מרכז האלצהיימר בתל השומר: מקום בלתי נשכח לאנשים שלא זוכרים

"הכוונה הייתה ליצור אווירה ביתית כמו בבית מלון יוקרתי", הסביר לנו האדריכל רפי לרמן, בסיור שערך לערוץ האדריכלות של Xnet לפני שנה וחצי באגף החדש שהוא תכנן במרכז הרפואי לחולי אלצהיימר, סמוך למרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר. את החזית של המבנה עיצב לרמן כמו לוח שחמט, שקשה לפספס או לשכוח.

הכתבה המתינה לפרסום, משום שהמבנה עדיין לא היה מוכן באופן סופי. בצירוף מקרים מצער, ערב חנוכתו של הבניין המתוכננת להיערך בקרוב,הלך לעולמו במפתיע רפי לרמן, בעיצומו של יום עבודה אינטנסיבי. שבוע אחרי מותו, אנחנו מציגים את מרכז האלצהיימר, שהוא בשורה לחולים במחלה הקשה ולמשפחותיהם, אחד הפרויקטים האחרונים שמשרדו הפורה של לרמן ואשתו עדנה חתום עליהם.

האדריכל רפי לרמן ליד מבואת הכניסה למרכז(צילום: גדעון לוין)

האגף הוותיק של המרכז נחנך כבר ב-2001, כמרכז רפואי פעיל בסמוך לשער הכניסה המזרחי של "שיבא". הוא מופעל על ידי עמותה ציבורית ללא כוונת רווח, ומוקדש לאשפוז, לטיפול ולייעוץ למי שזיכרונם נפגע עד כדי כך שהם מתקשים לתפקד ללא טיפול וליווי רציף. את האגף הוותיק (כ-7,000 מ"ר) תכנן האדריכל גרט גוטמן, שגם הוא הלך לעולמו לא מזמן. האגף החדש גדול קצת יותר (כ-8,000 מ"ר) ומתנשא לגובה שבע קומות.

מוזיקה בכל מחלקה

מבואת הכניסה לאגף החדש מרווחת, מבהיקה ומשקיפה מבעד מסכי זכוכית על הסביבה, שבה בולטים עצי האקליפטוס הוותיקים שנטעו הבריטים לפני 80 שנה. המבואה מרוהטת באופן שמזכיר לובי של בית מלון, ומשמשת בעיקר כמקום מפגש בין דיירי המרכז לבני משפחותיהם. יש גם גינות, אך רובן סינתטיות.

מבט אל החצר(צילום: גדעון לוין)

בקומות העליונות נמצאות המחלקות. בחלקן נמצאים חולי אלצהיימר שהם עצמאיים, ובחלקן חולים סיעודיים. המחלקות עוצבו בהשקעה כספית ויצירתית ניכרת, ונדמה שהגוונים הבהירים נועדו להעניק תחושה של ניקיון ואופטימיות. עדיין, לא קשה לזהות שהמוסד נמצא על התפר בין בית אבות לבית חולים.

חדר אשפוז באגף החדש(צילום: גדעון לוין)

חדרי השינה/אשפוז במחלקות, בני 30 מטרים רבועים כל אחד, מיועדים לשני דיירים וכוללים חדר רחצה צמוד.

לכל חדר אשפוז, חדר רחצה צמוד(צילום: גדעון לוין)

לרמן הצביע, במהלך הביקור, על המסדרון הרחב והמואר במיוחד שהצליח ליצור בין חדרי האשפוז, ועל האולם המשותף שנמצא בכל מחלקה. לאזורים האלה הוא ייעד תפקיד מרכזי בחיי המטופלים, כמרחב שבו יבלו את מרבית שעות היום.

מסדרות רחבים, מקומות לשהות יומיומית (צילום: גדעון לוין)

בזמן הביקור שלנו, באולם המרכזי של מחלקת התשושים ניגנה  פסנתרנית עליזה, ואנשי המחלקה האזינו לה. באולם שני, הנעימה מקהלת נערים של המנצח רפי ביטון במחרוזת שירים ישראליים; ובמחלקה שלישית שר החזן ישראל רנד.

בכירי המשק לצד ''אנשים שבאו מהרחוב''

רוב הדיירים הם מבוגרים שחצו את שנתם ה-70. יש גם יוצאים מן הכלל, כמו אשה בת 37 שחלתה באלצהיימר או להבדיל, גבר בן 104. זמן השהייה הממוצע במרכז הוא שש שנים. "המחלה לא הורגת, וניתן לחיות איתה הרבה שנים", מסביר ניתאי אליאש, מנהל המרכז, ובנו של אמוץ אליאש, מייסדו.

פינת ישיבה. אווירה בייתית(צילום: גדעון לוין)

"רוב החולים חיים בבית", הוא ממשיך, "אבל כשיש הידרדרות הם זקוקים לאשפוז". בדרך כלל הם מתאשפזים במחלקות שאינן ייעודיות למחלה, בעוד שכאן יש להם מענה כולל. לתענוג הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, יש מחיר כספי כבד: האשפוז עולה כ-18 אלף שקלים בחודש (לתושבי רמת גן יש הנחה קטנה). כמחצית מ-170 מהמאושפזים משלמים מכיסם, והמחצית השנייה מתקציב משרד הבריאות. לכן, אפשר למצוא כאן את בכירי המשק ועשירי הארץ לצד עניים, "כאלה שבאו מהרחוב" כהגדרת אליאש.

המרכז מעניק שירותים שונים, כולל תמיכה וייעוץ(צילום: גדעון לוין)

כ-170 אנשי צוות מעניקים גם אשפוז מסוג אחר, קצר-טווח, ובשיתוף פעולה עם המוסד לביטוח לאומי מופעל מוקד טלפוני שפועל סביב השעון, ושירותים רפואיים שונים בתשלום כמו אבחונים, תמיכה וסדנאות.

בין גדרות, הפרדות ונעילות

כאדריכל מנוסה בתכנון מרכזים רפואיים בישראל, לרמן סיפר שהתכנון הציב אותו מול בעיה: כיצד מוצאים תקדימים למוסדות כאלה במקומות אחרים בעולם. "מרכז האלצהיימר", הסביר, "הוא בעצם מוסד סגור פיזית. אנשים, ברגע שהם יוצאים, לא יודעים לחזור. לכן החצרות מגודרות היטב ובכל המעברים בין מחלקה למחלקה יש הפרדות ונעילות".

"מרכז אלצהיימר הוא מוסד סגור פיזית"(צילום: גדעון לוין)

היו עוד אילוצים שהכתיבו את תכנון האגף, הסביר לרמן, כגון גבולות המגרש הנתון, החיבור לבניין הישן, וגם הרצון להצליח להכניס כמה שיותר מחלקות של 36 אנשים שהם חולים באלצהיימר.

מחכים להשלמת המימון

את המגרש קיבלה העמותה מעיריית רמת גן, והפרויקט עלה כ-65 מיליון שקלים. הביצוע החל ב-2011 ועדיין לא הסתיים, כאמור, בגלל הקושי בגיוס הכסף. מרביתו הגיע מתרומות, עוד 3.2 מיליון שקלים הועברו מהמדינה, ו-1.3 מיליון שקלים באו מוועידת התביעות (המטפלת בכספיהם של ניצולי שואה).

במטבח המרכזי(צילום: גדעון לוין)

שטחי הפנים של ארבע מהמחלקות עדיין ממתינים להשלמת הגיוס של כ-20 מיליון שקלים, כדי להיות מוכנים לאכלוס. לאחר תקופת הרצה שנערכת כעת, מתוכנן טקס החנוכה להתקיים ב-19 באוגוסט. המנהלים מקווים שיצליחו, ממש בקרוב, לגייס סוף סוף את המימון להשלמת המחלקה הבאה בבניין. כך יוכל המרכז להכיל 250 מיטות אשפוז, 150 מהן באגף הישן, ולתת שירות למירב הישראלים שזקוקים נואשות למקום הזה.

יש צד אופטימי

"על פניו נראה שבאים לפה כדי לגמור את החיים", אומר אליאש, "אבל יש אנשים שדווקא פה מתחילים את החיים. האנשים פה דועכים, אבל כשמסתכלים על האדם עצמו הוא מרוצה. מי שדועך הם לרוב בני המשפחה".

מהיכרותו האינטימית עם המטופלים ובני משפחותיהם, אליאש מציג צד אופטימי של המחלה המייסרת: "המחלה גורמת לאנשים לשכוח טראומות ומטענים מדכאים. לא מזמן באה אלי בתה של אחת המאושפזות, ואמרה לי שאחרי שאחותה נהרגה בתאונה בילדותה, אמה הסתגרה, לא חיבקה ולא נישקה - ומאז שהיא פה, היא שכחה את השכול והיא מחבקת, מנשקת וצוחקת. יש פה אנשים שמתחברים אל עצמם, מסכות וחסמים יורדים, מתחילים לגעת בדברים שנהנים מהם".

ואיך נראה בית החולים (הממוגן) לילדים בצפת? לחצו

 

אף אחד לא רוצה להיות פה, אבל אם זה כבר קרה - כדאי שזה יהיה כאן (צילום: עמית גרון)