לפני שנתיים, באחת־עשרה בלילה, נכנסה ליאת אשורי לקליניקה של רופא נשים ידוע בצפון תל־אביב. היא הייתה בהיריון, בשבוע השביעי, והתייצבה לבדיקת אולטרסאונד. "זה קרה אחרי שנתיים שבהן הזרקתי לעצמי הורמונים מכל סוג וצבע, כולל זריקות קלקסן ומדללי דם. לא היה מקום בגוף שלי שלא היה בו חור והוא לא היה כחול", היא אומרת בלי חיוך, "ואז הרופא אומר: 'לא שומע דופק'. אמרתי לו: 'המוניטור שלך קצת מיושן, אתה רואה משהו בכלל?' רציתי להאמין שזה לא קורה לי שוב. זה קרה מספיק פעמים בשנתיים האחרונות. אמרתי לו: 'תנקה את המשקפיים שלך ותגביר את הווליום של המכשיר'. כזאת אני, תמיד מצילה את עצמי עם הומור".
ההומור עזר?
"לא. הוא הציע שבבוקר אעשה שוב אולטרסאונד באיכילוב. יצאתי מהחדר שלו שבורה ומפורקת, והפקידה אומרת לי: '1,500 שקל'. הייתי עם שרית חדד, היא חברה טובה שלי, והיא הייתה איתי בכל התקופה. יצאנו משם ואמרתי לה: 'נכון שהיה בזה משהו צורם? היא הייתה יכולה להתקשר אליי בבוקר ולומר, תוכלי בבקשה להסדיר את התשלום?'. התחשק לי לצעוק על הרופא: 'אתם חסרי לב? איך אתה עושה את זה עכשיו? תסתכל עליי! כל כך דחוף הכסף?' באמת, אני מרוסקת, אני כבר לא יודעת אם אני עצובה או שמחה, אני משתגעת, אני על הסף, אני כל הזמן עם הראש מעל המים וזה לא פשוט, מה כל כך דחוף ה־1,500 שקל האלה?".
אלוהים שלח לי מלאך
את הסיפור הזה הסטייליסטית ליאת אשורי (44) לא מצליחה לשכוח, אבל את השנה החדשה היא פותחת בבשורה משמחת: אחרי ארבע שנים של טיפולי פוריות מייסרים, היא בהיריון. מועד הלידה המשוער: סוף דצמבר. נצפתה באולטרסאונד: בת. לא שזה גרם לה להוריד הילוך. מדובר בסופת טורנדו עליזה שמגולמת באישה אחת, שהתקשתה למצוא יום פנוי לריאיון. היא עובדת משבע בבוקר עד עשר בלילה, ועושה הכל בחדוות יצירה מעוררת התפעלות. כשהיא נכנסת למסעדה באיחור קליל, לבושה שחור ועטוית שרשראות בסגנון פאנק, כולם מסביב מחייכים.
"ארבע שנים הייתי בהמתנה", היא מספרת. "את ממתינה לתשובות של האולטרסאונד, לתשובות של הזקיקים, לתשובות של רירית הרחם, ואחרי שעשית שאיבה את ממתינה לשמוע כמה ביציות חיות יש לך, מתי מחזירים לך אותן כדי לדעת על איזה יום צילום או קמפיין זה נופל, ורצה בעשר בלילה לחפש בית מרקחת תורן כי תרופה אחת נגמרה לך במקרר. חייתי סביב זה, על הקצה כל הזמן, והיה קשה".
על התהפוכות בחייה אולי שמעתן בעבר: לפני ארבע שנים התחתנה עם אסי נקדאי, הבעלים של "סליפרס", בר תל־אביבי. נקדאי, למי ששכחו, היה בן זוגה של יעל פוליאקוב. אשורי התגרשה מהסטייליסט גל אפל, לאחר שמונה שנות זוגיות, מתוכן שבעה חודשי נישואים בלבד. אחרי הגירושים, אשורי יצאה קצת עם ציון ברוך ("היה סיפור אהבה יפה ונשארנו חברים"), והרביעייה (ליאת, ציון, יעל ואסי) נפגשה כמה פעמים לבילויים משותפים. ואז פוליאקוב ונקדאי נפרדו, ובמקביל גם אשורי וברוך, ובדיוק באותה תקופה אח של נקדאי התחתן. "יעל אמרה לי: 'זוכרת את אסי שהייתי איתו? את יכולה לעזור לו לבחור בגדים לחתונה של אחיו?' הלכתי איתו לבחור בגדים. הדייט הראשון שלנו היה בחומוס ברחוב יד חרוצים, ולדייט השני הוא לקח אותי לחתונה של אחיו, עם כל המשפחה שלו מירושלים".
אחרי הגירושים מגל אפל, שהיה בן זוגך כמעט עשור, האמנת שתתחתני שוב בתוך שנתיים?
"חשבתי שזה לא יקרה, שלא אהיה שוב עם תשוקה ואתאהב. לא האמנתי שאלוהים יזכה אותי שוב באהבה כל כך גדולה בגיל 40. כבר אמרתי לעצמי: 'בסדר, אז אני אהיה כמו החברות שלי והחברים הגייז שלי, אתמודד בחיים לבד, אני ג'דאית, ילדים יהיו לי בכל מקרה'. ואז הכרתי את אסי. אלוהים שלח לי מלאך שאת לא רואה את הכנפיים שלו".
למה דווקא הוא?
"הוא גבר כל כך יפה בנשמה, וגם יפה וסקסי. בהתחלה אמרתי לחברות שלי, שימו לב טוב־טוב, חייב להיות בו משהו דפוק (צוחקת). לא יכול להיות שהוא גם נראה ככה וגם לבד. אולי הוא אגואיסט? משפחה דפוקה? לא יכול להיות שכל הטוב הזה מגיע אליי בגיל 40. הוא לא התחתן לפני כן כי הוא איש של חיי לילה וכבר התפלש, וזו מתנה יותר גדולה. קיבלתי בנאדם שבע, לא מישהו שירוץ אחרי עוד זוג שדיים וירצה לצאת כל לילה. החלום של כל אישה הוא שהגבר שלה יהיה שבע, והחלום של כל גבר הוא שהאישה שלו לא תאהב קניות (צוחקת). בגלל זה אנחנו זוג מושלם".
את לא אוהבת קניות?
"אני יכולה לאהוב קניות? אסי לא יכול לשאול אותי מה ללבוש ועם מה לשלב, כי כבר אין לי כוח. אבל יש לו בזכותי את הארון הכי מושלם בארץ, מתוחזק עד רמת התחתונים והגרביים. לי יש ארון של ילד בפנימייה (צוחקת) – טי־שירטים, ג'ינסים, ועכשיו הם לא עולים עליי, אז טייצים של אדידס".
לחתונה שלהם, אגב, התבקשו האורחים להגיע בשחור־לבן ("עומר אדם הגיע בחולצה ורודה כי הוא לא קרא את ההוראות").
אחרי החתונה אשורי הייתה משוכנעת שתיכנס להיריון במהירות. "אסי אמר: 'רגע, לחיים יש דינמיקה משלהם'. לא הבנתי על מה הוא מדבר. כן, שמעתי שיש דבר כזה שנקרא 'טיפולי פוריות' לנשים שקשה להן להיכנס להיריון. חשבתי שזה בגלל שהן לא רגועות והן בסטרס, זה מה שכולם תמיד אומרים, ושצריך ללכת לפרופסורים הכי טובים. תשאלי אותי מה אני חושבת היום".
מה?
"צריך להפסיק ללכת לשמות הגדולים, להמשיך לעבוד ולהיות עסוקה, ולהאמין שזה יקרה לך. שאלו אותי, בכל הטירוף הזה, איך את מסוגלת לעבוד עם האנשים הכי מורכבים בארץ, לפני קיסריה או צילומים חשובים? הסחת הדעת הצילה אותי. ריפוי בעיסוק, מה שנקרא. יש עולם בחוץ. גם היה קצת קשה להיות קפוצת פה כשאת מגיעה להלביש אמן שבא לעשות שמח לאלפי אנשים, ואין אף אחד שאצלו כתוב על הדלת 'כאן הכל טוב'".
פרידה בירח הדבש
אשורי היא אחת הסטייליסטיות המובילות בישראל, שמלבישה גם פוליטיקאים בכירים (ומנועה מלהסגיר שמות). במשך עשור הייתה אחראית על התלבושות של המועמדים והשופטים ב"כוכב נולד". עוד ברזומה, רשימה חלקית: ארבע עונות של "מה נסגר" עם רועי בר נתן, "גב האומה", "משחק מכור", "נולד לרקוד" והתוכניות של שלישיית מה קשור, חבריה הטובים עד היום. בחמש השנים האחרונות היא מלווה גם את "הישרדות" ("אף אחד לא מאמין שמישהו מלביש אותם כי מה לובשים שם? רק בגד ים"), עיצבה קולקציית תכשיטים לחברת צ'ורוס, שנמכרת עד היום ברשת קום איל פו, וקולקציית נעליים לרשת סקופ. בין הטאלנטים שהלבישה, ושחלקם נשארו חברים שלה: ליאור שליין, רותם כהן, מארינה מקסימיליאן, אורנה בנאי, טלי מורנו, גורי אלפי, צביקה הדר ועומר אדם.
את אייל גולן, חבר טוב שלה, היא מלבישה בתוכנית "אביב נגד אייל". "אייל הוא החיים, ואני לומדת ממנו. ברגעים הכי קשים שלו הוא לא נשבר. ב'פרשת הקטינות' היה לי קשה דווקא אחרי הכל. אחרי שהתיק נגנז. זה קרה מאוד בלחש וזה היה מעצבן מול הרעש שהיה לפני כן".
הביוגרפיה שלה, בקצרה: גדלה בראשון־לציון, שנייה מארבעת ילדיהם של איש אלומיניום ועקרת בית, הייתה ילדה שמייעצת לחברות של אמא שלה בנושאי סטייל והלבישה חברות למסיבות כיתה. אחרי שירות צבאי כפקידה עברה לתל־אביב ועבדה שבע שנים במחסן התלבושות של דני בר־שי עד שקיבלה אומץ ויצאה לעצמאות.
העבודה הראשונה שלה כעצמאית הייתה הקליפ של הדג נחש, "שירת הסטיקר". אחר כך החלה לעבוד עם טדי הפקות ועם חברת החדשות, וגם עם חברות אופנה. עשתה תצוגות, קמפיינים ושערי עיתונים. "כשהגעתי לתל־אביב, לא היו לי שום מרפקים ואף אחת להצביע עליה ולומר, כזאת אני רוצה להיות. למדתי מהשגיאות של עצמי והבנתי שגישה היא אחד הדברים החשובים. לנו, הגוורדייה הישנה במקצוע, אנשים כמו ראובן כהן וכמוני, לא הייתה שאיפה להיות מפורסמים".
אצל דני בר־שי, בימיה כשכירה, פגשה את הסטייליסט גל אפל (שהפך גם הוא לסטייליסט עצמאי מוביל), שכבר היה חולה סרטן, והתאהבה בו. אחרי שבע שנים, שבמהלכן החלים פעמיים מסרטן, הם נישאו. החתונה, אגב, הייתה אמורה לקרות שנה קודם, הזמנות נשלחו לאורחים, ואז נפטרה אמו של אפל מסרטן ואשורי שבורת הלב ("הייתי מאוד קשורה להניה, אמא של גל, ולא יכולתי לשמוח") ביקשה לדחות את החתונה בשנה. ההזמנה עוצבה כמו שער של מגזין "ווג". מסיבת החינה התקיימה בבית הוריו של ציון ברוך ברמלה. חנה ז"ל, אמו של ציון, בישלה לצד אמה של אשורי.
איך נראתה הזוגיות של שמונה השנים עם גל אפל בצל מחלת הסרטן?
"לא הרגשתי שזה עול. הייתי בשיא הקריירה, הוא טיפל בגברים ואני בנשים, והיו ימים שהוא לא יכול היה לתפקד כי מצב בריאותו לא אִפשר זאת, אבל ברוח הוא תמיד היה אריה ולכן הוא לא החליש אותי. אפילו יצא לי לנגן במפוחית בתל־השומר כדי להעביר את הזמן", היא מחייכת ומגלה שהיא גם כותבת ומחברת מוזיקה.
למה התגרשתם?
"תמיכה ותשוקה הן שני דברים שלא עולים בקנה אחד. הבנתי שאני אוהבת את גל אהבת נפש, כמו אח שלי. הכנות שלי חייבה אותי לשים את זה על השולחן, ואמרתי את זה בירח הדבש שלנו, כשאנחנו משחקים טאקי על הערסל. הוא אמר: 'יש לך ביצים של בת יענה, את אישה לא נורמלית', והלך. כשהוא חזר, הסברתי שאני לא צריכה להרגיש בנאדם רע. הלכנו לרבנות שלוש פעמים וכל הזמן איחרנו והיה סגור. בסוף התגרשנו והלכנו לאכול ביחד. גל הוא משפחה לנצח, אנחנו חברים טובים עד היום".
מדליקה נר כל בוקר
מעטים ידעו על טיפולי הפוריות המייסרים שעברה אשורי בארבע השנים האחרונות. גם לבני משפחתה לא סיפרה על קשייה. היא לא הטיפוס שמוצא נחמה בשיתוף אחרים. עוד פחות מכך ידעו שאשורי מתמודדת עם אתגר נוסף: אמה חלתה (והחלימה) מסרטן המעי הגס. "בדיוק סיימתי שיעור בתשע בערב באקדמיה לעיצוב fa29 בראשון־לציון שבה אני מלמדת, והגעתי לבקר את ההורים שלי עם מכונת תפירה ביתית חדשה שקניתי לאמי", היא נזכרת. "קלטתי שהבית חשוך. הנחתי את המכונה במרפסת. זכרתי שיש לאמא שלי בדיקה רפואית, התקשרתי לשאול מה קורה ונודע לי שאמא חולה. שני האחים שלי ואחותי הגיעו מיד, ואמרתי לכולם: 'נעשה כל מה שצריך והכל יהיה בסדר'. באמת הרגשתי ככה".
עצרת את הטיפולים שלך?
"לגמרי לא. כיוון שאני הבת הגדולה, היו שנתיים שלקחתי את זה על עצמי, להסיע את אמא חמישה ימים בשבוע לתל־השומר בשבע בבוקר כדי לקבל כימו והקרנות, להחזיר אותה הביתה לראשון־לציון, ובתשע וחצי בבוקר להיות על סט צילומים, ולשרת אנשים שמהם קיבלתי את הכוח בחיוך גדול. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי מזריקה הורמונים ברכב, כי זאת השעה והיום, ולא רציתי להזריק לעצמי בשירותים של תל־השומר כשאמא בחדר הסמוך. המחלה של אמא, גם אם חשבתי שאני גיבורה, לא עזרה להיריון שלי לקרות".
למה לא שיתפת אף אחד?
"לכל אדם יש את החבילה שלו, ואם ידעו מה קורה אצלי, זה לא באמת יחזק אותי. גם ברגעים קשים, כל הזמן הוצאתי את עצמי מהסיטואציה הקשה ואמרתי: 'בחייך, אנשים עכשיו מחכים להשתלת כבד'. מי שלא חווה זאת על בשרו, לא יכול להבין את גודל הדבר, לכן במשפחה שלי לא היו שותפים לקשיים שלי. לא רציתי להכאיב. אני בן אדם פרקטי. גם אין לנו קבוצת ווטסאפ במשפחה. את מכירה את אלה, הטיגריסים? החמודיקים? שום חמודיקים, אני מבקרת את ההורים פעם בחודש, כולם יודעים להניח לי".
מי, בכל זאת, עמד לצדך?
"אסי בעלי, חגית כנאפו חברה שלי, שרית (חדד, שנכנסה בעצמה להיריון לפני שנתיים, אמ"ר), אייל (גולן) ידע מה קורה איתי. הם יותר מאחי ואחותי, אנחנו נפגשים כל הזמן ביומיום".
הקריירה של אשורי הייתה, כנראה, קרש ההצלה שלה בימים הקשים. "העבודה גרמה לי לא לחשוב על השיגעון. אני אדם שמח, ולכן הפריע לי שכשאני קמה בבוקר, בשניות הראשונות של השקט, כשהראש על הכרית, אני עצובה. אז הבנתי שיש לי סמים בגוף שמשבשים לי את המחשבה, שזו לא אני. זה משתלט לך על המוח. והאכזבות כל פעם מחדש מאוד קשות".
ביטלת עבודות?
"לא יצא לי לבטל שום עבודה. הייתי מג'נגלת. הבנתי שאחרת אשתגע ובחרתי לא לאבד את השפיות שלי. היום אני מבינה שהעולם נחלק לשניים, לנשים שעוברות טיפולי הפריה ולנשים שלא. זה אחד הדברים הכי קשים שיכולים לקרות לך, לא משנה באיזה גיל".
מתי נרגעת?
"היה שלב שאמרתי, יהיה לי ילד ואני לא אוותר, ולא משנה באיזו צורה הוא יבוא לעולם. אני אהיה אמא. מגיע לי. יש לי את הזכות. אני אמא בכל רמ"ח איבריי וזה מה שאני רוצה להיות. תחשבי שהייתי בת 18 כשנולדה לי אחות קטנה, אמא שלי הייתה בת 40, ואני כל הזמן טיפלתי ועזרתי".
הרבה שחקניות עברו טיפולי הפריה ודיברו על זה בתקשורת. מי נתנו לך עצות ותמיכה?
"היו לא מעט שהיו גם בתהליך ונפגשנו במרפאה. שני כהן היא אחת הנשים היפות בנפש, גם היא וגם עלמה זק וגם אח של עלמה, יורם, אמרו לי בלי שנשב ונדבר, מה שתצטרכי אנחנו כאן בשבילך, גם אם את לא מדברת וגם אם את מסתדרת, רק תדעי דבר אחד, זה יקרה בסוף".
ניסית טיפולים אלטרנטיביים?
"זה פשוט אינסופי, השיטות שהופניתי אליהן, וכל פעם כמעט קבעתי. ממומחה לדיקור ורפלקסולוגיה ועד השתטחות על קברי צדיקים. לכל אחת היה טיפ, לכי לכירופרקט ההוא, למטפלת ההיא החירשת. לא השתטחתי על שום קבר. דיברתי עם אלוהים. 20 שנה אני מדליקה נר כל בוקר וכל ערב ומודה לאלוהים על מה שיש לי. אגב, כולם אמרו, איך ההיריון יתפוס אם את לא נחה? זה גרם לי רגשות אשמה, ואחרי אחד הטיפולים באמת נסענו לשבועיים ביוון. בטן־גב, מוזיקה ואוכל. ממש שמירה טוטאלית. לא טלפון, לא מחשבות. כלום. מנותקת. תשמעי, נפל עליי דכדוך. אני 'חסמב"ה חסמב"ה חסמב"ה', אני במשימה, והיא לא יצאה לי מהראש גם בחופשה. חזרתי לארץ והתברר שיש לי 'היריון כימי'. כלומר, אין שם שום דבר שדומה לעובר. מהמנוחה לא באה הישועה".
התאכזבת מרופאים?
"לא האמנתי בהם מלכתחילה. לא חושבת שאחד מהם יכול לעשות יותר טוב מהאחר. אמנם החלפתי רופא אחד, אבל בסופו של דבר, ההיריון, ברוך השם, הגיע דווקא מרופא של קופת החולים".
מה את יכולה לייעץ היום לאחרות?
"אם היה לי כסף, הייתי תולה שלטי חוצות באיילון: לפני גיל 35 תשאבי ביציות. לא להיות תלויה בשום פרופסור עם שם גדול. להיות תלויה באמונה שלך ולסמוך על הביציות ששאבת. כל כך הרבה זמן, כאב נפשי ומשאבים כלכליים היו נחסכים".
שאיבת ביציות לא מבטיחה ילד.
"אבל אולי למישהי אחת זה יגדיל את הסיכויים יותר מאשר להתחיל טיפולי הפריה בגיל 40. אין מה להפסיד".
מה עשו טיפולי ההפריה הממושכים לזוגיות שלך עם אסי?
"התנהלתי קצת כמו בן. לא הייתי מהנשים של 'בובי, בוא תזריק לי'. 'אנחנו עובדים על זה'. כמו שאני לא אומרת 'אנחנו בהיריון'. לא, אני בהיריון! אסי לא ראה אותי אף פעם מזריקה. יש דברים שגבר לא צריך להכיל, זו אינפורמציה מיותרת. זה חיזק אותנו בלי דרמות".
בגלל צינור כביסה
הנה משהו שליאת אשורי לא סיפרה ויכול ללמד על אישיותה החזקה. כשהייתה בת שנה וחצי נכוותה קשה מצינור מים רותחים שלא היה מחובר למכונת הכביסה הביתית בשל סתימה. "צריך היה להגיע אינסטלטור, ובינתיים ההורים שלי הכניסו את הצינור לתוך חור ברצפה, הוציאו את המכסה ושמו את הצינור בתוכו, ואני זחלתי לשם. אמא שלי התעסקה בדיוק עם אחי שגדול ממני בשנה וחצי. נגעתי בצינור, שהיה בזמן פעולה עם זרימה של מים, הסתובבתי והצינור עם חומרי הכביסה הכימיים השפריץ לי על כל הגוף וקיבלתי כוויות בדרגה גבוהה. זה משהו שפורסם בכל העיתונים באותה תקופה. זה היה חורף והסוודר התערבל עם העור והייתה בעיה להוריד את הסוודר. הייתי בטיפול נמרץ בלי הכרה וחמישה חודשים בבית חולים. הצלקות נשארו. אני בת 44 ואני אראה לך מה נשאר מזה" (מרימה את החולצה וחושפת את הצלקות).
איך האירוע הטראומטי הזה השפיע על מהלך חייך?
"הפלוס הוא שלא ראיתי את עצמי יום אחד במראה בלי זה, ושאלוהים אהב אותי, כי זה לא קרה בפנים. בתור ילדה את הולכת לים או לבריכה בגיל שש ואומרת לאבא שלך, אני לא רוצה להוריד את הבגדים, ילדים יצחקו עליי, ואבא אמר, נשמה, תראי כמה בחורות יפות יש פה, נראה לך שמישהו מסתכל עלייך? אל תחמיאי לעצמך. ככה התמודדו. ועדיין הייתי ילדה לידרית ומובילה. כשילדים היו אומרים לי, יואו, מה יש לך בגב? הייתי אומרת, רגע, אני רציתי שזה יקרה? לא היה לי שום תסבוך. גם לא הלכתי לדבר על זה. זה לא היה מקובל בדור שלנו".
תמונות מהילדות לא תמצאו בחשבון האינסטגרם הדל שלה. גם לא צילומים עם סלבס או דיווחי התקדמות של ההיריון. היא בורחת מרשתות חברתיות כמו מאש, פייסבוק מעולם לא היה לה. "אני לא מהנשים שמתקתקות על המקלדת. אני מהדור שהרגיש את הזיעה מהעורף עד עמוד השדרה. אני קוראת לנו: המזיעים בתחת. הסטייליסטים שסחבו 30 שקיות וחיכו בתור ובחום של החניון והלכו לבית הלקוח".
העבודה הקשה השתלמה כלכלית?
"אני אישה שאיחרה לחתונה של עצמה בגלל עבודה, אבל יש לי דירה עם משכנתה בצפון תל־אביב. אני לא אישה עשירה. יכולתי, עם הנחישות, הניסיון, הכריזמה והכישרון, להצליח גם במגרשים יותר גדולים, כמו חו"ל. אבל אף פעם לא רציתי לעשות את זה במקום אחר".
יש לך תוכניות לאחרי הלידה?
"אני לא מאמינה שאשב שנה בבית. התינוקת תצטרך להתרגל לזוז. היא כבר עכשיו מבינה שעובדים לא פחות מ־18 שעות ביום. אני צריכה להרגיל אותה לעשן של תל־אביב, לדינמיקה, לחום ולעצבים. הייתי שמחה גם לעשות בגדים שחורים פשוטים לנשים ולגברים, קולקציות שלמות. זאת תהיה המנוחה. השיטוט והטירוף שאני עושה ב־20 השנים האחרונות לא יוכלו להישאר כשאהיה אמא".
היא תהיה התינוקת שלבושה הכי טוב בארץ?
"אמא שלי תופרת וסורגת, היא אמנית, ואמרתי לה מראש, תחשבי בשחור. שום פריט ורוד לא יהיה לילדה שלי. בשחור־לבן, תתפרעי".
בחרתם לה שם כבר?
"כל הזמן עובר לי בראש שצריך לראות אותה ולהבין, אבל זה יהיה שם שקשור לתורה. זה לא יהיה שם מגניב של תחנת דלק כמו אורפז".
תובנות לשנה החדשה?
"עם יד על הלב, אני לא מצטערת על שום דבר שעשיתי. ביליתי והקדשתי לקריירה, ואולי זה היה קצת אגואיסטי, אבל יש פלוס בזה שעשיתי הכל לפני שנהייתי אמא, כי כשבאים ילדים הכל משתנה, ובצדק. הבאת משהו לעולם, קחי עליו אחריות".
