התיכון שלי
נזכרתי מחדש בתקופה שממש הדחקתי
לאחרונה מצאתי את עצמי מחפשת את ספר המחזור שלי מהתיכון שלמדתי בו, בפנימיית הכפר הירוק. חיפשתי בבית עד שקלטתי שאין סיכוי שאמצא אותו, כי לא בדיוק היה לי בית באותה תקופה ולאף אחד לא היה מספיק אכפת כדי לשמור דבר כזה. זה הכניס אותי לכזה תסכול, שהתחלתי לבכות בטירוף.
את הספר חיפשתי לקראת העונה החדשה של הסדרה שלי, ״תום יער עושה בגרות״ (שבת, 22:00, ב־yes comedy, ב־yes VOD וב־STINGTV), שבה קיבלתי הזדמנות שלא הרבה זוכים לה - לחזור אחורה בזמן לתיכון. זו הייתה חוויה רגשית אינטנסיבית, שגרמה לי לצבוע מחדש את הזיכרונות הפחות מגניבים בצבעים עליזים יותר, ולהפוך את הכל לחוויה די מצחיקה.
במהלך ההכנות רציתי להיזכר קצת במה שעבר עליי בתיכון והדחקתי עמוק־עמוק. ואז גם הבנתי למה אני עושה את העונה הזו - בא לי להראות לילדים שהמערכת והחברה ויתרו עליהם, שלא יוותרו על עצמם, שאפשר להגיע רחוק עם קצת אמונה עצמית וששווה להילחם על מי שאתה בכל מחיר. זה באמת ובתמים היה אחד המנועים שלי לעבודה .
המגדר שלי
כמעט תמיד אעדיף לעבוד עם נשים
פעם חשבתי שענייני המגדר לא ממש חלים עליי, ושאני לא מקבלת יחס אחר מעצם היותי אישה. עם הזמן שמתי לב שזה ממש לא המצב. השאלות הבלתי פוסקות על היריון וילדים, העיסוק בגוף שלי וגם הזעזוע העמוק מה"גסויות" במופע שלי - אלה דברים שגברים במקצוע שלי לא נאלצים להתמודד איתם. למי אכפת אם אני כן בהיריון או לא בהיריון, אם אני רזה או שמנה? רק נשים סובלות מהשאלות המפגרות האלה.
כמעט תמיד אעדיף לעבוד עם נשים. לא בקטע של העדפה מתקנת, אלא כי באופן הכי אמיתי, זה היצור הכי מצחיק והכי חכם שהכי כיף לי להתנהל מולו. לא תמיד זה מצליח לי, כי לצערי יש תפקידים בעולם הזה שיש בהם מיעוט של נשים, וממש לא בצדק. יש המון דברים שהסבירו לנו ש״לא מתאים״ לנו לעשות ושעדיף שנשאיר אותם לחברינו הגברים, וזה ממש מבאס וכל כך לא נכון. גברים יכולים להרוויח המון מנקודת המבט הנשית, ולנו כמובן לא יזיק לראות עוד ועוד נשים שמצליחות לשבור את המחסומים האלה.
המשקל שלי
תפסיקו לאכול לי את הראש איך רזיתי, הנה התשובה
תמיד הייתי מלאה ברמות כאלו או אחרות. אני משערת שזה בגלל שלא עבדתי אף פעם בלשמור על המשקל. הרגשתי שהתעסקות במשקל היא שולית ומוּנעת מתכתיבים מעצבנים של החברה. אני מאוד אוהבת את הגוף שלי (חלקים ממנו), ובעיקר חשוב לי להקרין החוצה כיף וסקסיות ומגניבות ושובבות ורוח שטות. אני מרגישה שלעבוד בלהיות רזה גורם לכל האלמנטים האלה לדהות ולהיעלם.
ובכל זאת, בשנתיים־שלוש האחרונות השמנתי מאוד. שיא המשקל שלי היה כשצילמנו את ״תום יער עושה את שביל ישראל״, ובכלל לא הבנתי שאני כבר מתחילה להיות שמנה לגמרי. היה לי הכי כיף בעולם להתגלגל על הרצפה ולא להרגיש מודעות לגוף שלי. הגעתי עם הפסיכולוגית שלי למסקנה שחשבתי שאני ראש מעופף. לא התייחסתי לגוף בכלל. לא היה יום שלא הרגשתי בו חנק. כשצילמנו קליפים של אגס קימל התנשמתי באמת וכמעט התעלפתי. הייתי מגיעה הביתה ומרגישה התקף לב בדרך.
באיזשהו שלב נמאס לי ורציתי להרגיש פיזית יותר טוב. זה לא קשור ליפה או לא יפה, ובאמת שזה לא כל כך עניין אותי. לקחתי החלטה, ובאותו רגע קבעתי עם אבי סונגו, המאמן שלי. הוא לימד אותי הכל על חדר כושר. בהתחלה סבלתי נורא ולא הצלחתי כלום, והכרחתי את עצמי להמשיך בכל זאת. בתוך חודשיים הגעתי לתדירות של חמישה־שישה אימונים בשבוע. מתאהבים בגועל הזה, אני מבטיחה. בנקודה הזו הרגשתי רצון לאכול יותר בריא, והתחיל לי תחביב חדש - להכין דברים בריאים הכי טעים שאני יכולה.
בסך הכל, בתוך שנה וקצת הורדתי 16 קילו. כרגע קצת נרגעתי. אין לי רצון להיות אדם רזה לגמרי, גם כי זה לא הקטע שלי, וגם כי זה פשוט לא כיף. כיום אני מתאמנת פעמיים־שלוש בשבוע, ולפעמים כשאני עמוסה אני לא הולכת בכלל. בסוף השבוע אני מקטלגת את האוכל לפי ״צ׳יטים״. למשל, בכל סופשבוע אני חייבת לאכול מאפינס תפוז. זה הצ׳יט האהוב עליי.
לאחרונה אוכלים לי את הראש על איך רזיתי. מה שמרגיז כאן הוא שאם הייתי גבר, לא היו מתעסקים בנושא הזה ברמה כזו. חלק מהאנשים מפרגנים נורא, חלק מתרגזים כי כביכול נכנעתי לתכתיבים. שתי התגובות האלה מעצבנות אותי באותה מידה - פשוט תניחו לזה. הגוף שלי והמימדים שלו הם ענייני הפרטי.
הזוגיות שלי
אני לא קרצייה, הוא לא מתבכיין
אני וירון ביחד שש שנים, ונשואים כבר יותר משנתיים. התחתנו בחתונה אזרחית דרך עמותת "משפחה חדשה", כי להתחתן ברבנות הרגיש לנו הכי לא נכון. בנוסף, אני לא עושה שום דבר שחבריי הגייז לא יכולים לעשות והוא פריווילגיה של סטרייטים בלבד.
זה די מדהים בעיני שהצלחנו להגיע עד הלום. מה שמחזיק את הקשר הזה הוא העובדה שלצד הביחד, לכל אחד מאיתנו יש חיים מאוד נפרדים. יש חופש ומרחב ענקי לכל אחד מאיתנו להתנהג איך שמתאים לו ולעשות בחירות עצמאיות. אני לא קרצייה ששואלת אותו כל הזמן מתי הוא בא הביתה, והוא משתדל לא להתבכיין כשאני נשארת עד מאוחר בצילומים, או אפילו סתם יושבת עם חברים במרפסת ובא לו שהם ילכו ושנהיה ביחד. לפעמים אנחנו טסים לחו״ל בנפרד, ובגדול משתדלים להיות הכי אינדיבידואלים בתוך הקשר הזה, חופשיים ושמחים. מה שזה אומר זה שמותר לנו להרגיש נחשקים ולהיות עם אנשים אחרים, בתנאי שזה מקובל על שנינו. לומדים לשחרר, וזה כיף ומרגש.
השמלה שלי
אני אלבש גם תחפושת אם יתחשק לי
לפרמיירה של הסדרה שלי לבשתי שמלה מטורפת של המעצבת שחר אבנט (שגם הלבישה את ביונסה!). בעיניי בחורה מלאה כמוני בשמלה כזאת - זו אמירה. למחרת ראיתי פינה בתוכנית בידור שבה מישהי צעקה כמה זה מכוער. חשבתי לעצמי כמה חבל שתעשיית האופנה לא מפרגנת ללוקים שונים מהסטנדרט. כשמישהי מלאה לובשת משהו לא סטנדרטי, זה תמיד מוגדר ״אומץ״. למה לגבר שלא נראה כמו דוגמן, כמו כל מיני ח״כים או שפים בטלוויזיה שהם נורא שמנים או לא הכי יפים - לא אומרים ״איזה אמיצים אתם?״.
חשוב לי מאוד להעביר מסר שאפשר וחובה להיראות שונה. אני הלכתי בגאווה עם הגוף שלי כשהייתי מלאה יותר ומלאה פחות, הלכתי בגאווה עם סניקרס וטרנינג לאירועים, ואמשיך ללכת עם שמלות טול וגם עם תחפושת של מיניון אם יתחשק לי.
