אם שמעתם גל"צ וגלגלצ ב-24 השנים האחרונות, אין מצב שלא נתקלתם בנעמי רביע. מאז שהתגייסה לתחנת הרדיו הצבאית, ב-1994, רביע היא אחת השדרניות הבולטות שם, וברזומה שלה אינספור תוכניות שכל ישראלי מכיר: "קולה של אמא", "אוטונומי", "סופשבוע רגוע", "יהיה בסדר" – רשימה חלקית.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הנאום המרגש שנשאה מייגן מרקל לפני שהכירה את הנסיך הארי
ולמרות הוותק, הניסיון וההצלחה, אתם לא ממש מכירים אותה, אולי משום שבניגוד לשדרנים רבים אחרים, רביע (41) מעולם לא התנסתה בטלוויזיה. היא גם אף פעם לא יצאה מהתחנה הצבאית וניסתה את מזלה בכלי תקשורת אחרים. "גל"צ היא משפחה שלי הרבה לפני שהקמתי משפחה אמיתית משלי, אז למה שאעבור למקום אחר?" היא תוהה. "איפה תמצא תוכניות שהמטרה שלהן היא לפרגן, כמו 'קולה של אמא'? לכן לא רציתי לעבור לטלוויזיה: לא רציתי להישאב לחדשות השליליות שמציפות כל היום".
בכל זאת, את שם מוכר, והמעבר הזה מתבקש.
"ב-1997 הגיעו לכאן נציגים של אם-טי-וי וחיפשו מגיש ישראלי. הלכתי לאודישנים, ובסופם אמרו לי: 'המצלמה אוהבת אותך, יש לך כריזמה היסטרית, אבל תרזי עשרה קילו ותחזרי אלינו'. והייתי אז 35 קילו פחות מהיום. אמרתי: 'אם אתם לא רוצים אותי ככה, לכו תחפשו את החברים שלכם'. זה נפל על המשקל, ומאז לא רציתי טלוויזיה. לא רציתי שיזהו אותי ברחוב ויגידו: 'מה היא לובשת?' או 'איך היא השמינה!' אני אוהבת את האנונימיות שלי. טוב לי במקום שבו אני נמצאת".
כמעט ילדתי באולפן
והיא בכלל לא רצתה להיות במקום הזה; לא רצתה להיות קריינית. "רציתי קורס טיס", היא מספרת, "אבל בתקופה ההיא הקורס היה סגור לנשים, ובכלל לא הייתה אז אפשרות לאישה להיות לוחמת, אז נהייתי קריינית בזכות הגרון שקיבלתי מאבא שלי. כל יום אני מברכת אותו על זה".
בשירות הסדיר הגישה תוכניות מוזיקה שונות לחיילים, ועם שחרורה המשיכה לעבוד בגלגלצ ונכנסה לנעליה של אורלי יניב בתוכנית "עשורים". ב-1998 יצאה לדרך התוכנית שמזוהה איתה יותר מכל, "אוטונומי", וכעבור 15 שנה החלה להגיש את אחת מתוכניות הדגל של גל"צ, "קולה של אמא" ("בהתחלה לא עפתי עליה, אבל עם הזמן התאהבתי"). ב-2015 הרגישה צורך להתרענן מהשמעת מוזיקה והצטרפה לצוות המגישים של "יהיה בסדר", התוכנית שעוזרת למאזינים שנתקלים בקשיים מול משרדי ממשלה וגופים שונים. הטמפרמנט הקופצני שלה, חדות הלשון והמרפקים המחודדים מתאימים היטב לאקטיביזם שמאפיין את התוכנית. "גם יש לי המון ניסיון אישי", היא אומרת, ומתכוונת לטלטלות בנבכי הביורוקרטיה שעברה עם בעלה, אנתוני ליאון, בעקבות לידת בנם הראשון.
"סיפור הלידה שלו משוגע", אומרת רביע. "כמעט ילדתי אותו באולפן. הייתי בחודש שמיני, שידרתי, התפתלתי מכאבים. בני כבודי, עורך התנועה בגלגלצ, שאל אותי: 'הכל טוב?' הנהנתי לו שכן, התפתלתי והמשכתי לקריין. כשהשידור הסתיים, התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שיבוא איתי לבדיקה. נסענו לבית חולים ליס, באה מיילדת, וראיתי שהפרצוף שלה משתנה ככל שהבדיקה מתקדמת. היא אמרה לי: 'מתוקה, את יוצאת מפה עם ילד'. אמרתי: 'סבבה, אבל עוד כמה שבועות, נכון?' והיא אמרה: 'את כבר בלידה פעילה. לא כאב לך?' אחרי כמה שעות ילדתי".
כשהיה התינוק בן חודשיים הבחינה אמו שמשהו לא כשורה. בכל פעם שניסתה לתפוס את מבטו, הוא היה מסיט את עיניו לכיוון אחר. הוא גם לא היה מגיב לניסיונותיה להצחיק אותו. "משהו סימן לי לא טוב. אני יודעת מה זה לקויות תקשורתיות, ואצלו היו כל הסימפטומים". בבדיקה ראשונית במרפאה להתפתחות הילד אמר הרופא שהתינוק לוקה בעיכוב שפתי משום שהבית שלו דו-לשוני: האם ישראלית, האב בריטי, והשניים מדברים עברית ואנגלית. אחרי שנולד לבני הזוג ילד שני, הם יכלו להשוות את ההתפתחות ביניהם ולראות שיש הבדל משמעותי. "ואז הגענו לקלינאית תקשורת שאמרה שמזמן היינו צריכים ללכת לפסיכולוג התפתחותי. חזרתי למרפאה, רבתי איתם, והם הסכימו לקבוע לי תור לפסיכולוג לעוד כמה חודשים. זה היה בקיץ, ידעתי ששנת הפעילות במעונות יום שיקומיים מתחילה בספטמבר, כך שאם לא אקבל תור מהיר, אפספס אותה. דיברתי עם חברה שאבחנה את בתה, והיא נתנה לי סטירה דרך הטלפון ושלחה אותי לאלו"ט. למחרת היה לי תור".
בתום סדרת מפגשים שם אובחן הילד כבעל לקות תקשורתית-חברתית. "בלי בושה השתמשתי בשם נעמי רביע, אז תוך שבועיים כבר היה לי אישור של ביטוח לאומי, ואחרי עוד שבוע הגענו לוועדת השמה של משרד הרווחה. תקתקתי תוך שלושה שבועות מה שאנשים עושים בחצי שנה. הבן של מנכ"ל משרד הרווחה עבד בזמנו בגל"צ, אז התקשרתי אליו, והוא סידר לי ועדת השמה ושמר לי מקום בגן שרציתי. הכנסנו אותו לגן אלו"טף. הם קיבלו ילד שלא מדבר – הוא דיבר אולי עשר מילים – ונתנו לנו ילד שמדבר נון סטופ. הגרף שלו בעלייה מתמדת מאז. היום הוא בן עשר וחצי ומשולב בכיתה רגילה".
בוא ננסה למצוא אמצע
לבני הזוג יש כיום ארבעה ילדים, והמשפחה גרה במזכרת בתיה ומקיימת אורח חיים המשלב בין חילוניות לדת. "אנתוני הוא דתי", אומרת רביע, "וכשהכרנו, הוא שאל איך אני בקשר לדת. עניתי לו שניסיתי קצת בבני עקיבא, שאהבתי את הקידוש ואת הריטואלים, אבל מעבר לזה אני לא יודעת. אמרתי לו שאני לא מסכימה בשום אופן שהילדים שלנו יקבלו חינוך ממלכתי-דתי וגם לא חינוך ממלכתי רגיל, שאת הבעייתיות שלו הכרתי כיוצאת המערכת. אמרתי: 'בוא ננסה למצוא אמצע'.
"צלצלתי לחברתי סיוון רהב-מאיר, והיא הזמינה אותנו לעשות איתם שבת במושב גמזו שבו גדל בעלה ידידיה. הגעתי והרגשתי שם כמו בפאקינג כלא. אחרי שהשבת נכנסת, יש לך 18 דקות של חסד כדי להספיק דברים אחרונים. הייתי באטרף של סיגריות, לפני תלישת שערות של 25 שעות. בערב דיברנו כולנו על נושאי המחלוקת, וסיוון הגאונה סיפרה על קהילה בשם קשת, שעוסקת בחינוך מעורב של דתיים וחילונים. מיד הצטרפנו".
לפני כחודש חגגה רביע יחד עם אביב לביא, לינוי בר גפן ושאר אנשי הצוות של "יהיה בסדר" קבלת פרס מטעם עמותת נגישות ישראל. העמותה החליטה להעניק פרס לגוף בתקשורת הישראלית שמקדם נגישות, והתוכנית של גל"צ נבחרה כזוכה ראשונה בזכות שלל מקרי נגישות שטופלו בה. "אתה יודע כמה פניות אנחנו מקבלים מהורים על כיסא גלגלים שרוצים ללכת לבית הספר של הילד ליום הורים או לטקס, אבל בכניסה יש מדרגות?" שואלת רביע. "או שמספרים לנו שמעלון כניסה בסניף דואר לא עובד כבר שבע שנים? אנשים פנו אלינו – והופ, פתאום זה סודר. קסם. על כל פנייה כזו אנחנו מסמנים 'וי' בדרך לעולם מתוקן יותר".
______________________________________________________
היא שדרנית רדיו מוכרת מאוד, ששירתה בגל"צ. סיפורה האישי מוכר פחות. הקליקו על התמונה:
