"על אף שסבתי נרצחה בפיגוע, בחרתי לדבר עם פלסטינים וירדנים"

    ענת שלח גדלה בצל הטרור הפלסטיני, ובכל זאת החליטה לקיים קשרים ענפים עם השכנים. לדעתה, הסכסוך אמנם לא קרוב לפתרון, אבל אפשר לעשות עסקים יחד

    נגה שנער-שויערפורסם: 22.04.18 02:40
    ענת שלח. "אני מאמינה ששיתוף פעולה כלכלי המתבסס על התנהלות בגובה העיניים, יכול להביא לשקט, לשגשוג עסקי ולשביעות רצון של הצדדים" (צילום: אלבום פרטי)
    ענת שלח. "אני מאמינה ששיתוף פעולה כלכלי המתבסס על התנהלות בגובה העיניים, יכול להביא לשקט, לשגשוג עסקי ולשביעות רצון של הצדדים" (צילום: אלבום פרטי)
    שלח (מימין) עם שותפתה לשעבר, רולה. "בביקורים שלי ברמאללה התארחתי בביתה, ובביקוריה כאן היא הייתה בת בית אצלנו" (צילום: זייגוט הפקות)
    שלח (מימין) עם שותפתה לשעבר, רולה. "בביקורים שלי ברמאללה התארחתי בביתה, ובביקוריה כאן היא הייתה בת בית אצלנו" (צילום: זייגוט הפקות)

    ענת שלח גדלה בצל הטרור הפלסטיני - בצל הרצח של סבתה, רות קלאוזנר-לוי ז"ל, במהלך התקפה על אוטובוס בחיפה במארס 1948. למרות זאת, היא קשרה את חייה העסקיים באלה של השכנים. ריאלית, מפוכחת, אבל גם אופטימית, היא מאמינה בתקשורת ובהידברות כבסיס לדו-קיום בשלום.

     

    מי את?

    "ענת, בת 49, נשואה לחן, יוצר קולנוע תיעודי, ואמא של שיר (19), אור (17) וטמיר (12). גרה בקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל".

     

    ומה את עושה?

    "אני מתווכת עצמאית בעסקאות יבוא ויצוא בין לקוחות פלסטינים לרשויות ישראליות. עד לפני כשנה היה לי עסק משותף בתחום זה עם תושבת רמאללה. בעבר ניהלתי מטעם חברת השילוח Flying Cargo את הסניף שלה במסוף הגבול נהר הירדן. בעלת תואר ראשון בתקשורת ממכללת עמק יזרעאל".

     

    ביקור בקיבוץ מזרע:

     

     

    שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

    "נולדתי וגדלתי בקיבוץ מזרע. אבי גדי נולד וגדל ברמת השרון, הגיע למזרע כילד חוץ ונשאר. אבא הוא אגרונום שעבד כחקלאי בשדות הקיבוץ ואחר כך כמתקין קווי השקיה ניידים ברחבי הארץ. אמי רחלה, עובדת סוציאלית, היא ילידת מושב מולדת שבגליל התחתון. אחרי הרצח של אמה, שאירע כשהייתה תינוקת, היא גדלה אצל דודתה במזרע. הוריי הכירו בנעוריהם במוסד החינוכי בקיבוץ, נישאו בגיל צעיר והביאו לעולם ארבעה ילדים.

     

    "אני גדלתי בקיבוץ בתקופת הלינה המשותפת. פחדתי מאוד לישון לבד, ובלילות הייתי יוצאת מהחלון של גן הילדים ובורחת לחדר של ההורים, שם הרגשתי בטוחה יותר. למרבה הצער, רוב ניסיונות הבריחה לא נשאו פרי. מצוות הלינה המשותפת הייתה חזקה על הוריי, ובדרך כלל אבא היה מחזיר אותי לגן. לפעמים לא נכנסתי לביתם, אלא נשארתי לישון על מפתן הדלת כדי שלא יחזירו אותי. עד כיתה ה' רציתי להיות בן. הייתי ילדה טום בוי עם שיער קצר; כשכל הבנות התחפשו לפרח, אני התחפשתי לקאובוי, וכשלכל הבנות היו נעליים אדומות, אני בחרתי בחומות. גורמי הרווחה הקיבוציים היו מודאגים, אבל אמא שלי לא התרגשה אלא אפשרה לי לגדול בדיוק כפי שאני. הייתי היפראקטיבית לא מאובחנת, שלא מסוגלת לשבת במקום אחד, והלימודים היו עבורי סבל ומקור לתסכול מתמשך ולתחושת כישלון. בנעוריי הייתי שחיינית בקבוצת עמק יזרעאל, והפעילות הגופנית שימשה לי מעין ריטלין טבעי והקלה על חוסר השקט שלי".

     

    בצבא שירתה ביחידת הבקרה האווירית בהר מירון, ואחרי השחרור חזרה לקיבוץ ונעשתה בת זוגו של חן, בן הקיבוץ המבוגר ממנה בשנתיים. "שנותינו המשותפות הראשונות היו רוויות שינויים ומעברים", היא מספרת. "גרנו בחיפה, ביקנעם וביישוב רקפת שבגליל ועסקתי בעבודות מזדמנות. לפני כעשור חזרנו לקיבוץ. ב-2001 התחלתי לעבוד בחברת Flying Cargo. זה היה בתקופה שבה נחתם הסכם הסחר בין ישראל לירדן, והקשרים העסקיים עם השכנים שלנו שגשגו. הסניף שבניהולי, על הגבול בין שתי המדינות, היה לאחד הרווחיים של החברה, ובפעם הראשונה בחיי היה לי ביטחון שאני באמת יכולה להצליח. אחת לחודש הייתי עוברת את הגבול לירדן, מבקרת שם באזורי תעשייה ויוצרת קשרי עבודה עם תעשיינים ואנשי עסקים. דיברנו בגובה העיניים, הקשבתי להם, ובשיחות עלו גם נושאים אישיים, על החיים שלנו והמשפחות. ידעתי לזהות את הבדלי התרבות בינינו, אבל לא נתתי לזה להוות מכשול, וכך נוצרו שיתופי פעולה משמעותיים.

     

    עם השותפה לשעבר, רולה. "נסעתי לרמאללה בלי לחשוש" (צילום: זייגוט הפקות)
      עם השותפה לשעבר, רולה. "נסעתי לרמאללה בלי לחשוש"(צילום: זייגוט הפקות)

       

      "אחרי הלידה של בני השלישי החלטתי לצאת לדרך עצמאית. העבודה בחברה הפגישה אותי עם רוֹלה, ערבייה נוצרייה מרמאללה, מנהלת בכירה בחברת שילוח פלסטינית. רולה, כריזמטית, בעלת השכלה אקדמית ודוברת כמה שפות, הציעה לי להקים שותפות עסקית, וכך נולדה חברת ULL - Un Limited Logistics, שעסקה בתיווך בין גורמי יבוא ויצוא פלסטיניים לרשויות ישראליות. נסעתי המון לרמאללה בלי לחשוש. הרגשתי ביטחון שלא יאונה לי כל רע. רולה ואני גם החלטנו שאנחנו לא עוסקות בפוליטיקה; שזו חבית חומר נפץ שאין לנו עניין לפתוח אותה. נוצר בינינו קשר אישי אמיץ: בביקורים שלי ברמאללה התארחתי בביתה והכרתי את בני משפחתה, ובביקוריה כאן היא הייתה בת בית אצלנו בקיבוץ. הפעילות שלי זכתה להערכה, והתבקשתי לתת הרצאות בנושא, בין היתר במכון היצוא, בפני נשות עסקים. הפעילות סקרנה גם את דוקי דרור, שותפו של בעלי חן ביצירת קולנוע תיעודי: אחרי שהוא שמע שיחות שלי עם רולה ועם לקוחות, הוא הציע לעשות עלינו סרט. קראו לו 'האויבת שלי, השותפה שלי', והוא יצא לפני שלוש שנים, היה מועמד לפרס אופיר והוקרן בארץ ובחו"ל, בין היתר בפסטיבל סרטים בסין.

       

      "השותפות שלי עם רולה פעלה בהצלחה רבה במשך כשמונה שנים, עד שהתגלעו בינינו חילוקי דעות, לצערי, ונפרדנו. לאחר מכן הקמתי את חברת More than logistic, וכיום אני פועלת כעצמאית - מתווכת בתחום השילוח בין גורמים עסקיים לרשויות בישראל וכן מרצה ומספרת את הסיפור האישי שלי".

       

      צפו בקדימון ל"האויבת שלי, השותפה שלי":

       

       

      מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לענת של היום?

      "מכיוון שמשפחתי היא קורבן של הסכסוך הישראלי-ערבי, הבחירה שלי בקריירה המתנהלת מול גורמים ערביים אינה מובנת מאליה. בחרתי לדבר עם שכנינו הפלסטינים והירדנים ולמצוא עימם את החיבור שיש בין בני אדם. ברור שיש בינינו הבדלים ופערים מנטליים ותרבותיים, אבל הצלחנו למצוא גם מכנים משותפים, ואלה מאפשרים לנו לא רק לקיים פעילות עסקית ענפה אלא גם קשר אישי המקרב בינינו".

       

      מסר לאומה?

      "אני אדם מפוכח וריאלי. כבר מזמן הבנתי שבדורות הקרובים לא נזכה לשלום במזרח התיכון, לצערי. יחד עם זאת, אני מאמינה ששיתוף פעולה כלכלי המתבסס על התנהלות בגובה העיניים, קשר יומיומי ורצון אמיתי לפיתוח יוזמות חדשות יכול להביא לשקט, לשגשוג עסקי ולשביעות רצון של שני הצדדים. את המלחמות נשאיר לפוליטיקאים".

       

       

      ______________________________________________________

       

      אחיו של ד"ר מיכאל אטלס נהרג בפיגוע, והוא מטפל בפלסטיניות בשטחים. הקליקו על התמונה:

       

      לא מחפש נקמה. הקליקו על התמונה (צילום: יובל חן)
      לא מחפש נקמה. הקליקו על התמונה (צילום: יובל חן)

       

       

      >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

      ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

      למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

      אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.