"הייתי לבד בקיבוץ. אף אחד
לא קם אליי בלילה. חוויתי חוסר"

איילת לנדאו גדלה בקיבוץ בתקופת החינוך השיתופי, והחוויה הזו מלווה אותה עד היום ומשפיעה על הבחירות שלה. מכיוון שבאותה תקופה הרגישה שאין לה מספיק יכולת להתבטא כילדה וכנערה, כיום היא בוחרת להעמיד נשים במרכז העשייה שלה, נותנת להן במה ומאפשרת ביטוי לצרכים שלהן, לרגשות, למי שהן, למה שיבחרו להיות.

מי את?

"איילת, בת 35, נשואה באושר לערן ואמא ליהונתן, בן שש, ולנגה, בת שנה וחצי".

ומה את עושה?

"אני מטפלת באמנות, צלמת ובעלת המיזם Exposed - מפגשי צילום המוקדשים לנשים בסביבתן הטבעית. לאחרונה יצא ספרי 'חשופה', המתבסס על המיזם ומאגד מפגשי צילום עם 70 נשים. בחודש הבא אשתתף בתערוכה קבוצתית בבית האמנים באשדוד, שבה נוטלות חלק אמניות שיצירתן עוסקת בנשים ובנשיות".

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בקיבוץ משאבי שדה, אחות בכורה לשני אחים. אבי נולד בארגנטינה, עלה לארץ כנער וכיום הוא רופא ילדים ומנהל מחלקה בבית החולים שניידר. אמי, ילידת גבעתיים, הגיעה לקיבוץ בעקבות אבא, שאותו הכירה בצבא. בקיבוץ עבדה כמטפלת בבית הילדים ובהמשך כסייעת לרופא השיניים. הוריי מתגוררים כיום בגבעתיים, ואמי משמשת כסייעת בגן של ילדים עם צרכים מיוחדים.

כתינוקת, עם אמה. "ההורים היו נוכחים ודומיננטיים"

"אבא שלי התחיל ללמוד רפואה כשכבר היה נשוי ואב. הוא לא היה הרבה בבית, אבל בשעות שכן בילינו יחד, הוא היה נוכח מאוד וידע להיות איתנו בצורה מלאה. שני ההורים שלי היו נוכחים ודומיננטיים בחיים שלנו. בבית היו אווירה של פתיחות ותחושה שאפשר לדבר על הכל, גם על דברים קשים.

עם אביה. "התחיל ללמוד רפואה כשכבר היה נשוי ואב"

"בילדותי חוויתי את הלינה המשותפת, על כל המשתמע מכך. הייתי ילדה שקטה, בעלת עולם פנימי עשיר ודמיון מפותח, אבל השתלבתי היטב בחברת הילדים. כשהייתי בת עשר נסעתי עם משפחתי לשלוש שנים בארצות הברית, שם עבר אבי התמחות. בהתחלה גרנו בלונג איילנד, ואחר כך במרילנד. ההורים שלי היו ועודם אנשים צנועים מאוד בהתנהלותם היומיומית, ובשנה הראשונה שלנו שם גרנו באותו בית עם משפחה אחרת. בשבילי אלה היו שנים טובות, של התנסויות חדשות ומסגרת משפחתית חמה ומלוכדת.

בניו יורק. "שנים טובות, של התנסויות חדשות"

"כשהייתי בת 13 חזרנו לארץ ולקיבוץ, אבל השנים בחו"ל עשו את שלהן: הקיבוץ כבר לא התאים להורים שלי, ואחרי כשנה עברנו לבאר שבע. בגיל 16 הכרתי בתיכון את ערן, ומאז אנחנו ביחד. שנה קודם לכן קיבלתי מסבא שלי מצלמה, ומאז אני מצלמת".

עם ערן, בתקופת החברות. "הכרנו בגיל 16, ומאז אנחנו ביחד"

בצבא שירתה כמאבחנת פסיכוטכנית וכמראיינת בלשכת הגיוס בבאר שבע, ואחרי השחרור יצאה עם בן זוגה לטיול במזרח. "זו הייתה תקופה נהדרת של תנועה והיכרויות עם אנשים מעניינים", היא אומרת. כשחזרו לארץ, עברו לגור בתל אביב. "התחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה, אבל אחרי שנה עזבתי ועברתי ללימודי עיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון. במהלך הלימודים נחשפתי למקצוע הפוטותרפיה, טיפול באמצעות תמונות, והבנתי שזה הכיוון שלי".

לאחר סיום הלימודים עבדה כמעצבת פנים. במקביל, עשתה תואר שני בטיפול באמנות בסמינר הקיבוצים. ב-2009 נישאה לערן; כעבור שנתיים נולד בנם הבכור יהונתן, וב-2015 נולדה נגה. באותה תקופה עברה המשפחה לגור ברמת גן, בדירה שבני הזוג עיצבו ושיפצו בעצמם.

בחתונה. "לכל אישה מגיע לעמוד במרכז"

"בזמן הלימודים", היא מספרת, "הצטרפתי לקבוצה 'נשים מצלמות' של ליאור מן וחדווה שפרעם, שם נחשפתי לראשונה לתחום של צילומי נשים. בהמשך פתחתי את המיזם Exposed (חשופה), שבמסגרתו אני פוגשת נשים בשגרת היומיום שלהן ומצלמת אותן. התחלתי את זה בתקופת מבצע צוק איתן, כשבעלי ואחי גויסו ללחימה, וחוויתי חרדות קשות. צילומי הנשים הרגיעו אותי והיוו עבורי כוח מרפא. כך הבנתי שהמיזם שלי מכיל אלמנטים טיפוליים, ושאני יכולה לשלב בו את שני העולמות המרכיבים את חיי: אמנות וטיפול.

"כיום זהו עיסוקי העיקרי. אני נפגשת עם נשים, משוחחת איתן ולומדת אותן ואת עולמן. בהמשך אנחנו מקיימות סשן צילומים שבו אני פוגשת כל אישה במקום שלה, ללא מסכות, ושואפת לבטא בצילום את החוץ ואת הפנים גם יחד. למפגשים הללו אני מגיעה נטולת אג'נדה. אני פותחת את עצמי כדי לשמוע, להביט ולחוות. אני משמשת כמתווכת, ככלי שמאפשר לנשים להיות הן, למלא את צרכיהן השונים ולקבל במה הולמת הראויה להן.

"אני מאמינה שלכל אישה מגיע לעמוד במרכז, להרגיש משמעותית. אנחנו, הנשים, נוטות מאוד בקלות לוותר על עצמנו כדי לספק ולהכיל צרכים של אחרים. כאן יש אפשרות לתקן, לפנות מקום גם לנו, להיות רק בזכות עצמנו. העשייה הזו ממלאת אותי אושר".

מתוך המיזם שלה. "אלמנטים טיפוליים"(צילום: איילת לנדאו)

מה לקחת איתך מ"בסיס האם", ממסלול חייך, לאיילת של היום?

"בשנים הראשונות לחיי, בקיבוץ, הייתי לכאורה מוקפת בילדים, אבל למעשה הייתי לבד. הייתי צריכה להסתדר בלילות לבד, ולכל היותר, לבקש עזרה משומרת הלילה באמצעות האינטרקום. כשהפכתי לאם, פתאום הבנתי שאף אחד לא קם אליי בילדותי, וקלטתי עד כמה שזה לא סביר. הייתי ילדה עצמאית מאוד, שרגילה להסתדר לבד. עד היום קשה לי לעיתים לבקש עזרה ולהיות לכאורה במקום חלש יותר, אבל אני לומדת. הבנתי שאין סיכוי שאצליח לעשות הכל לבד, ולמדתי לשחרר ולסמוך על אחרים. כילדה בקיבוץ, המסר הראשון שהפנמתי היה שאני צריכה להיות כמו כולם ולא להתבלט חלילה: את לא יחידה במינך, כולם שווים. חוויתי חוסר, שעליו אני באה לתת מענה היום: הנשים שאני מצלמת זוכות לעמוד במרכז הבמה, להבין שאין עוד אף אחת כמוהן ולבטא את הייחוד שלהן.

"מההורים שלי קיבלתי את הצימאון לידע ולתרבות. עוד כשגרנו בקיבוץ, היינו נוסעים לראות סרטים זרים בתל אביב, והבית הצנוע שלנו היה מלא תמיד בעולמות תוכן עשירים. גם אני נשארתי כזאת לאורך חיי: סקרנית, תמיד צמאה ללמוד דברים חדשים, לראות סרטים, לקרוא כתבות. אני זקוקה לעושר הפנימי הזה. מצד שני, אני אוהבת את החיים הטובים: שופינג, נסיעות לחו"ל, אוכל טוב, זמן איכות זוגי. חשוב לי לשלב את הצניעות ואת הענווה שברוח עם היכולת להיות כאן ועכשיו ולמצות את החיים במלואם".

הילדים, יהונתן ונגה. "הייתי צריכה להסתדר בלילות לבד"(צילום: איילת לנדאו)

מסר לאומה:

"כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל. חשוב שנכיר את עצמנו, שנהיה מודעים לעוצמות ולחולשות שלנו ושנדע לצמוח מהן. ככל שאתה מודע יותר לקשיים, ההתפתחות שלך תהיה משמעותית יותר. לכל אחד מאיתנו מגיע שיראו אותו, שיכירו בשונות שלו, בדברים המבדילים אותו מאחרים. ולנשים אני אומרת: אל תפחדי להיראות, להיות חד-פעמית. אל תהיי שטנץ. היי את עצמך, קרובה לעצמך. כל אישה היא מיוחדת וראויה לכך שיראו אותה".

______________________________________________________

"נולדה לי פגה", אומרת יונית צוק, "הייתי עמוסת חוויות שרציתי לשתף, וכך התחיל הבלוג". הקליקו על התמונה:

"אני מביאה את עצמי בדיוק כמו שאני, ללא מסכות". הקליקו על התמונה (צילום: אילן בשור)