הרבה שנים מארגנת לעצמה יעל פוליאקוב מסיבות יום הולדת בגינת ביתה, ופפראצי עומדים בכניסה כדי לצלם את המוזמנים. לכן מוזר לשמוע ממנה שדווקא את יום הולדתה ה־40, שחל בחודש מרץ האחרון, העבירה בארוחת בוקר מול הים. לא מסיבה, לא טיול למלדיביים ולא מסע שופינג חוצה תקרת אשראי.
את הסיבה לביטול החגיגות היא מחזיקה כרגע על כתפיה עד שהמטפלת תחזור עם קנקן קפה קר: קוראים לה אַרְיָה, תינוקת מתוקה בת שלושה חודשים, שנולדה בסוף שבוע 42 במשקל 3.6 ק"ג. "את מבינה? זו הייתה המסיבה, צירי לחץ", היא מתרווחת על ספה בחצר. "הייתי בטוחה שאלד בשבוע 38, כמו את רפאלה (בתה בת השנתיים, אמ"ר), מוקדם ובקלות. זה לא הגיע, וישבתי פה בחצר, משוגעת. צרחתי כמו בהמה. אלעד עוד שנייה היה זורק אותי מהבית (צוחקת). הוא אמר לאמא שלו: 'אני לא יכול לראות אותה יותר'".
יש כל מיני שיטות לזרז לידה. לא ניסית אותן?
"מה לא עשיתי. רצתי, הלכתי, הזדיינתי, ושום דבר. בסוף בא אליי גדעון הרפלקסולוג, וקמתי למחרת בבוקר עם צירים שנמרחתי על הרצפה. לא כאב לי ככה בלידות הקודמות. לא ידעתי בכלל שיש כאב כזה. בלידה ישבתי על הכדור כמו איזו אומללה ושאגתי. למזלי נתנו לי אפידורל. הרגשתי שחלקיקים מהפרצוף עפים לי על התקרה. למחרת הסתכלתי במראה ושאלתי, מה קרה לי בלידה?" .
אז אין טעם לשאול אותך אם חווית את משבר גיל 40.
"ממש לא היה לי משבר. רק הבנתי שהחיים עפים, כמו נשיפה. עכשיו יש כל מיני בייביסיטריות שבאות אליי, ואני אמא שלהן. משבר זה כשאת לא מקבלת את הגיל שלך. לי אין בעיה לקבל את הגיל שלי. זה מתאים לי. מה, יש לי כוח להמשיך להסתובב? לא מסוגלת".
את נשמעת כמו אבא שלך.
"אבא שלי היה אומר: 'אני מת על זה שמשעמם לי'. הייתי שומעת אותו ואומרת: 'איזה בוק, זה מה שהוא רוצה?' היום אני קמה בבוקר ואומרת, בבקשה אלוהים, רק שישעמם לי".
מוציאה כסף כדי שיהיה מקום להכניס עוד
אם לפני עשור מישהו היה אומר ליעל פוליאקוב שיום אחד היא תיצור סדרת דוקו־ריאליטי שמבוססת על משפחתה, היא הייתה כבר מעדיפה להשמין. אבל הנה, עכשיו עולה העונה השנייה של "פוליאקובים" (ימי ראשון ושני ב־20:15 ב־HOT3 וב־HOT VOD), שמוכיחה שאין שום דבר שאי־אפשר לקנות בכסף. ואמנם, היא הראשונה שתודה שהיא עומדת למכירה, רק תביאו את הסכום המתאים.
באמת היה תכנון למכור את הבית של אמא?
"כן. רצינו למכור כשכבר לא גרנו שם, והבית גדול ואמא שלי שם לבד. היא נורא רוצה להסתובב, כל הזמן רוצה שאני אוציא אותה ואין לי כוח. אמרנו לה, לכי תגורי מעל איזה מרכז, שיהיה לך לאן לרדת ותסתובבי. ואז היא רצתה ולא רצתה וכן רצתה".
יש ב"פוליאקובים" הרבה התעסקות בכסף, ובריאיון ב"7 לילות" אמא שלך סיפרה שאת מוציאה עשרות אלפי שקלים על בגדים. זה כך גם במציאות?
"כולם אומרים לי: 'די עם הכסף, תירגעו'. אבל זה העולם שלנו היום, לצערי. אתה לא יכול לא לחשוב איך אתה מביא עוד כסף. אני תמיד מראה למשפחה שלי, דווקא, את הצד הקיצוני. לא כדי שיגיעו לרמת הבזבזנות שלי, אבל שיתקרבו טיפה. אמא שלי מחזיקה, ואני אומרת לה: 'אין מקום ככה לכסף להיכנס אם מחזיקים'. בבית חושבים שאני חרטה ברטה: 'בסדר, תחשבי חיובי', בשבילם אני חצי מפגרת. אני מעצבנת את האחים שלי ואת אמא שלי, כי אני לוחצת להם על המקום הזה. הם תמיד אומרים, את מגזימה, אבל זה מפוצץ אותם שהם לא ככה. אמא שלי באה לפעמים עם קופונים. למה? איך יהודית חמותי תמיד אומרת? 'יעלי לא בזבזנית, היא מאוד מדויקת בהוצאות שלה' (צוחקת). ברור שצריך למצוא מינון ולא להגזים, אבל בעיניי דווקא כשאתה לא עוצר את עצמך וכן יכול לחיות במקום כיפי ונוח בלי להחזיק – זה יביא לך את הכסף".
את ושני אחייך מתווכחים בסדרה מי הכי נורמלי. את אומרת: "זו משפחה מטורפת ואני כלואה בתוכה". זו באמת ההרגשה שלך?
"ברור. הצופים בטוח לא רואים אותי כזאת, אבל ברור שאני הכי שפויה. לאיתמר יש אפס אנד דאונס. אריאל תמיד בלחץ איום. קיבלנו את זה גם מאבא שלי, את הלחץ הזה, שאני אעבוד עליו מכל הכיוונים כדי שלא יהיה לי אותו".
זו אמנם סדרה מתוסרטת וחצי מומצאת, ועדיין, כמה זה נכון לכם לכבס בתקשורת את הכביסה המלוכלכת?
"זה הומור. לאחים שלי היו כל מיני שלבים של 'אוי ואבוי, איך אנחנו נראים', ואמרתי להם: 'חבר'ה, כולם אותו הדבר, אנחנו לא מיוחדים ולא אחרים, תירגעו, אל תחמיאו לעצמכם'. היו משברים כאלה בעבר, בגלל זה באתי קצת יותר מוכנה. כשעשיתי את 'הכל דבש', אבא שלי אכל לי את הראש. גמר אותי עם 'מה יגידו, זה יותר מדי אנחנו'. אמרתי לו: 'די, תצחק על הדברים'".
אי־אפשר לא לשאול על מה שאמא שלך אמרה בריאיון ל"7 לילות": שהיית ילדה מזעזעת, שאת אנאלפביתית.
"מה אני יכולה להגיד? לאמא יש את הפה שלה, אנחנו מבינים במי מדובר, וכולנו יודעים שצריך לשמור על שוש בכל מקום ועם כל אחד, לא רק עם עיתונאים, עם אנשים בכלל. כל פעם שהייתי מכירה מישהו ומביאה אותו הביתה, הייתה לי בלב אימה. כשהבאתי את אלעד, היא אמרה: 'מי זה פה? חיים משה?' רציתי להתאבד. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היום אלעד והיא ביחסים מדהימים, אבל עד שמתחילים להבין את ההומור הקיצוני הזה, צריך להשגיח.
"הדברים שנאמרים עליי הכי פחות מדאיגים אותי. אני פשוט מכירה אותה טוב. זה תמיד ההפך ממה שהיא אומרת. היא מגזימה, אנשים מתרגשים ממנה. היא חולה עליי, היא סתם משחקת אותה. אני לא מתרגשת. היא יכולה לקלל עד מחר, אבל היא עוזרת לנו, אז אין בעיה, נספוג את זה. מה גם שזה טוב שיש לך אמא שמדברת עלייך ככה (צוחקת). זה נורא מחזק. אתה צריך ללמוד כל הזמן לאהוב את עצמך. אגב, היא בכלל לא זוכרת מה היא אמרה בכתבה. הכי טוב לה שהיא לא זוכרת".
- הריאיון המלא עם יעל פוליקוב בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
- עשו מנוי ללאשה
