ב־8 באוגוסט 2018 חגגתי יום הולדת 100 בבית של נכדתי, ליליאן ברטו , בהשתתפות 70 איש. המדרגות קושטו בעלי ורדים אדומים, היה אוכל מצוין וכולנו שמחנו. כששאלו אותי מה לאחל לעצמי אמרתי: 'אני מה־זה רוצה לחיות!'.
רק בשש השנים האחרונות אני חוגגת יום הולדת. בילדותי ובבגרותי לא חגגו לי, כי לא ידעתי מתי בדיוק נולדתי. אני ילידת לודג' שבפולין, בת חמישית במשפחה דתית. ההורים לא זכרו את תאריך הלידה שלי ולא הייתה לי תעודת לידה, רק אמרו שנולדתי בסביבות ראש השנה, וסביב החג הזה היינו מרימים כוסית.
לפני שש שנים נסעה ליליאן לפסטיבל תיאטרון בפולין, והחליטה לחפש את הבית שנולדתי בו. אמרתי לה שגרתי ברחוב סגרז'ר, כי אפילו שעליתי ארצה בגיל שש, זכרתי את זה. כשליליאן הגיעה לארכיון של לודג', העובדים טענו שאין רחוב כזה. כשהיא התקשרה אליי משם התעקשתי שזה השם. אחרי שעה וחצי נזכר הפקיד בארכיון, שאחרי מלחמת העולם הראשונה שינו את חלק משמות הרחובות הגרמניים לשמות פולניים. הוא מצא רחוב בשם סג'סקה, ששמו הקודם היה סגרז'ר. ליליאן התרגשה וכשהלכה לשם מצאה שהרחוב נשאר כפי שהיה, אבל הבנין שלנו הופצץ, כנראה במלחמת העולם השנייה.
כשחיפשה את תעודת הלידה שלי הפנו אותה לארכיון בחלק אחר של העיר. שם היא מצאה את התעודה עם מכתב בכתב יד של חבר של אבא שלי, שכתב: 'אני מעיד שהיום, 8 באוגוסט 1918, נולדה התינוקת אסתרה־אטלה פסמניק. ליליאן התקשרה אליי משם בדמעות. רק אז גיליתי את השם המקורי המלא שלי, ומאז חוגגים לי בכל שנה יום הולדת.
ב־1924 עלינו ארצה וגרנו ביפו. אבא שלי, שהיה שען וצורף, עלה קודם, כי לא רצה שאחיותיי הגדולות יתחתנו עם גויים. הייתי ילדה בודדה והרגשתי שאף אחד לא רואה אותי. למדתי בבית הספר יהודה הלוי בתל־אביב וצעדתי לשם לבדי. לפעמים זה היה מפחיד. בבית לא היה כסף לספרים ולפעמים הייתי מוצאת ברחוב כמה דפים של ספר וקוראת בשמחה. עד היום אני אוהבת לקרוא. עכשיו אני קוראת שוב את 'ג'יין אייר' שקראתי לפני שנים.
בתיכון למדתי ב'ספרא'. שכר הלימוד היה גבוה, ואני הצטיינתי וקיבלתי מלגה. בסיום הלימודים עבדתי כפקידה, עד שהתחתנתי בגיל 22. את סנדר (אלכסנדר) לוסטגרטן, שהיה חבר 'דן' ומבוגר ממני ב־11 שנים, פגשתי אצל חברה. הוא לבש חולצת משי בצבע בז' והיה חתיך. הוא הזמין אותי לארוחת ערב במסעדת 'אס' והתביישתי לאכול לפניו. הוא היה מקסים ואהב אותי מאוד.
נולדו לנו שני ילדים, יוכי ודב. ב־1951, כשיוכי הייתה בת תשע ודב בן חמש, עברנו לוונצואלה בעקבות אחיו של סנדר, ונשארנו שם 23 שנים. לבעלי הייתה חנות ענקית בת שתי קומות, של מכשירי חשמל ורהיטים, במרכז קראקס, ואני עבדתי איתו. המצב הכלכלי היה טוב. פעם הייתי לבד בחנות ומישהו שדד אותי עם אקדח. נתתי לו את הכסף שבקופה ואמרתי לו שאין יותר כסף, למרות שהייתה כספת. הוא האמין והלך. פעם אחרת רדפתי אחרי מישהו ששדד תיק מאישה ברחוב. צרחתי עד שהוא זרק את התיק וברח. כנראה הייתי אמיצה.
חזרנו לארץ ב־1976. יוכי התאהבה בצעיר ונצואלי שהתגייר למענה, וכשהבת שלהם, ליליאן־גיזלה, הייתה בת שנה וחצי, הם התגרשו. כשליליאן הייתה בת שנתיים, ב־1968, יוכי חזרה איתה לישראל. אחרי שמונה שנים גם אנחנו חזרנו. גרנו בתל־אביב, בדירה שבה אני גרה מאז. סנדר עבד כפקיד ונפטר ב־1989, בגיל 82, ממחלת לב. זה היה נורא. לא היה לי אף אחד אחריו. שידכו לי פעם מישהו, יצאתי איתו לארוחת ערב, אבל הוא לא מצא חן בעיניי, וזהו. מאז אני לבד. היום אני פעילה מאוד. קמה בבוקר בתשע־עשר, מתעמלת בבית שלוש פעמים ביום, משחקת רמי והולכת לשוק עם רוסריו מהפיליפינים שגרה איתי, מסדרת את השיער במספרה ומקפידה על ציפורניים מטופחות. בני המשפחה יוצאים ממני עם קופסאות מלאות כל טוב: בלינצ'ס, קוגל, קניידלך, עוגות. הגפילטע פיש שלי ידועים במשפחה ואצל החברים. אחד מהם אפילו סיפר עליי באינסטגרם.
אני מתעניינת בפוליטיקה ולא פעם מתווכחת עם ליליאן. היא שמאלנית ואני יותר במרכז. פעם הייתי ימנית יותר. להצגות אני הולכת רק כשליליאן מזמינה אותי. נהניתי מ'אוי, אליאס' וגם מ'אהבת מוות' בבית ליסין. אני כבר לא שומעת כל כך טוב, אז לפני שאני הולכת להצגה אני קוראת את המחזה.
שורה תחתונה: "מה הסוד לחיים ארוכים? אין סוד. לאכול בריא, לקרוא ספרים טובים, להתעניין במה שנעשה ולצחוק הרבה".
- אסתר לוסטגרטן, בת 100, תושבת תל־אביב, אם לבת ולבן, סבתא לנכדה – אשת התיאטרון ליליאן ברטו ולנכד יונתן, סבתא רבתא לנין ולנינה (22, 14), ילדיה של ברטו
