"יום אחד הייתי בדרך לחברה בישוב שלי ופתאום היה 'צבע אדום' ולא ראיתי שום מיגונית קרובה, אז התכופפתי והגנתי על הראש, כמו שמסבירים לנו לעשות. זה היה הרגע הכי מפחיד שהיה לי, כי בדרך כלל מישהו נמצא איתי ופתאום הייתי לבד, וגם לא מצאתי שום מיגונית בסביבה. כל שנה בקיץ זה ככה. בדרך כלל בקיץ זו התקופה שהם מתחילים תמיד לריב. אני לא יודעת למה".
עוד ישראלים קטנים:
>> נעמי, בת 8, מנצרת עילית: גרה בקיבוץ שיתופי בתוך בניין ענק
>> בניה גפן, בן 7, מאמציה: "ההורים אומרים שיום אחד נחזור לגוש קטיף"
>> נבט, בת 7, מחוות בולוטין: אבא ואמא מצילים חיות בר
>> לין חלבי, בת 7, מדליית אל כרמל: חולמת לעוף לסוריה ולהציל ילדים
המשפחה שלי
----------------
אני: תמר הרצל, בת 8.
אמא: לילך הרצל-ברהום (45), אמא עובדת ב"שלובים", עמותה חינוכית. לפעמים היא מביאה אלינו חיות כמו אוגר או נחש.
אבא: נועם הרצל (48). אבא עובד במשהו עם מחשבים. הוא עובד רחוק מהבית וכשהוא יוצא לעבודה אני מאוד דואגת לו, כי אם יש טילים אז הוא יוצא מהרכב ומתכופף כי אין ממ"ד או מיגונית וזה מפחיד להתכופף ככה באמצע הכביש כי יכולה להגיע מכונית שלא יודעת שיש צבע אדום. הייתי מעדיפה שאבא לא ילך לעבודה בימים שיש צבע אדום ובכלל, הייתי רוצה שלא יהיו ימים כאלה שיש בהם צבע אדום.
אחים ואחיות: גלעד בן 10 ואיל בן 6. זה לא כיף להיות בת יחידה, כי הבנים מעצבנים אותי תמיד. לפעמים אבל זה כיף כי אני מיוחדת במשפחה. אבא שומר עלי ואומר להם להפסיק להציק לי. פעם אחת אני ואחי הגדול היינו בחדר שלו וההורים שלי היו עם אחי הקטן אצל משפחה אחרת בישוב ופתאום היה צבע אדום. אבא שלי נבהל כי הוא דאג לי ולאחי, אז הוא רץ מהר הביתה באמצע הצבע האדום, אבל אנחנו בכלל היינו בסדר כי החדר של גלעד הוא ממ"ד. אחר כך הוא אמר לגלעד כל הכבוד שהוא שמר עלי והרגיע אותי.
משמעות השם שלי: קראו לי תמר בגלל שההורים שלי אוהבים את הפרי הזה וגם כי זה שם יפה.
המטלות שלי בבית: לסדר את החדר ולפעמים אני יוצאת עם הכלבה.
הבית שלי
-----------
הישוב: גבים, ישוב שנמצא באיזור עוטף עזה. אני אוהבת לגור כאן, כי אני אוהבת קיבוצים וזה קיבוץ שכיף לי בו, ואם הייתי בקיבוץ אחר אני לא יודעת אם הייתי מתחברת. לגור בקיבוץ זה כיף כי התרגלתי ללכת יחפה ובעיר תמיד יש זכוכיות על הרצפה ואף פעם לא ראיתי מישהו יחף הולך בעיר.
הבית: בית פרטי נמוך של קיבוץ.
החדר: אני בחדר עם איל במיטת קומותיים, אבל בחופש הגדול יהיה לי חדר לבד.
לגור בעוטף עזה: אני אוהבת את הקיבוץ שלי, אבל בקיץ מפחדת. אני חושבת על זה המון פעמים במשך היום – מתי יהיה צבע אדום. יש אישה שאומרת 'צבע אדום, צבע אדום' ובהתחלה אני נבהלת כי אני לא יודעת מתי זה יקרה ואני מופתעת, וכשאני בחוץ זה מבהיל יותר כי זה חזק. אחרי השניה הראשונה אני נרגעת. אם אני בבית בלילה אני פשוט חוזרת לישון, כי החדר שלי הוא ממ"ד, ואם זה בצהרים אני פשוט הולכת לחדר שלי.
למה יש "צבע אדום"? אני חושבת שאלו שגרים בעזה כועסים שיש להם חלק קטן במדינה והם רוצים חלק גדול יותר ולא נותנים להם את זה.
איך לדעתך אפשר לפתור את זה? אין לי רעיון.
בית הספר שלי
------------------
שער הנגב. אני אוהבת אותו כי יש לי שם הרבה חברות והמורות עוזרות כשמישהו מפריע.
מה מיוחד בביה"ס שלי? הוא ממש קרוב הביתה. אפשר ללכת ברגל. בבוקר אנחנו נפגשים כל הילדים במרכז החינוכי בישוב והולכים לשם יחד.
המקצוע שאני הכי אוהבת: דרמה, כי אני ילדה שאוהבת לעשות צחוקים והצגות.
המורה האהובה עלי: ליאת, שהיתה המחנכת שלי בשנה שעברה. אהבתי אותה כי בתחילת השנה כל הילדות הבוגרות שהיו איתה תמיד שאלו כל מיני ילדים מי בכיתה של ליאת והן אמרו שהיא מורה ממש כיפית והיא באמת היתה כיפית. בשיעורי חשבון לפעמים היא עשתה לנו משחקים בחשבון ומשחקי במבה בשיפודים.
מה הכי חשוב שיהיה במורים? שילמדו, שידעו דברים, כי אם אני טועה אז צריך לשאול את המורה ואם המורה לא יודעת, אז איך נדע שזה נכון?
אוהב ללמוד? אממ... לפעמים זה כיף ללמוד כי אתה לומד משהו חדש ולפעמים זה משעמם.
איך יהיה לי יותר כיף ללמוד? אני רוצה שאני לא אדע את החומר ואז אני אלמד משהו חדש, אבל אם אני יודעת את החומר אז זה משעמם.
הזמן הפרטי שלי
-------------------
אחר הצהרים: מיד אחרי הלימודים אנחנו מגיעים כולם למרכז החינוכי בישוב ואוכלים שם ובימים שאין הזנה אנחנו אוכלים בחדר האוכל של הקיבוץ. במרכז החינוכי יש מדריכים שעושים לנו פעילויות. בשעה ארבע אני חוזרת הביתה ואז אני אוהבת לשחק עם תמר החברה שלי, שהיא גם שכנה שלי.
הכי אוהבת לעשות בעולם: להצחיק.
מאכל אהוב: שניצל תירס.
מסכים: לפעמים אני הרבה על מסכים ולפעמים אני לא. פעם גנבתי את כל השלטים והטלפונים בבית ושמתי אותם מתחת לכרית ולא נגעתי בהם ושלושה ימים אף אחד לא היה במחשבים כי הם לא מצאו אותם. ואז ההורים הבינו שאני מחביאה את זה מתחת לכרית ואמרו לי להביא את הטלפונים, אבל את השלטים של הטלוויזיה הם אמרו שאפשר להשאיר במחבוא.
החופש הגדול: תמיד כשמתחיל צבע אדום אני והאחים שלי מבקשים מההורים שלנו לנסוע למזרע. פעם הקיבוץ הזה אירח אותנו כשהיו אצלנו ממש הרבה בומים. היה שם ממש כיף והיתה אישה שהסיעה אותי בקלנועית שלה.
הכי אוהבת לעשות עם אמא: לשחק במשחק קופסא.
הכי אוהבת לעשות עם אבא: לשחק איתו בשק איגרוף שלי.
הכי אוהבת לעשות עם האחים: עם גלעד אני הכי אוהבת לעשות תחרות ריצה. עם אייל אני אוהבת לשחק באלבום מדבקות שלי – אני נותנת לו אותן והוא מדביק לקיר.
הורים צריכים להיות יותר חברים או יותר מחנכים: שניהם באותה מידה. הם צריכים לחנך את הילדים וגם לשחק איתם.
החברה הכי טובה: נועה מהכיתה שלי, שהיא בקצה השני של הקיבוץ. אני אוהבת אותה כי אנחנו מכירות מגיל 4 וכי היא ילדה שאוהבת לצייר ואנחנו תמיד משחקות ביחד.
החלום שלי: אני רוצה שלא יהיו יותר בומים וצבע אדום.
כשאהיה גדולה: אני רוצה שיהיו לי שלושה ילדים ואני רוצה להיות שחקנית בתיאטרון.
מתי כועסים עלי? כשאני מעצבנת את אייל או גלעד.
הרגע הכי כיפי שהיה לי: כשקיבלתי את הכלבה שלי.
חיות: יש לי כלבה, שקוראים לה לולה.
הייתי רוצה לחיות ב: רעננה, ליד סבא וסבתא, ואז לעבור לגבים, כמו שההורים שלי עשו.
לגדול או להישאר ילדה לנצח? להישאר ילדה לתמיד, כי להיות ילדה זה כיף כי ההורים מגנים עליך וגם בגלל שכשאני אהיה גדולה אני לא אשחק יותר במה שאני משחקת עכשיו וגם לא אצפה בסדרות טלוויזיה שאני צופה בהן עכשיו.
ההמלצה שלי לספר: "ילדים מספרים על עצמם". אני אוהבת אותו כי יש שם סיפורי מתח ואני אוהבת סיפורי מתח וגם כי סבתא הביאה לי אותו.
טקס שינה: אני שומעת שירים בדיסק של "ילדי בית העץ" ונרדמת.
* * * * * * * * * *
מכירים ילד/ה שחייב/ת להיות בין 100 הישראלים הקטנים ?
ילדים בגילאי 7-8, שחיים במקום מעניין, שאורח חייהם ייחודי או שיש להם סיפור מעניין? ספרו לנו עליהם.
שלחו אלינו למייל את פרטי הילד/ה (הסיפור, המקום, כתובת מייל וטלפון) ונשמח להכירם ולבדוק אם אפשר לפרסם את סיפורם.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אהבתם את תמר? לחצו על התמונה הבאה כדי לקרוא גם את הסיפור של ליבי מגבעת עדה, שאומצה בפיליפינים:
