דמו את יפו העתיקה מוקפת חומה, חלקה נישאה מעל הים. דמו את יפו כעיר מבצר – תל מוגבה שחומת אבן מקיפה אותו מכל עבריו, עם מגדלים ושער מוקף תותחים. זה אינו דמיון. חומה מפוארת הקיפה את יפו עד לפני פחות מ-150 שנה. והיא נעלמה.
מאות בשנים היו סביב יפו חומות, בגדלים ובתוואים שונים. אך החומה הגדולה והשלמה מכולם הוקמה בה בראשית המאה ה-19, בידי המושל העות'מאני של העיר, מוחמד אגא א-שאמי, הלא הוא "אבו נבוט" ( أبو نبوت). הוא היה שליט מחמיר שנהג להסתובב בעיר עם נבּוּט (אלת עץ) ולחבוט בתושביה. הוא גם ייזכר לעד כגדול בוניה. בין השאר בנה את המסגד הגדול מחמודיה, את מתקני הנמל העות'מאני, חאן גדול, שלושה סבילים מפוארים לשתייה ובעיקר חומה בצורה, מצדיות ומגדלי שמירה.
וכך נראתה יפו ב-1860 בקירוב, בעדשת מצלמתו של קצין חיל הים הצרפתי Louis Vignes (תמונת פנורמה שהתקבלה מחיבור שלושה צילומים שלו). חזית הצילום היא היום רחוב יפת, והפתח בחומה הוא בערך מול מאפיית אבולעפיה, המוכרת לכל:
למה ולאן נעלמה החומה היפהפייה הזו?
זיכרון כיבושה של יפו בידי נפוליאון (ב-1799) היה עדיין טרי לגמרי כשאבו-נבּוּט ניגש למלאכת החומה שלו. הוא לא ייתן לשליט זר לבוא מן הים ולכבוש לו את העיר. לכן בנה את ''חומת הים''. והוא לא ייתן לשבטים בדואים לפלוש לעיר ולבזוז אותה. לכן בנה חומה יבשתית, בגובה ממוצע של ששה וחצי מטרים.
אבל 60-50 שנה אחר-כך, שום דבר כבר לא באמת איים על יפו, בטח לא משהו שחומה יכולה לעצור. לעומת זאת, הנד"לן עליו ישבה החומה והחפיר שסביב לה – הפך מבוקש. העיר שגשגה וכבר לא יכלה להכיל את האוכלוסייה שגדשה אותה. היא הייתה חייבת להתרחב.
מצד שני, את פרדסי התפוזים סביב איש לא היה מוכן לעקור, שכן הם הניבו את עיקר הכנסותיה של העיר. וכך פירוק החומה, שעמדה לה מתפוררת, נראה היה אז כפתרון מעולה. ועם כל הכבוד לאבו-נבוט, החומה שלו הייתה נוחה לפירוק. במונחים אירופיים היא לא יותר מ"חומת גן": אבניה קטנות יחסית, גובהה נמוך, עוביה צנוע. בקיצור, מבנה שקל לפרקו ושאבניו מתאימות היטב לשימוש חוזר בבנייה חדשה. הפטיש הראשון הונף ב-1868, כשנפרץ פתח נוסף בחומה, ואט-אט, במהלך שני העשורים אחר-כך, החומה והמבצרונים ששמרו עליה פורקו, החפיר שהקיף אותה נסתם, ובשטח שהתפנה נבנו בניינים חדשים, חנויות ושווקים. בכייה לדורות על שכיית חמדה אבודה.
וכך, ב-1894, כ-30 שנה אחרי צילומו של לואי וין, נראית יפו – בעדשתו של צלם המופת הצרפתי פליקס בונפיל – נטולת חומה, אך גדושת מבנים וחנויות:
השבוע יצאתי לסיור בעקבות החומה האבודה, עם שני חובבי-חומה מובהקים: מיכל הלוי-בר, האחראית על שימור יפו מטעם רשות העתיקות, ושחר פוני, האדריכל הארצי של הרשות. שניהם ינחו ביום חמישי הקרוב סיור סובב חומה, במסגרת אירועי "בתים מבפנים" המתקיימים בסוף השבוע. אני אולי משוחד, אך זה אמור להיות סיור נהדר.
נקודת הפתיחה היא כיכר השעון, בחזית הצפונית של "הקישלה" – פעם תחנת משטרה וכלא עות'מאני והיום מלון ''סטאי'' המפואר.
אני מצטער לאכזב, אך קיר האבן הנאה שלפניכם אינו חלק מהחומה של אבו-נבוט, למרות שהקיר המשופע שלמרגלותיו נראה כאילו הוא החלקלקה שמעל החפיר שהיה כאן פעם. החומה המקורית של אבו נבוט אמנם מקבילה לקיר הזה, אך היא נמצאה מטרים אחדים פנימה ומטה, בתוך הפרוזדור שבקומת המרתף של המלון.
שם תמצאו שני נדבכי אבן ארוכים, שמבחינים בברור את המבנה המחומש של המבצרון ששלט על הצומת הכה חשוב הזה, שכן "כיכר השעון" של היום הייתה אז צומת הדרכים שהובילו מזרחה לירושלים, דרומה לעזה וצפונה לשכם.
ממשיכים דרומה, לאורך רחוב יפת. שורת החנויות שלפנינו נבנתה למעשה בחזיתה של החומה של אבו נבוט, כך ששרידיה, במידה שעוד נותרו כאלה, נבלעו בקירות האחוריים של החנויות, כמה מטרים פנימה. נגיע לפתחת רחוב רוסלאן. זהו אולי המקום האסטרטגי ביותר בחומתו של אבו-נבוט – השער היבשתי היחיד שלה: ''שער ירושלים''. ממנו יצאה הדרך לכיוון ירושלים (היום רחוב עולי ציון שבשוק הפשפשים, ובהמשכו דרך בן צבי). וכך זה נראה כשפליקס בונפיל צילם את המקום הזה (מתישהו בין 1867 ל-1871):
מה נותר מ''שער ירושלים'' היום? האמת שיחסית לא מעט, אבל המראה מביך ומקומם. נכנסים בפתח שמול הסביל המפואר שהקים אבו נבוט, ואז, אבוי – וולקאם טו גִ'יפַה. המבנה המדורג של הפתח והמדרגות המובילות אל תוך העיר העתיקה נותרו, למעלה גם נבחין בקטעי קשת וחלק מהמגדלון המערבי של מצודת השער, אך המתחם בכללותו נראה כמזבלה: בליל אשפה, חומרי בניין, מזגנים וחלקי מבנה מפוקפקים. את המקום הזה – אתר היסטורי ושכיית חמדה תיירותית – חייבים לשקם. לתשומת לבה של עיריית תל אביב.
לעומת זאת, אם ניכנס לתוך מסעדת השווארמה של אבולעפיה, נמצא בעורף האולם את המגדל הדרום-מזרחי של מצודת השער. והוא דווקא שמור כאן יפה.
נמשיך במעלה רחוב יפת. הרחוב נע בחלקו על תוואי דרך עזה ההיסטורית ובחלקו על תוואי החפיר שהגן על החומה, עד שנגיע ל''בית החולים הצרפתי'' (והיום מלון The Jaffa, שנפתח זה מכבר). במקום הזה עמד המבצר הדרומי של החומה, ומכאן היא שברה מערבה, לעבר הים. אבו נבוט בנה את חומתו על בסיס חומה צלבנית קדומה: החלקלקה שלה נחשפה והיא משגשגת לה בתוך הלובי הממוזג. בהמשכה, בחצר המלון, שרידיו הברורים של הבסטיון של אבו נבוט ומגדל השמירה שלו.
נצא מהמלון ונמשיך ברחוב לואי פסטר, עד לסמטת מזל שור. מימין לנו חומה נאה אך חדשה יחסית, על תוואי החומה של אבו נבוט, אך בהמשכה קטע אמיתי מהחומה המקורית. במורד לואי פסטר, ובערך מול ''מוזיאון אילנה גור'', נמצא הקטע הברור ביותר מכל החומה המפוארת לשעבר של אבו נבוט. למעשה מה שאנחנו רואים זו ליבת החומה שלו, כלומר אבני הפנים והמילוי, שכן האבנים החיצוניות המסותתות נשדדו לטובת מבנים אחרים.
מכאן נמשכה החומה עד לקו המים – היום אזור המחסנים של נמל יפו. ברחבה שמתחת למגדלור הישן עמד מבצר ששלט על הים וממנו נמשכה צפונה ''חומת הים'', ממש לאורך קו המים. התמונה שצילם פיטר ברגהיים –מומר גרמני שחי בירושלים במחצית המאה ה-19 – היא אולי הצילום הקדום ביותר של נמל יפו. קטעים מחומת הים נראים בה היטב:
דבר לא נותר מחומת הים המפוארת. היא פורקה כליל ואבניה הפכו לרציפים ובניינים. ועם זאת, יסודותיה נותרו כך שהתוואי שלה זוהה היטב בחפירות הארכיאולוגיות שהתבצעו כאן לפני עשר שנים, והוא סומן באמצעות ריצוף מובדל של אבנים בהירות: "דרך האבנים הלבנות". נלך לאורכה, נחלוף על פני נמל הדייגים של יפו עד שנגיע לבניין בטון גדול. כאן היה בחומה פתח, "שער הים", שאפשר לנוסעי הסירות ולשייטים שהגיעו לנמל הקטן להיכנס אל תוך העיר. לימים הפתח הורחב, ואבני החומה שפורקו שימשו לבניית בית המכס העות'מאני הראשון. אך גם הוא, כמו החומה שבצדיו, לא נותר על תילו. בשנות ה-30 של המאה ה-20 יבנו הבריטים על שרידיו את מבנה הבטון הנוכחי.
"דרך האבנים הלבנות" נמשכת עד למעקה שמעל למפרץ הצפוני של חוף יפו. כאן עמד המגדל ששמר על ''חומת הים'' מצפון, ומפה החלה החומה היבשתית, נעה בחדות מזרחה, עד לקישלה. הושלם המעגל.
------------------------------------------------------------------------
בנק אנגלו-פלסטינה, אחד מבתי המידות שנבנו ברחוב יפת על חורבות החומה, שופץ להפליא. לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
