מעוצב כמו קטלוג של איקאה, מריח כמו קטלוג של איקאה ומונח בתיבת הדואר כמו קטלוג של איקאה, אלא ש"בלוק" הוא פארודיה על החיים המושלמים של איקאה. הקטלוג הזה מציג לראווה את החיים בדיור הציבורי בישראל, וכמו ההשראה השוודית הוא יחולק בקרוב בתיבות הדואר (אם כי בתפוצה קטנה בהרבה מהתנ"ך הכחול-צהוב).
הקטלוג, שנחשף כאן לראשונה, לא מנסה למכור ספות, ארונות או סכו"ם. הוא גם הרבה פחות פוטוגני מהמקבילה המפורסמת שלו. הוא כן מנסה לעורר מודעות לערכו של הדיור הציבורי, שהיה פעם חלק אינטגרלי מהחיים הישראליים ואיננו עוד. לייף-סטייל הוא המושג הכי מרוחק שיכול להיות מדיור ציבורי עגום, רחוק כמעט כמו הפוליטיקאים שאמורים לטפל במצוקת הדיור ואינם טורחים לעשות זאת. זהו ללא ספק דיון שמגיע בעיתוי הנכון: הבוקר מתכנן שר השיכון יואב גלנט להציג את תוכניתו החדשה לדיור הציבורי.
אם אתם קוראים את הכתבה הזו, סביר להניח שאינכם גרים בדיור ציבורי. רוב הזכאים לדיור ציבורי הם אזרחים במצוקה כלכלית קשה, בין אם מדובר בנכים, במובטלים ובמשפחות חד-הוריות בפריפריה שמתקשות להתפרנס. "בלוק" חושף את חייהם, ללא עדשות מרככות, הודות להסכמתם להצטלם בתוך דירותיהם המוזנחות בדימונה ובאופקים ובבאר שבע ובתל אביב.
אותם דיירים הסכימו לחשוף את מציאות חייהם ונתונים כאובים שממחישים את אורח חייהם - חדרי השינה הצפופים, חזיתות מרופטות וגגות מוזנחים – עד רמת התבשילים שיוכנו לערב שבת. לצד התצלומים, מפורטים נתונים עגומים המעמידים את מדינת ישראל בתחתית מדינות המערב כשמדובר בדאגה לשלום ענייה.
בלוק כמו חומר הבנייה, אבל לא רק
ה"פורום לדיור ציבורי", שמאגד ארגונים חברתיים הפועלים בתחום זה, החליט לשתף פעולה עם סטודיו PO – קבוצה התנדבותית של אנשי קריאייטיב ממגוון תחומים, בהם ענת מנסור, ורד רשף-גוזלן ורוני אדרי – כדי ליצור את "בלוק". במרוצת השנה האחרונה נאספים חברי הקבוצה פעם בשבוע, בסוף יום עבודה, כדי לסייע לארגונים חברתיים בענייני תדמית, עיצוב אתר, הפקת סרטונים, יצירת קמפיין וגיבוש קונספט. כשצריך הם יוצאים לשטח, משוחחים, מצלמים ולומדים מקרוב את הנושא.
"הקונספט נולד ממחשבה של איך להביא את נושא הדיור הציבורי לכולם, בעיקר לאנשים שלא ממש מכירים ולא מודעים למסע הייסורים שעוברים אנשים אחרים בדרך לדיור ציבורי", מסביר את הרעיון המעצב יואב עינהר (סטודיו עינהר), אחד מחברי הקבוצה. הוא עיצב את החוברת במשותף עם אמילי אינגלסון, כשהוא רותם גם את בת זוגו, הסופרת ענת עינהר, לכתיבת הטקסטים.
"בחרנו בקטלוג של איקאה כמודל", ממשיך עינהר, "כי הוא נתפש בכל בית כמוצר חביב ששומרים עליו וחוזרים ומעלעלים בו. מבחינתנו הוא סמל של לייף סטייל והחלום הבורגני, כזה שמציג את הדרך לחיות נכון, איך לעצב את הבית, לבחור ממנו חפץ או רהיט חדש להתחדש בו".
שמה של החוברת, "בלוק", הוא רב-משמעי: גם חומר הבנייה, גם הבלוק השכונתי וגם החסם האטום שעומד בפניהם של הישראלים שזקוקים לדיור הציבורי, ושמגלים – כאשר הם מצליחים לממש את זכותם בסופו של דבר – כי מדובר לא בבית, אלא בחורבה שקשה לתחזק. הכי רחוק מהדירות המפנקות בקטלוג איקאה, עם השחקנים המחויכים ששקועים בקריאה בספר או רובצים בהנאה על הספה.
לחכות שבע שנים לקורת גג
"נאבקתי שבע שנים כדי לקבל קורת גג", מספרת חגית סיגאווי, שמתגוררת בדיור ציבורי באופקים ושלא התבקשה מעולם להצטלם לקטלוג של איקאה. "רוב הדירות של הדיור הציבורי הן בנות 40 שנה ויותר, רובן בשכונות מצוקה, ואף אחד לא רוצה לגור בהן", היא אומרת. "כשנכנסתי לדירה שיפצו לי אותה והיה 'וואוו', אבל אחרי חצי שנה הצבע הלבן נעלם, בקרמיקה הופיעו סדקים והחורבה חזרה ונחשפה. כמה שיתקנו - זה לא באמת יעזור".
סיגאווי לא ויתרה. היא הצטרפה למאבק נגד הרשויות למען הדיור הציבורי, והפכה לאחת המובילות שלו, כשהיא מקימה קבוצה של פעילות בבאר שבע שהחלו לצבור הישגים. כך, למשל, הן נאבקו להגמשת הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, והמשיכו בניסיון להגדיל את מלאי הדירות במטרה לקצר את זמן ההמתנה הממושך.
"יש בבאר שבע פרויקט של דירות שסטודנטים נכנסים לגור בהן בתמורה לשעות למען הקהילה", אומרת סיגאווי. "אלה היו 56 דירות של דיור ציבורי, בזמן שיש כאלה שממתינים לדירות האלה. עשינו מאבק, הגענו לוועדות בכנסת, ובסוף הסטודנטים יצאו וכל הדירות הוחזרו למאגר הדיור הציבורי". היא מדגישה כי מעט מאוד נבחרי ציבור טרחו לסייע להם, וגם אלה שכבר עשו זאת, פעלו בעקבות לחץ שהופעל עליהם, מבלי שהתמידו במהלך.
שיעור הדירות העומדות כיום לרשות הדיור הציבורי הוא כ-2% מהדירות. מטרתם של חברי הפורום היא ללחוץ על הממשלה, כדי שתגדיר יעד של 4% מהדירות החדשות כדירות ציבוריות. אם זה נשמע יעד שאפתני, כדאי לדעת שהממוצע של מדינות במערב אירופה גבוה פי כמה: כ-17%. באירופה, דירות חדשות מצטרפות לשוק הדיור הציבורי באופן עקבי, כשחלקן אפילו זוכות לפרסום במגזיני אדריכלות נחשבים הודות לאיכות העיצוב שהושקעה בהם. הדירות הגרועות שמוצעות בישראל הן ההיפך הגמור.
הפורום מציע, בהתאם להמלצות מרכז אדוה, להקים מאגר של 450 אלף דירות ציבוריות בתוך עשר שנים, כך שהוא ישמש כמחצית משוק השכירות וכ-20% מכלל הדירות בישראל. "הכוונה היא לרתום אנשים למאבק", אומר דני גיגי מעמותת "שתיל", המופקד על קידום מדיניות הפורום. "אני רוצה שאנשים יגיעו למשכן הכנסת ב'יום הדיור' שיתקיים ב-10 ביולי, שיבואו להשתתף בדיונים בוועדות, להפעיל לחץ על חברי הכנסת ולהתנדב למאבק. שיצטרפו להפגנת נוכחות מול בתי ח"כים ושרים, שיבואו להתערב בכנסים פוליטיים ולהצטרף להקמת אוהלי מחאה".
גיגי מדגיש, כי המטרה היא להרחיב את הדיור הציבורי למגזרים אחרים בחברה, ולא רק לנכים, למובטלים ולמשפחות חד-הוריות. דיור ציבורי, הוא אומר, נדרש לתת מענה גם למעמד הביניים שלא מצליח להתגורר באזורים מבוקשים, שהופכים במהירות לערים ולשכונות של עשירים.
כמו במרבית מדינות המערב, וגם מעבר להן בשנות ה-50 וה-60, פעל בישראל פרויקט של דיור ציבורי. תחילה שירת את העולים החדשים, ולאחר מכן גם זוגות צעירים. לדיור הציבורי היה תפקיד חברתי וכלכלי, אך גם פוליטי, ועם שקיעתה של מדיניות הרווחה - שקע גם הוא.
