לסלו רוט ניצח את הנאצים, ובגיל 97 עדיין מנצח על תזמורות בכל העולם

    באושוויץ הוביל גופות מתאי הגזים למשרפות, באוסטריה נאלץ לנגן כשחברו נתלה, ברומניה הוגדר כ"אויב העם", אבל הרצון לשרוד גבר על הכל. ויש לו גם נכד מפורסם

    איתי חכמה

    |

    13.04.18 | 00:10

    לסלו רוט בביתו בבת ים, השבוע. "החייל הניף אקדח ולחש לי באוזן: 'אם אתה לא מנגן את השיר שאני הכי אוהב - אני הורג אותך'" (צילום: יובל חן)
    לסלו רוט בביתו בבת ים, השבוע. "החייל הניף אקדח ולחש לי באוזן: 'אם אתה לא מנגן את השיר שאני הכי אוהב - אני הורג אותך'" (צילום: יובל חן)
    רוט בבית האופרה בטימישוארה, רומניה, 1956. "הרגשתי שאני סגור" (צילום רפרודוקציה: יובל חן)
    רוט בבית האופרה בטימישוארה, רומניה, 1956. "הרגשתי שאני סגור" (צילום רפרודוקציה: יובל חן)
    בקונצרט במקסיקו עם נגן הקרן הישראלי מאיר רימון, 1985.  "עבדתי שם בתנאים יוצאים מן הכלל" (צילום רפרודוקציה: יובל חן)
    בקונצרט במקסיקו עם נגן הקרן הישראלי מאיר רימון, 1985. "עבדתי שם בתנאים יוצאים מן הכלל" (צילום רפרודוקציה: יובל חן)
    רוט (משמאל) עם צוות האופרה "כרמן" ברומניה, 1953. "לא נתנו לי ללכת למקום אחר" (צילום רפרודוקציה: יובל חן)
    רוט (משמאל) עם צוות האופרה "כרמן" ברומניה, 1953. "לא נתנו לי ללכת למקום אחר" (צילום רפרודוקציה: יובל חן)
    הנכד, פיטר רוט. "חשבתי שהוא יכול ללמוד ממני" (צילום: יריב כץ)
    הנכד, פיטר רוט. "חשבתי שהוא יכול ללמוד ממני" (צילום: יריב כץ)
    לסלו רוט, השבוע. למטה: שני שירים ידועים של סשה ארגוב שעיבד (צילום: יובל חן)
    לסלו רוט, השבוע. למטה: שני שירים ידועים של סשה ארגוב שעיבד (צילום: יובל חן)

    לסלו רוט ראה את המוות לנגד עיניו בליל הסילבסטר 1944, כששהה במחנה הריכוז מלק שבאוסטריה. באותו לילה הגיע רכב משא, וחברי התזמורת של המחנה, ובהם הפסנתרן רוט, הצטוו לעלות עליו. "נסענו חמש-שש דקות בעיניים מכוסות", מספר רוט, "וכשירדנו, הגענו לאולם גדול, חם, עם שולחן מלא שתייה, סירים וסנדוויצ'ים. זו הייתה מסיבת סילבסטר של קצינים. קצין האס-אס של המחנה הורה לנו להניח את הכלים ליד הקיר, ואחר כך, בסימן שלו, התחלנו לנגן מוזיקה שקטה".

     

    >> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

     

    עוד בערוץ אנשים:

     

     

    התזמורת ניגנה כך במשך כשעה, עד שהדלת נפתחה, ולאולם נכנס חייל שיכור בדרגת סמל. על אף שהכניסה הייתה לקצינים בלבד, איש לא אמר לו דבר. "החייל התיישב מצדי השמאלי, ובזמן שניגנו את 'הדנובה הכחולה' של שטראוס, שמעתי רשרוש מכיוון החגורה שלו, והוא הניף אקדח, הניח את הקנה על הגב שלי ולחש לי באוזן: 'אם אתה לא מנגן את השיר שאני הכי אוהב - אני הורג אותך'. המשכנו לנגן וחשבתי לעצמי, איך אני יכול לנחש מהו השיר שאדם כמוהו הכי אוהב?"

     

    בתום נגינת היצירה של שטראוס סימן רוט לחבריו להפסיק לנגן והניח את אצבעותיו על הפסנתר, בידיעה שהשיר שיבצע יקבע אם יחיה או ימות. הוא החליט לנקוט פעולת הסחה. "נזכרתי שההמנון הגרמני, שלא היה מקובל שיהודים ינגנו אותו, לקוח מיצירה של היידן, אז התחלתי לנגן אותה. כל הקצינים, כולל החייל, הביטו בי ושתקו. הגעתי כמעט לסוף, ואז הקצין הורה לחייל לצאת ושאל אותי למה ניגנתי את ההמנון. עניתי לו שזה לא רק המנון, אלא יצירה של היידן. הקצין הביט לכיווני, לא אמר מילה וסימן לנו לחזור למחנה".

     

    חייו ניצלו. לסלו רוט האריך ימים מאז, וכיום הוא בן 97, נראה מעולה, צלול לגמרי, מנצח ומעבד מוערך. הוא גם אביו של הגיטריסט פאול רוט, ששירת בלהקת פיקוד צפון בשנות ה-60, וסבו של המוזיקאי פיטר רוט - אבל בחייו הארוכים והמרתקים יש הרבה יותר ממוזיקה.

     

    הקשיבו להמנון הגרמני:

     

     

    וליצירה של היידן:

     

     

    זיכרונות איומים מהאקורדיון

     

    רוט נולד לזוג הונגרי, ג'יזל וארמין, בעיר הרומנית סאטו-מארה שסופחה להונגריה במלחמת העולם הראשונה, והמבטא ההונגרי הוא סימן היכר שמלווה אותו עד היום. בגיל צעיר החל לנגן בפסנתר, וכשהיה בן 21 יצא ללמוד באקדמיה למוזיקה בבודפשט. מטרתו הייתה להיות פסנתרן, אבל המורה שלו המליץ שילמד הלחנה וניצוח, והוא נענה להמלצה. לימודיו נמשכו עד 1943, כשנאסר על יהודי הונגריה ללמוד במוסדות אקדמיים. בהמשך הוחמר מצבם עוד יותר. "ההונגרים הפכו לפרטנרים הטובים ביותר של הנאצים", אומר רוט, "והתחילו לחוקק חוקים נגד יהודים. החוק הראשון היה סימון היהודים בטלאי צהוב. אחר כך אסור היה לנו לצאת לרחוב אחרי תשע בערב". בהמשך החלו להיראות במקומות ציבוריים שלטי "הכניסה ליהודים אסורה", ונבנה גטו. "לקחו כמה רחובות גדולים ובנו גדר בגובה שישה מטרים עם שער אחד שלידו עמדו החיילים ההונגרים, שהיו גרועים יותר מהגרמנים", הוא אומר.

     

    "הכניסו אותי לעבודה גרועה מאוד - פינוי מתים. עד היום המחשבה על זה עושה לי סחרחורת. אני ועוד שלושה בחורים העמסנו מתים על העגלה והלכנו איתה מרחק של 100 מטר. ככה הלכנו וחזרנו כל הזמן. לפעמים ראיתי גופות של אנשים שהכרתי מהטרנספורט"

    בגטו שהה רוט עם הוריו כחודש וחצי, עד 20 במאי 1944 – תאריך שנרשם על ידו בפנקס, ושאותו הוא זוכר היטב עד היום. "באותו יום יצא הטרנספורט הראשון לאושוויץ, עם 4,000 איש שהעמיסו לקרונות משא". ב-2 ביוני, עוד תאריך שהוא לעולם לא ישכח, הוא הגיע למחנה ההשמדה עם הוריו, בת דודתו אנה ובתה התינוקת ליליאן. "ברגע שנפתחו הדלתות, התחילו צעקות ונביחות של כלבים, ומיד הופרדנו - גברים לצד אחד, נשים לצד שני. מאותו רגע לא ראיתי יותר את אמי".

     

    הוא ואביו הוכנסו לאולם שהכיל 600 איש. "האוכל היה איום ונורא, משהו שרק אלוהים יודע ממה זה עשוי. אחרי שלושה ימים הכניסו אותי לעבודה גרועה מאוד - פינוי מתים מתאי הגזים לקרמטוריום. עד היום המחשבה על זה עושה לי סחרחורת. אני ועוד שלושה בחורים העמסנו מתים על העגלה והלכנו איתה מרחק של 100 מטר. ככה הלכנו וחזרנו כל הזמן. לפעמים ראיתי גופות של אנשים שהכרתי מהטרנספורט".

     

    כעבור חמישה שבועות שאלו במחנה מי רוצה לעבוד ביער ולחטוב עצים; רוט מיד התנדב, הציע גם את אביו, והשניים הועברו למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה. משם הם עברו למחנה מלק, שם התבקשו לענוד משולש אדום שהעיד כי הם אסירים פוליטיים. האב יצא לעבוד עם שאר האסירים, ואילו הבן נמנה עם שמונה בעלי רקע מוזיקלי שנבחרו לשמש כתזמורת מקומית. "נתנו לנו פינה נפרדת לעשות חזרות. תווים לא היו לנו, אז ניגנו לפי שמיעה. גם פסנתר לא היה, אז הייתי צריך לנגן באקורדיון. לא ניגנתי קודם בכלי הזה, ואני שונא אותו מאז. לא רוצה לראות או לשמוע אותו. יש לי זיכרונות איומים ממנו". אחד מהם קשור בחבר שלו, רוסי בן 19, שניסה לברוח מהמחנה. כעבור שלושה ימים הוא נתפס והוחזר. חברי התזמורת התבקשו להגיע לשער הכניסה, שם הותקן גרדום, וללוות את התלייה בנגינה של שיר עם גרמני על ציפורים שחזרו אל קיניהן. אחרי יומיים זומן רוט לשיחה אצל אחד הקצינים. "אתה היית חבר של הרוסי הזה, ובטח ידעת שהוא עומד לברוח", הטיח בו הנאצי. "אמרתי לו שלא ידעתי", מספר רוט, "אבל הוא לא האמין לי ונתן לי עונש: עשר מכות בגב. הוא קרע לי את העור. עד היום יש צלקות שם".

     

    במדי המחנה. "עד היום יש לי צלקות בגב" (צילום רפרודוקציה: יובל חן)
      במדי המחנה. "עד היום יש לי צלקות בגב"(צילום רפרודוקציה: יובל חן)

       

      לא יודע איך עשיתי את זה

       

      אחרי המלחמה המשיך רוט בלימודי מוזיקה בבודפשט, והפעם התרכז באופרה. כשהוקם בית אופרה בעיר הרומנית טימישוארה, התקבל אליו כעוזר מנצח, ובהמשך מונה למנצח ראשי. "ב-1955 שלחו אותי לנצח בפולין ובהונגריה, אבל לא היה לי דרכון, רק אשרת יציאה, והרגשתי שאני סגור. אני עוסק באמנות, והרגשתי שהאמנות צריכה לפתוח את כל העולם, אבל במדינות הקומוניסטיות היא לא פתחה שום דבר. ידעתי שבניו יורק או בלונדון זה אחרת". ב-1958 ניתנה הזדמנות ליהודי רומניה לעלות לישראל, ורוט ובני משפחתו ניצלו אותה. "אבא שלי ואשתו השנייה, אשתי סוזנה ובני פאול – כולנו נרשמנו ונכנסנו לרשימת היציאה".

       

      חלמת לעלות לישראל?

      "לא הייתה לי אפשרות אחרת. לא נתנו לי ללכת למקום אחר. אמרתי, זו מדינה חדשה, ותמיד במקום חדש יש יותר אפשרויות".

       

      ברגע שנרשם לעלייה, פוטר מבית האופרה, ובפנקס העובד שלו נכתב שהוא אויב העם. "בשלטון הקומוניסטי מאפשרים לבן אדם ללמוד ולהתקדם, אבל ברגע שאתה רוצה לעזוב, אתה מוגדר כבוגד". במשך שנתיים הוא נשאר חסר תעסוקה ברומניה. כדי לשרוד, מכר את כל רכושו. ב-1960 עלה עם משפחתו לארץ, גר במעברה בבת ים במשך שבעה חודשים ואחר כך עבר לדירה משלו בעיר, שבה הוא גר עד היום.

       

      "אחרי שעליתי", הוא מספר, "ניגשתי לקפה נגה בתל אביב, ליד קולנוע מוגרבי, שם נפגשו המוזיקאים וחיפשו חלטורות. אמרו לי: 'תנסה להתקבל לאופרה הישראלית'. פניתי למנהלת, אדיס דה פיליפ, ועבדתי אצלה שנתיים וחצי. אחר כך הגעתי לקול ישראל ופגשתי את העורך יוסף (פפו) אריה ואת המלחין משה וילנסקי, שביקשו ממני לכתוב כמה עיבודים לשירים של וילנסקי. למזלי, מה שיצא היה יוצא מן הכלל. עד היום אני לא יודע איך עשיתי את זה".

       

      מכאן נפתח בחייו המקצועיים פרק חדש, שהתחיל באמצע שנות ה-60 ונגמר בסוף שנות ה-70 ושמיקם אותו במרכז העשייה של המוזיקה הישראלית הפופולרית: רוט ניצח על תזמורת הבידור של רשות השידור, כתב עיבודים לתוכניות בכיכובם של דודו דותן, גדי יגיל ושייקה אופיר ("לא היה זמר, אבל היה שחקן יוצא מן הכלל, אינטליגנטי"), ניהל את מקהלת צדיקוב ואת להקת הפולקלור אנחנו כאן, ליווה אמנים רבים, בהם יהורם גאון ("מוזיקאי יוצא מן הכלל וגם אדם נחמד"), ושימש כמנצח של פסטיבלי זמר מכל הסוגים – כולל המזרחי. זכורים במיוחד העיבודים שכתב לאלבום של עדנה גורן וקובי רכט "שירי סשה ארגוב", שמושמעים ברדיו עד היום (ראו סרטונים בראש הכתבה).

       

      צפו בו מנצח על עדנה לב בפסטיבל הזמר 1973:

       

       

       

      הגיל עושה את שלו

       

      במשך כל השנים האלה הקפיד לשמור על קשר עם זמר האופרה המפורסם פלסידו דומינגו, שעבד איתו באופרה הישראלית שנים לפני פריצתו הגדולה. הקשר הזה התברר כמשתלם, שכן ב-1980 המליץ עליו דומינגו לאופרה של מקסיקו סיטי, והוא הוזמן לנצח שם למשך שלושה חודשים - שהפכו לעשר שנים. "עבדתי שם בתנאים יוצאים מן הכלל: משכורת בדולרים, רפרטואר פנטסטי, 400 עובדים, תזמורת גדולה, מקהלה של 80 איש. שם הייתה לי הזדמנות לעבוד עם זמרי אופרה בינלאומיים".

       

      רוט (למטה, משמאל) עם הזמרים פלסידו דומינגו, אשתו מרתה ופרנקו איגלסיאס. "אפשר לומר שאני מבסוט" (צילום רפרודוקציה: יובל חן)
        רוט (למטה, משמאל) עם הזמרים פלסידו דומינגו, אשתו מרתה ופרנקו איגלסיאס. "אפשר לומר שאני מבסוט"(צילום רפרודוקציה: יובל חן)
         

         

        ב-1990 חזר לישראל והתמקד בעיבודים, אבל המשיך לנסוע לקונצרטים בחו"ל מספר פעמים בשנה, עד שב-2006 נאלץ להאט את קצב נסיעותיו, "כי אשתי סוזנה קיבלה שבץ", הוא נזכר בצער. "בתקופה הראשונה זה לא היה כל כך קשה, היא הסתובבה עם הליכון, אבל אחר כך זה החמיר, והייתי צריך להישאר איתה, אבל היה לי חשוב לטוס, אפילו רק לשלושה שבועות כל פעם, כדי להחזיק את המוח טרי עד כמה שאפשר". לפני כשנתיים נפטרה אשתו, ומאז הוא לבד. "חוץ מהאסון הזה, אפשר לומר שאני מבסוט ממה שקיבלתי מאלוהים", הוא אומר.

         

        למרות השואה?

        "עם הכל. כנראה שכך זה היה צריך לקרות. אנשים שואלים איפה היה אלוהים בתקופה הזו, אבל הרי אומרים שהכל כתוב, שאין חדש תחת השמש. אני יכול לומר שאני מבסוט מהמשפחה, מהבן ומהנכד".

         

        אתה מרוצה מהקריירה שפיטר יצר לעצמו?

        "את הסגנון של מוניקה סקס אני לא כל כך אוהב, אפילו שזה הנכד שלי. פיטר הוא מוזיקאי יוצא מן הכלל, והוא היה יכול לעשות הרבה יותר מזה אם היה מרחיב את האופקים. הייתה לו תקופה שהוא עבד עם שלמה ארצי שעושה מוזיקה יוצאת מן הכלל. אני חשבתי שהוא יכול ללמוד ממני; הייתי מוכן ללמד אותו תזמור, אבל הוא לא רצה. העיקר שהוא מבסוט ממה שהוא עושה. זה מה שחשוב".

         

        הסבא והנכד שיתפו פעולה מספר פעמים, בהן באלבום של מאור כהן "פרחי הרע" (2005), שכלל שירים מאת המשורר הצרפתי שארל בודלר: הנכד הפיק מוזיקלית, והסבא כתב עיבודים וניצח על התזמורת הפילהרמונית של סאטו-מארה, עיר הולדתו:

         

         

        כיום לסלו רוט מצייר להנאתו ולפחות פעמיים בשנה נוסע לנצח על תזמורות ואופרות בחו"ל. הוא גם כותב עיבודים ועוסק במכירתם. "זו עבודה אינטלקטואלית וקריאטיבית שממלאת כמה שעות ביום, וזה מספיק לי", הוא אומר.

         

        אז זה המתכון לאריכות ימים?

        "אני חושב שיש מישהו ששומר עליי מלמעלה. גם אני שומר על עצמי, כמובן: מקשיב למוזיקה, קורא פה ושם. עכשיו גם התחלתי לרענן את הספרדית שלי: לא השתמשתי בה מאז 1990, והגיל עושה את שלו".

         

        _____________________________________________________

         

        ייתכן שגם אביה הזמר הספיק לעבוד עם לסלו רוט. הקליקו על התמונה:  

         

        "המפקדת המדהימה שלי דאגה ליידע את כל הקצינים הגבוהים שאני הבת שלו" . הקליקו על התמונה (צילום: שאול גולן)
        "המפקדת המדהימה שלי דאגה ליידע את כל הקצינים הגבוהים שאני הבת שלו" . הקליקו על התמונה (צילום: שאול גולן)

         

         
        הצג:
        כל התגובות לכתבה "לסלו רוט ניצח את הנאצים, ובגיל 97 עדיין מנצח על תזמורות בכל העולם"
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד