למושבה האמריקאית המתחדשת בקצב מואץ בדרום תל אביב, בואכה יפו, מצטרף בימים אלה מלון בוטיק חדש - "דריסקו תל אביב". בעצם, נכון יותר לומר מלון מחודש, כיוון שהמבנה היה מאז הקמתו במאה ה-19 מוסד מלונאי - "מלון ירושלים", הראשון בשטח שמחוץ לחומות יפו.
סמוך לבית המלון ההיסטורי, שעמד נטוש ומוזנח במשך כ-60 שנה, ניצב בית נורטון, בית עץ אמריקאי, גם הוא עם היסטוריה, ובו שכנה (לאחר שיפוץ ושימור מחמיר בסוף שנות ה-80) מסעדת "קרן" המיתולוגית של אירית שנקר והשף חיים כהן. המסעדה נסגרה ב-2003, ובשנים האחרונות אכלס בית העץ את מותג האפנה משכית, בגלגולו הנוכחי.
שני המבנים היו במשך שנים בבעלותו של איש העסקים זאב סוקולובסקי, ונרכשו ממנו ב-2009 בידי יזמי נדל"ן מקומיים (אורשל החזקות בע"מ, ויתניה בע"מ, קבוצת יובלים ואקזיט פיתוח). בבעלות החדשה, ובהשקעה של כ-120 מיליון שקלים (כולל רכישת הנכסים), עברו המבנים מתיחת פנים עמוקה, שכללה שיפוץ נרחב, שימור מחמיר היכן שנדרש, ותוספת של קומת גג.
גלגול ראשון: גראנד הוטל מורמוני כושל
הרבה גלגולים עבר מבנה המלון מאז שהוקם, לפני כ-150 שנה. האחים דריסקו, שעל שמם הוא נקרא, הגיעו לארץ ב-1866, חלק מקבוצה של 40 משפחות נוצריות-פרוטסטנטיות, חברי כנסיית המשיח, ממדינת מיין בארצות הברית. הקבוצה, שהנהיג הכומר ג'ורג' אדמס, ביקשה להקים בארץ, שהיתה אז תחת שלטון עות'מאני, מושבה חקלאית, כדי לסלול את הדרך לתחייתו של ישו. התאקלמותם בארץ היתה קשה. קניית השטח המובטח להקמת המושבה התעכבה, והקבוצה נאלצה להתיישב במחנה ארעי לחופי יפו. מגיפת כולירה קטלה בתוך זמן קצר תשעה מחבריה, רובם ילדים. אך לבסוף הצליח הכומר לקנות חלקת אדמה מחוץ לחומות יפו, וחברי הקהילה החלו בבניית השכונה.
כ-15 מבנים הקימו המתיישבים האמריקאים: בתי מגורים, בית ספר, כנסייה וחנות. כל הבתים (למעט אחד), היו בתי עץ, רובם בני שתי קומות, שהובאו בחלקים מארצות הברית ונבנו בסגנון הקוטג' האמריקאי. אחד מהם היה של משפחת נורטון, ונקרא על שמה. כיוון שהיה הבית הראשון לבאים מכיוון רחוב אילת, נחשב בית נורטון לשער הכניסה למושבה. מבנה האבן היחיד שהוקם במושבה, הבניין של האחים דריסקו, נבנה מאבן כורכר מקומית ונועד לשמש כ"גראנד הוטל" - בית מלון בן שלוש קומות עם 12 חדרים, על שם 12 השבטים.
הרומן האמריקאי עם המציאות בפלשתינה לא נמשך זמן רב. חיכוכים בין חברי הקהילה למנהיגם, תנאי מחייה שלא היו מורגלים בהם, מחלות ויבול חקלאי מועט, הולידו קשיים פיזיים וכלכליים. כעבור זמן קצר, כבר בתחילת 1867, שבו חלק מחברי הקבוצה לארצות הברית, ובהם גם האחים דריסקו, שלא הצליחו להפעיל את המלון, שקעו בחובות כבדים, וכדי לממן את הוצאות החזרה הביתה נאלצו למכור את המלון למיסיונר גרמני.
שאר חברי הקבוצה החזיקו מעמד עוד חודשים אחדים, עד שגם הם נטשו את המושבה, ושבו לארצות הברית (בעזרתו של הסופר מרק טוויין, אז עיתונאי, שהגיע ארצה על סיפונה של אוניית פאר. טוויין סיפר את סיפורם של החלוצים האמריקאים האלה בספרו "תמימים בנכר", שחלק ממנו תורגם לעברית בשם "מסע תענוגות בארץ הקודש").
גלגול שני: ''ג'רוזלם הוטל'' טמפלרי משגשג
את מקומם של האמריקאים תפסו טמפלרים גרמנים, שהתפצלו, בשל חילוקי דעות, מהקהילה שישבה בחיפה. הם רכשו את הבתים האמריקאים והקימו בשכונה את המושבה הגרמנית השנייה בארץ. ארנסט הרדג, בנו של אחד ממנהיגי הקהילה, רכש ב-1870 את בית המלון הכושל, שינה את צביונו מאמריקאי לאירופאי, קרא לו "מלון ירושלים", וקבע מעל הכניסה פסוק מספר ישעיהו (פרק ס') שמתנוסס עליו עד היום, באנגלית ובגרמנית: "וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה".
המלון נחשב באותם ימים למלון יוקרה, ובמהלך השנים הוא צמח, עד שבשיאו הגיע ל-57 חדרים. כ-70 שנה הוא פעל והיה חלק משדרה תיירותית מבוקשת. לידו שכן מלון דו פארק (לימים אכסניית עמנואל), ולאורך הרחוב, שכיום נקרא רחוב אוארבך ומאכלס בתי מגורים, היו מסעדות ועסקי תיירות.
גלגול שלישי: מפקדה מנדטורית עם בית מרזח
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלה הידרדרותו של המבנה. הוא המשיך לתפקד כמלון עד 1948, כשתקופה קצרה הלין אנשי ממשל בריטים, ששכרו אותו מהטמפלרים. בתום תקופת המנדט הועברה הבעלות לממשלת ישראל, ובמהלך מלחמת העצמאות שימש המבנה כבית מחסה לילדי קיבוץ גברעם, שפונו מבתיהם למקום בטוח. לאחר מכן אכלס משרדי ממשלה שונים. מתישהו בסוף שנות ה-50 ננטש הבניין, ועמד בשממונו כ-60 שנה.
גלגול רביעי: כמעט בית דירות
עוד לפני שרכשו אותו בעליו הנוכחיים התבצעו במבנה הרעוע פעולות חיזוק והצלה (בידי ''אמנון בר-אור אדריכלים''), ועם רכישתו ב-2009 התכוונו היזמים להפכו לבית דירות. "מלון ירושלים היה הרוס לגמרי כשנכנסנו", מספר אבי זק, מבעלי המלון. "לחלקו האחורי של הבניין לא היה גג רעפים, ומהמרתף היה אפשר לראות את השמיים דרך שלוש הקומות".
בשלב הראשון הושלמו עבודות השימור והשחזור של החזיתות והוחלפו הדלתות והחלונות, וב-2012 קיבל הבניין היתר למגורים. אבל אז החליטו הבעלים להשיבו לייעודו המקורי כבית מלון. ב- 2016 קיבלו היתר בניית מלון עבורו ועבור בית נורטון הסמוך.
גלגול חמישי: מלון בוטיק
בשנתיים שחלפו מאז הושלמו עבודות הפנים והחוץ, שכללו שימור, שיחזור ושיפוץ מאסיבי של שני המבנים. עיקר העבודה התמקדה במבנה האבן, שהחללים הציבוריים שלו הוגדרו לשימור מחמיר. על עבודות השימור הופקד האדריכל נאור מימר, ואת הביצוע הובילו שני רסטורטורים - שי פרקש ואלי שאלתיאל מ''סטודיו תכלת''.
"במהלך עריכת תיק התיעוד שנעשה למלון", מספר זק, "נמצאו אוצרות של ממש. היה ידוע שמאחורי שכבות הצבע יש ציורים היסטוריים, ובמהלך השחזור הקירות נחשפו בעדינות, עד לגילוי השכבה המקורית המצוירת".
המלון המחודש מורכב משני מבנים שמחוברים ביניהם בגרם מדרגות. במבנה הקדמי יש קומת כניסה, שתי קומות חדרים, מרתף גדול וקומת גג חדשה. במבנה האחורי שלוש קומות חדרים, וקומת גג משוחזרת מעץ. בסך הכל כולל המלון 36 חדרים.
הבניין יושב בקו אפס (ללא חצר) על הרחוב, שממנו מובילות חמש מדרגות למרפסת קדמית צרה.
חזית המלון המשוחזרת בולטת ברחוב הצר, מעוצבת בסגנון קולוניאליסטי ומציגה את הפרטים הטיפוסיים למבני ציבור מתקופת הקמתו של המלון המקורי: לבני חרס, טיח צבעוני, חלונות ותריסי עץ, ופתחים מקושתים (ישרים בקומה העליונה) המובילים למרפסות תלויות וממוסגרות במעקות ברזל ועיטורי עץ. בראשה כותרת היקפית עם גמלון קטן.
חזיתות הצד של המבנה שטוחות, ויש בהן חלונות מקושתים וריבועיים בגדלים שונים. מאחורי הבניין חצר פנימית מרוצפת אבן, הגובלת במבנים שכנים שמצלים עליה (אחד מהם הוא פרויקט המגורים הגדול, החדש יחסית, שתיכננו בר אוריין אדריכלים).
חוויית אירוח בניחוח אריסטוקרטי
על התכנון הפנים של המלון אחראי האדריכל ארי שאלתיאל, שביקש ליצור תחושה אריסטוקרטית, על פי חזון הבעלים. "מה שהיה כאן", אומר שאלתיאל, "מאוד דומיננטי. היה צריך להתחבר אליו ולהמשיך ממנו. נשארנו בצבעוניות שהוכתבה על ידי השימור, ולא ניסינו להתחרות בציורי הקיר והעושר הקיים. בניגוד למלונות שמנסים להמציא את החוויה שלהם, כאן לא היה צריך לנסות לייצר אווירה יוקרתית מלאכותית, הכל כבר היה במעטפת של הבניין. לנו נשאר רק להדגיש את זה".
קומת הקרקע, שהוגדרה לשימור מחמיר, הפכה ללובי הכניסה. האולם המלבני המפואר שוחזר בדייקנות על פי המקור: הוא מוקף פתחים מקושתים ובמרכזו שדרת עמודי ברזל שחופו בחומר דמוי אבן, שבו חופו גם במקור. ציורי הקיר, עם מוטיבים של צמחים, נחשפו והושלמו.
הרצפה כוסתה מחדש בדגם המקורי של אבן תורכית דמויית קררה. הקרניז ההיקפי המפוסל בתקרה נעשה מחדש בטכניקה מקורית, ובעיצובו היו מעורבים רסטורטורים מגרמניה וארצות הברית. שתי תוספות, בכל זאת, הכניס שאלתיאל בלובי: בר שיש גדול לאורך כל החלל, וגוף תאורה המשכי מברזל, שנראה כשטיח אוורירי, התלוי במנותק מהתקרה ומאיר כלפי מעלה.
הריהוט בלובי נבחר בסגנון שתואם את תקופת הקמת המבנה והצבעוניות מבוססת על פלטה של חומים, התואמים את הקירות המצוירים. על אחד הקירות, תלויה, במיקום המקורי, רפרודוקציה של הציור "ירושלים", שצייר ב-1902 אורח במלון, האמן הגרמני גוסטב באוארנפיינד. גרם המדרגות הראשי, העשוי בטון, חוזק בקורות ברזל, ושני גרמי מדרגות נוספים מעץ שוחזרו עם מעקות עץ מפוסלים.
במרתף: חדר היין וחדר הבירה
גרם המדרגות הראשי מוביל אל המרתף, ששימש כבית מרזח בתקופת הטמפלרים והבריטים. על קירותיו ציורי קיר מקוריים שציירו הטמפלרים, ומעט רישומים מאוחרים יותר, מתקופת האנגלים. הציורים הם אחד מהאלמנטים הבולטים ביותר בעיצוב הפנים המחודש. במרתף נמצאת כיום מסעדת המלון, עם שני חדרי אוכל פרטיים בעלי פתחים מקושתים, שנקראים חדר היין וחדר הבירה, בהתאמה לנושאי הציורים שנחשפו על קירותיהם. על פי תכתיבי השימור, הריצוף נעשה באריחי בטון אפורים, ועל הקירות חיפוי עץ כהה.
במרכז הקומה חדר האוכל המרכזי המשמש לארוחות בוקר, ובשעות הערב הופך למסעדה. בר גדול משמש כבופה, ושולחנות האוכל העגולים ערוכים באלגנטיות עם מפה לבנה וכלי אוכל מחרסינה דקיקה מעוטרת. על התקרה הנמוכה חוזר "שטיח תאורה" מברזל.
החדרים הגדולים חולקו לשניים
אל קומות החדרים מובילים שני גרמי מדרגות צרים עם מעקות מפוסלים; ומסדרונות הצבועים בגוונים עדינים של ורוד פודרה ובורדו. הקומות מבוססות על החלוקה המקורית במבנה, אך חדרים גדולים חולקו לשניים, היכן שניתן היה. כך נוצר מגוון חדרים בגדלים וצורות שונות - מ-24 מטרים רבועים עד סוויטות של 60 מטרים רבועים.
בקומות החדרים לא נדרש שימור מחמיר, אבל האדריכל בחר להמשיך את עיצוב הפנים המאופק יחסית, מבחינת חומרים וצבעים. חלק מהחדרים מרוצפים באבן לבנה וחלקם בפרקט כהה עם שטיח גדול. הם מרוהטים בארונות עץ לבנים עם פיתוחים, גב מיטה מאסיבי מעץ מפוסל ומנורות מרשת ברזל דקיקה. חדרי הרחצה חופו באבן קררה וקירות פסיפס בדוגמאות שחור-לבן; הכלים הסניטריים נבחרו בסגנון קלאסי מפואר - שולחנות כיור מאבן על בסיס נירוסטה, מראות ומנורות קיר תואמות מכרום מבריק.
לחלקו הקדמי של המבנה נוספה בקומה הגג, בבנייה קלה, תוספת מלבנית עם מרפסת גג שפונה לרחוב אוארבך. מהמרפסת ניתן להשקיף על השכונה ההולכת ומתחדשת, או לתפוס את כיסא הגן הפינתי שממנו ניתן לצפות בשקיעה.
בית העץ הפך לווילה דריסקו
בית נורטון הסמוך, שהיווה עם הקמתו את שער הכניסה למושבה (בהיותו המבנה הראשון כלפי הבאים מכיוון דרך אילת), מתאפיין בתכנון פשוט: קומות ריבועיות, חזיתות סימטריות, בדומה לשאר מבני העץ במושבה האמריקאית. בשלב מאוחר יותר, בתקופת הטמפלרים, נוספו לו מרפסות עץ מקורות, בסגנון הבנייה האופייני להם.
בשיפוץ הנוכחי עבר המבנה שימור חיצוני וחלוקה פנימית מחודשת, והפך ל''וילה דריסקו'' - מלון בן שלוש קומות ושישה חדרים. בקומת הקרקע נותרה מרפסת העץ ההיקפית, שפונה לפיאצה הפנימית של מתחם המגורים החדש הצמוד. המרפסת והפרגולה שופצו ונצבעו מחדש, וכך גם החלונות ותריסי העץ. בקומה שני חדרי אירוח עם סלון וחדר שינה, הפונים אל הפיאצה. שלושה חדרים נוספים מצויים בקומה הראשונה, וחדר נוסף בקומת הגג. החדרים בווילה עדיין לא נפתחו.
- כמה: לילה באווירה קולוניאליסטית עולה בין 450 דולר (לחדר) ל-1,200 דולר (סוויטה). בחודשי ההרצה מובטחים 20% הנחה.
------------------------------------------------------------------------------------
לחצו על התמונה לבניין המשרדים הכעור שהפך גם הוא למלון בוטיק:
