די לציין את שמות הרחובות שאותם עזבו הגלריות - בן יהודה ורוטשילד, במרכז ההתרחשות התל אביבית, ואת שם הרחוב אליו הגיעו - המנוע, כדי לספק ראיה נוספת למגמת ההתחזקות של דרום העיר. מה גם שלמהלך אחראיות שתי גלריות מובילות - גלריה גורדון הוותיקה וגלריה אלון שגב, שהסבו במשותף מבנה תעשייתי לתצוגת אמנות.
שתי הגלריות התמקמו במבנה פינתי חד קומתי, ששירת עד לאחרונה את תעשיית האלומיניום. הוא נמצא ברווח שבין מוסכים לסניף WeWork - מעבדת חלומות סטרילית של ה''סטראט-אפ ניישן''. חזית אחת של הבניין פונה לתעשיית ההייטק והשנייה לתעשיית הלואוטק, כמו פני יאנוס (אל רומי בעל שני פנים, המביט בו בזמן אל העבר ואל העתיד). אפשר לראות כאן משל לעבר ולעתיד של הרגלי העבודה, של העיר, ואולי גם של סצנת האמנות המקומית. נדידת גלריות מלב העיר נמשכת כבר כמה שנים, מאז עברו דרומה גלריה דביר (רחוב אליקום), גלריה רוזנפלד (קריית המלאכה) ואחרות. גלריה גורדון עצמה חנכה לפני כשנתיים אולם תצוגה שני ברחוב הפלך, וכעת היא משלימה את המהלך עם העברת מרכז הכובד כולו אל הדרום. גלריה אלון שגב נטשה פריים-לוקיישן בכיכר הרחבה שבתחילת שדרות רוטשילד.
החזית: רון ארד ושיר של יונה וולך
תהליך התכנון וההסבה של המבנה התעשייתי - ששטחו כ-800 מטרים רבועים והיה חף ממותרות עיצוביות, ללא טיח, צבע או חיפוי - נמשך כחמישה חודשים. שתי הגלריות חולקות אותו חצי חצי.
עיצוב החזיתות הופקד בידיו של רון ארד (שתכנן, בין היתר, את מוזיאון העיצוב בחולון; ואת מתחם ToHa ההולך ונבנה ממזרח לאיילון, בשיתוף עם משרד ישר אדריכלים).
בחזית הפונה לרחוב המנוע ולמוסכים השכנים הוחלפו דלתות הפח הישנות בחיפוי יריעות קורטן, כמו אלה שעוטפות את המוזיאון בחולון. בפינה המעוגלת של המבנה, שהיא התפר בין שתי הגלריות, שקועים בתוך חיפוי הקורטן שני "לוחות מודעות", האחד במנח אופקי והשני אנכי. לוחות המודעות המובנים החליפו את מראה הגרפיטי האופייני לסביבה, במראה מעוצב ותוכן "גבוה": באחד מהם נתלה השיר "שיר" של יונה וולך, ובשני - כרזת התערוכה של הפסל עופר ללוש, שחונך את התצוגה בגלריה גורדון החדשה.
מעבר לפינה, בחזית הפונה לרחוב הזרם, הופסק חיפוי הקורטן, ודלת זכוכית גדולה מאפשרת הצצה לתוך גלריה גורדון. בזמן הקמת התערוכה נדמה היה שהפסלים הצמודים לחזית השקופה נמצאים במרחב הציבורי, מראה שעורר את סקרנותם של עוברי האורח.
אצל אלון שגב: המדרגות הגיעו מרוטשילד
על תכנון גלריה אלון שגב אמון משרד האדריכלים ארנון ניר (Arstudio). הוא תכנן גם את מעונה הקודם של הגלריה ברחוב רוטשילד, שהיתה קטנה יותר, כמו גם את ביתו הפרטי של הבעלים. הגלריה חולקה לשני אולמות תצוגה עיקריים במפלס הקרקע, וגלריה עליונה, שמשרתת בעיקר את שגב ועובדיו, כאזור התכנסות ופגישות עם אמנים וקונים. בנוסף ישנו אזור קבלה עם מטבחון ושירותים צמודים, ומחסן בשטח של כ-60 מטרים רבועים.
החללים מאורגנים כך ששאפשר להציץ מאולם אחד לאחר. האולם המרכזי, של התערוכה המתחלפת, נחנך עם תערוכה של פסלי הפלדה המבריקים של האמן האמריקאי ג'ואל מוריסון (Joel Morrison), שזו לו התערוכה השנייה בגלריה. הפעם בחר האמן להציב תשעה אובייקטים מבהיקים - כסכום השמש ושמונת כוכבי הלכת הסובבים אותה. רוב המוצגים מרפררים למותג היוקרה קרטייה, ובולטים במיוחד המסמרים המכופפים שבחברת תכשיטי היוקרה הצרפתית שווקו כתכשיטים, ומופיעים אצל מוריסון גדולים, מעוותים ובלתי שמישים, אך מבריקים כאילו היו מוצר יוקרה.
בשואו רום (אולם לתצוגה פרטית יותר) מוצגות עבודות מאוסף הגלריה ואמניה, ובהם סיגלית לנדאו, אריק לוי וגדעון רובין. המרחב השלישי מיועד למוזמנים בלבד, וכעת נראות בו, בין השאר, עבודותיה של כלת פרס לנדאו מאיה ז''ק, ועבודתו של האמן גיל שחר, Martin - טורסו המשקיף על החלל בעיניים עצומות.
גרם המדרגות המחבר בין שני המפלסים הוא פרט פיסולי בולט לא פחות. יריעות ברזל מקופלות בזווית כהה משמשות את מדרך ושלח המדרגה. שדרה מאותו חומר מחברת את היריעות המקופלות לכדי גרם רחב ידיים, שמחבר בין רצפת הבטון המוחלק במפלס התחתון לאריחי הגרניט הכהים של המפלס העליון. "המדרגות הן 'חפץ מעבר' של גלריה אלון שגב", מסביר בחיוך האדריכל ארנון ניר, "אלו המדרגות שעיצבנו לגלריה הקודמת ברוטשילד, והוחלט שהן עוברות אתנו לחלל החדש. עכשיו הם חלק מסיפור ההתפתחות של הגלריה, וזו מחמאה מאוד גדולה. זה פרט פשוט שזכה להדים''.
חלל הגלריה סטרילי, ההיפך ממה שמתרחש בחוץ, והניתוק בא לידי ביטוי גם בשמירה על חזית אטומה לרחוב, שאפיינה את הגלריה גם ברוטשילד. "היה ברור לנו ולאלון (שגב)", אומר ניר, "שאנחנו לא רוצים ליצור חלון ראווה כמו שיש, למשל, בחנויות אמנות בבתי מלון. זה לא המקרה. הרצון היה לייצר אינטימיות ושקט, ללא הפרעה. הקונטרסטיות והמעבר החד בין פנים לחוץ הם בחירה מודעת", מוסיף ישי ברסלוואר, שותף במשרד, "הכוונה הייתה לעשות משהו מרומז".
בגלריה גורדון: אין דלפק כניסה, ולא ישאלו אם אפשר לעזור
הכניסה לגלריה גורדון היא מרחוב הזרם. באולם המקבל את פני המבקרים יוצגו התערוכות המתחלפות, והוא נחנך עם עבודותיו של האמן הישראלי עופר ללוש, שהציג באחת התערוכות הראשונות של גלריית גורדון ברחוב בן יהודה, ב-1980. פסליו של ללוש נעשו רובם בדמותו, והוצבו מאוגדים, כבמעין קבוצה. על הקירות תלויים רישומים.
במבנה תוכנן אולם נוסף, שיציג את אוספי הגלריה ועבודות של האמנים המיוצגים בה, ובהם מיכל נאמן, יאיר גרבוז ולארי אברמסון. בין שני האולמות נמצא המשרד, שתופס את הפינה המעוגלת של המבנה. "לא חשפנו את הפינה", אומרת מעצבת הפנים מיכל צרפתי, שתכננה את הגלריה. "יש לה סיפור בחזית, אך בפנים היא דווקא מוסתרת". על הקיר מעל שולחן העבודה הרחב בפינה הזו תלויה פיאט 500 מעוכה, עבודה של מעצב החזית רון ארד, אולי קריצה למוסכים השכנים.
החשיבה על סידור שני חללי התצוגה כך שיוכלו להתאחד במידת הצורך (למשל, להצגת תערוכה אחת מקיפה), וביניהם המרחב המשרת את הגלריה לצרכים פנימיים בעיקר, הולידה גם חשיבה מחודשת על המפגש עם המבקר. "לגלריה הזו, בשונה מבן יהודה, אין שולחן בכניסה", אומר בעל הגלריה אמון יריב, "אפשר להיכנס באופן אנונימי מבלי שישאלו אותך אם 'אפשר לעזור', כי מזה רצינו להימנע. אפשר להיכנס ולהתרשם מהעבודות, גם בספרייה".
הספרייה שמזכיר יריב מלווה את גרם המדרגות ומטפסת לגלריה העליונה, שמשמשת כמשרדו. קומת הגלריה שולחת בליטה שקופה מקו קיר התצוגה ומאפשרת הצצה אל שתי כורסאות LC2, שעיצב האדריכל לה קורבוזיה ב-1928. אלו מונחות מול עשרות עבודות המאורגנות בתוך במדפים יעודיים, באופן כזה שמזמין דפדוף.
העתיד יגיד
הפתיחה החגיגית של הגלריות בשבוע שעבר משכה קהל רב. בהמשך הדרך, יהיה מעניין לראות אם שיתוף הפעולה ביניהן - שהחל לפני כחצי שנה, כשיריב הציע לשגב שכנות - יתרחב מעבר לחזית המעוצבת, וישפיע, אולי, על הסביבה. אז תימדד האמנות ביכולתה לפעול כמנוע.
כך נראתה הפתיחה, בסוף השבוע האחרון:
