים, אבל אלה היו ששת הצעדים הכי חשובים שעשיתי בחיים שלי.

        "היה שלב שבו הייתי צריכה להחליט אם אני מתכננת משפחה בשנים הקרובות או לוקחת צעד אחורה לשנתיים בערך, ומתחילה בטיפול יותר אגרסיבי שאי־אפשר לעשות בהיריון. התלבטתי ממש. פרופ' אחירון הסתכלה עליי ואמרה: 'מה את רוצה?' עניתי: 'אני לא רוצה לחכות שנתיים'. ענתה: 'סבבה, בואי לא נחכה'".

         

        שלישיית "מה קשור". "הצחוקים היו מרעידים את הבניין" (צילום: ענת מוסברג)
          שלישיית "מה קשור". "הצחוקים היו מרעידים את הבניין"(צילום: ענת מוסברג)

           

           

          דרמת יחסים משוגעת וקומית

          לפני שנה, כשהסתיימו חגי תשרי, החלה מיכאלשוילי בטיפול ביולוגי שמאפשר כניסה להיריון. היא התבקשה לחכות חצי שנה כדי לתת לגופה להתחזק. כיום היא עדיין בטיפול, מקבלת אחת לחמישה שבועות עירוי לווריד כדי לחזק את המערכת החיסונית והולכת ללא עזרת מקל.

           

          ספרי על ההחלטה להיכנס להיריון כשאת בעיצומם של טיפולים ביולוגיים.

          "להתמודד עם פחדים זו גם החלטה. האמנתי שאני בידיים טובות, מוקפת באנשים שאני הכי אוהבת בעולם, ומה שלא יהיה – יהיה בסדר".

          "אמא של איל הגיעה עם מתנות כל יום, אמא שלי הגיעה עם מגשי חצ'פורי. הייתי מתעוררת, שלום איתי. נרדמת, פוקחת עיניים – אחי אפי שם. נרדמת שוב ומתעוררת וכל האחיינים של

          איל עם בלונים"

           

          פגשת חולי טרשת אחרים? היום את יודעת יותר על המחלה?

          "זו מחלה מאוד אינדיבידואלית, כל אחד מקבל אותה אחרת. הפגיעה יכולה להיות בתחושה או במוטוריקה, ויש אנשים שנותרו נכים. בכל יום טיפול אני פוגשת עשרות מקרים שונים משלי ומגלה שהמחלה פירקה משפחות וגם איחדה לבבות. יש אנשים שנכנסו לדיכאון ואחרים שמצאו את עצמם וצמחו מתוך הדבר הזה. זו מחלה שתוקפת יותר נשים, אגב.

          "שמעתי על מקרים שבני זוג עזבו בגלל תקופות כאלה. לא רק שאיל לא עזב אותי, אם נחבר את כל הידיים בעולם למעגל – כזאת אהבה קיבלתי ממנו. אני מתאהבת בו בכל יום מחדש. הוא לא עוזב אותי, לא בימים של טיפולים ולא בבית. בהתחלה הוא היה חופף לי את הראש. גם חן, חברה שלי, קילחה אותי כשהייתי מאושפזת. אמא של איל הגיעה עם מתנות כל יום, אמא שלי הגיעה עם מגשי חצ'פורי והפכה את המחלקה למאפייה שלה. הייתי מתעוררת לפעמים, פוקחת את העיניים, שלום יושב איתי. נרדמת לעוד כמה זמן, פוקחת עיניים, אפי אחי השני שם. נרדמת שוב ומתעוררת וכל האחיינים של איל עם בלונים. יש חיים, זה מה שהשנה הזו לימדה אותי".

           

          מה מצב הידיים שלך היום?

          "אין לי תחושה בידיים. אני לא מרגישה חום, קור או כאב. הפלסטר הזה הגיע אחרי סלט שהכנתי וקלטתי אחרי חצי שעה שאני מדממת (צוחקת). למדתי לחיות עם זה. אני מקלידה ואני בתפקוד מלא. בחודשים הראשונים בבית הייתי בוכה בכל פעם שהייתי צריכה לפתוח את קופסת הנס קפה. בפעם הראשונה שירדתי מהבית לבד – גרנו אז בקומה שלישית בלי מעלית, ונתנו לי אישור לרדת לבד במדרגות אחרי חודש וחצי – הרגשתי פתאום שוב האישה שהייתי. ללמוד לעלות שוב במדרגות היה תהליך. איל היה לוקח לי זמנים עם שעון".

           

          מה נתן לך כוח?

          "איל, חד־משמעית. וגם המשפחה, החברים והאמונה הגדולה שזה לא קרה לי סתם. החיים לקחו החלטה במקומי כדי שאגיע למקומות שפחדתי להגיע אליהם לבד. החלטתי שאעשה את השיקום הזה הכי טוב שאפשר. תמיד שאלתי בבית החולים, מי משתקמת יותר מהר ממני, כולם כבר הולכים? ההיא כבר עושה פאזל?

          "עוד דבר שנותן לי כוח הוא קהילה סודית בפייסבוק של חולי טרשת והמשפחות שלהם. התגובות תמיד כאלה מחבקות, מבינות, מלאות הומור ולא רק מרחמות. מישהי כתבה שם באומץ על ייאוש. היא לא יודעת, אבל היא גרמה לי להבין שלפעמים אפשר גם להודות שקשה. בזכותה התחלתי ללכת לפסיכולוגית שיקומית. זה עשה לי פלאים".

          "החלטתי שאני אעשה את השיקום הזה הכי טוב שאפשר. תמיד שאלתי בבית החולים: מי משתקמת יותר מהר ממני, כולם כבר הולכים? ההיא כבר עושה פאזל?"

           

          לפני כחודש וחצי עברו נטלי ואיל לדירה אחרת במרכז תל־אביב, שיש בה מעלית. "עם כל הכבוד לכוח הרצון שלי, לעלות לקומה שלישית עם עגלה נשמע לי קשוח", היא צוחקת.

           

          איך עובר עלייך ההיריון?

          "החודשים הראשונים היו ממש לפי הספר: בחילות, עייפות, דאגות. מאז העייפות והבחילות עברו, אבל הדאגות לא, אז רק אגיד שאנחנו מחכים לה, ובתור אחת ששונאת לחכות אפילו לאוטובוס, זו ההמתנה הכי שווה בעולם, ושטפו טפו טפו ובעזרת השם ושום וחמסה ובצל ושכל מי שקוראת את זה תדפוק על שולחן מעץ מלא ותגיד שהכל יהיה מדהים בעזרת השם. אמא'לה".

           

          למה החלטת לעבוד מהבית?

          "לא עזבתי את העבודה בכתיבה, עשיתי בחירה. אני לא רוצה לעבוד, למשל, בתוכניות ריאליטי, זו בחירה שלקחתי עוד לפני הפוס של השנה הזאת. אני חולה על ריאליטי, רואה הכל, את הטובים והפחות, אבל להיות עורכת בתוכנית כזו זה לחץ מטורף ואני מורידה את הרגל מהגז. אני יודעת איך המערכות האלה עובדות, ואני פחות טובה למערכת כזו כרגע".

           

          השנה הקשה בחייך תהפוך לסדרת טלוויזיה או סרט?

          "השנה האחרונה צריכה להיות סדרת טלוויזיה. דרמת יחסים משוגעת וקומית. יש כבר פרקים כתובים ואני מחכה לרגע שיהיה לי האומץ ללחוץ על 'סנד' ולשלוח לאנשים הנכונים. במקביל, אני ושלום עובדים יחד על סרט. אחר כך אפתח איזה בוטקה של אוכל ביתי ואסגור כל יום בארבע. אני מכינה קוסקוס מושלם ומרק גרוזיני למות".

          "הייתי רוצה לומר לנשים אחרות במצבי: אנחנו צריכות להקשיב יותר לבטן שלנו. היא תמיד צודקת. כשאת יודעת שמשהו לא בסדר, וגם כשמשהו יהיה בסדר"

           

          זו שאלה עם פוטנציאל לקלישאות, ובכל זאת, מה נתנה לך הטרשת?

          "פעם פחדתי מתוויות. היום כבר לא אכפת לי. אני גרוזינית, רמלאית, מזרחית, תל־אביבית, פמיניסטית, אחות של, חולת טרשת נפוצה. אבל קודם כל אני נטלי מיכאלשוילי דרור. ובפעם הראשונה באמת, אני ממש מקווה שזה מספיק".

           

          למה החלטת להתראיין ולחשוף את המחלה שלך?

          "לא קל לי להיחשף ככה. הטרשת הייתה רק שלי ושל הקרובים שלי, אבל כמו שאני לא ידעתי כלום עליה, כך גם שאר האנשים סביבי. חשבתי שיהיה נכון להתראיין בשביל להעלות את המודעות. כל השדים עולים לי בראש, כל המה יגידו – הנה עוד וונאבי, 'אחות של' קלאסית. זה כבר לא מעניין אותי. הייתי רוצה לומר לנשים אחרות במצבי: אנחנו צריכות להקשיב יותר לבטן שלנו. היא תמיד צודקת. כשאת יודעת שמשהו לא בסדר, וגם כשמשהו יהיה בסדר".

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד