מה ראה ולדיסלב שלנגל מהחלון בגטו, ולמה הוא חש כמו גנב או שודד

במהלך שהותו בגטו ורשה אסור היה למשורר היהודי להתבונן באזור שממנו גורש, ובכל זאת הוא עשה זאת. שירו "חלון הפונה לצד ההוא" מתאר את החוויה

עופרה עופר אורןפורסם: 12.04.18 01:10
הבית ברחוב ואילצוב 14 בוורשה, שבו גר ולדיסלב שלנגל. למטה: שירו "התחנה הקטנה טרבלינקה", שהלחין ומבצע יהודה פוליקר (צילום: Adrian Grycuk, cc)
הבית ברחוב ואילצוב 14 בוורשה, שבו גר ולדיסלב שלנגל. למטה: שירו "התחנה הקטנה טרבלינקה", שהלחין ומבצע יהודה פוליקר (צילום: Adrian Grycuk, cc)

פחות משלושה שבועות לפני יום השואה הודיעה עיריית ורשה כי החליטה לסגת מכוונתה להרוס את ביתו של המשורר ולדיסלב שלנגל. העירייה אף הוסיפה את הבית ברחוב ואליצוב 14 לרשימת האתרים לשימור. ההחלטה על כך הגיעה אחרי מאבק, שאותו הובילה הלהקה הישראלית אל המשורר, שהוציאה אלבום משיריו של שלנגל.

 

המשורר היהודי-פולני חדר לתודעה הישראלית אחרי שהלינה בירנבאום, אמו של הפזמונאי יעקב גלעד, תרגמה כמה משיריו מיידיש לעברית. את אחד מהם, "התחנה הקטנה טרבלינקה", הלחין ושר יהודה פוליקר באלבום "אפר ואבק" (ראו סרטון למעלה):

 

בקו שבין טלושץ´ לוורשה

מתחנת הרכבת וורשאו אוסט

יוצאים ברכבת ונוסעים ישר

הנסיעה נמשכת לפעמים

חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות

ולפעמים נמשכת אותה נסיעה

חיים שלמים עד מותך

 

והתחנה היא קטנטונת

שלושה אשוחים גדלים בה

וכתובת רגילה אומרת:

כאן התחנה טרבלינקה

כאן התחנה טרבלינקה

 

ואין אפילו קופה

גם איש המטענים איננו

ובעבור מיליון

לא תקבל כרטיס חזור

ואיש לא מחכה בתחנה

ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת

רק באוויר תלויה דממה

לקדם פניך בשממה אטומה

 

ושותק עמוד התחנה

ושותקים שלושת האשוחים

שותקת הכתובת השחורה

כי כאן התחנה טרבלינקה

כאן התחנה טרבלינקה

 

ורק שלט פרסומת

תלוי עוד מאז

סיסמה ישנה ובלויה האומרת:

"בשלו רק בגז"

 

ולדיסלב שלנגל. ידע בדיוק מה צפוי ליהודים שנשלחים לטרבלינקה (צילום: nieznany/unknown, cc)
    ולדיסלב שלנגל. ידע בדיוק מה צפוי ליהודים שנשלחים לטרבלינקה(צילום: nieznany/unknown, cc)

     

    שלנגל כתב את שיריו בגטו ורשה, שם עבר מיד ליד ומבונקר לבונקר. רבים מיהודי הגטו קראו או שמעו אותם במועדון ששכן בגטו ברחוב לשנו 2, שם נהג המשורר להופיע עם שיריו בקברט סטירי על חיי הגטו בשם "העיתון החי". ביולי 1942 הוא ניצל מ"האקציה הגדולה", שבמהלכה נשלחו רבבות מיהודי הגטו לטרבלינקה, שם נרצחו. הוא המשיך לכתוב את מה שכינה "שירים-מסמכים", שאותם נהג לקרוא באוזני שומעיו, ולאחר מכן להפיצם משוכפלים בעזרת מכונת כתיבה ונייר העתקה.

     

    מהשיר "התחנה הקטנה טרבלינקה" אפשר להבין ששלנגל ידע והבין מה צפוי ליהודים הנשלחים לטרבלינקה. הוא מתאר בשיר את התחנה האחרונה, שהיא "קטנטונת" ונראית שגרתית כל כך – "שלושה אשוחים גדלים בה", ויש בה "כתובת רגילה" – אבל אין בה קופה, אין איש מטענים, ואי אפשר, בעד שום הון שבעולם, לחזור ממנה.

     

    בשיר אחר, "חלון הפונה לצד ההוא", שגם אותו תרגמה בירנבאום, מתאר שלנגל את ורשה הנשקפת מחלון בגטו:

     

    יש לי חלון הפונה לצד ההוא,

    חלון יהודי מחוצף

    המשקיף על פארק קרסינסקי הנהדר,

    שם עלי הסתיו נרטבים...

    לפנות ערב אפור סגול

    הענפים משתחווים

    ומביטים העצים הארים

    בחלוני היהודי...

     

    ולי אסור לעמוד בחלון

    חרקים יהודיים... חפרפרות...

    מנועים בהכרח מלראות.

    ישבו במאורותיהם, בחורים.

    עיניהם שקועות בעבודה,

    הרחק מחלונותיהם היהודיים...

     

    ואני...כשיורד הליל...

    להשיב הכל אומר

    אץ לחלון בחשכה

    ומסתכל... כרעב מסתכל...

    גונב את ורשה הכבויה,

    רשרושים ושריקות רחוקות,

    תווי בתים ורחובות,

    גדמי ארמונות...

    חומד במבטי את בית העירייה

    כיכר התיאטרון לרגליי,

    ירח מגונן מתיר לי

    אותה הברחה סנטימנטלית...

     

    חודרות העיניים הרעבות,

    כלהב הננעץ בחזה הלילה

    מתוך ערב ורשאי שותק,

    בכיכר עיר אפלה...

    וכשרוויתי די

    עד מחר, אולי אף יותר...

    אני ניתק מעיר שותקת

    בכוח מאגי מרים ידי

    עיניי עוצם ולוחש:

    - ורשה... השמיעי קול... אני מחכה...

     

    מיד הפסנתרים בעיר

    מכסיהם הדוממים

    מתרוממים הם מעצמם לפקודה

    כבדים, נעצבים, עייפים...

    ומתוך מאה פסנתרים עולה

    אל הליל... פולונז לשופן...

    קוראים הקלביקורדים

    אל השקט המעיק

    מעל העיר מתנוססים אקורדים

    מעל קלידים לבנים כמת...

    הקץ... אני מניח ידיים...

    שב אל קופסאות הפולונז...

    חוזר וחושב כמה רע

    כשחלונך פונה לעבר האחר.

     

    עופרה עופר אורן קוראת את "חלון הפונה לצד ההוא" של שלנגל

    עופרה עופר אורן קוראת את "חלון הפונה לצד ההוא" של שלנגל

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אהבה חד-צדדית

     

    "הצד ההוא" הוא צד החיים, שהיהודים גורשו ממנו. זהו הצד שממנו השקיף צ'סלב מילוש על גטו ורשה העולה באש, וכתב את שירו "קמפו דה פיורי". למי שנמצא בצד היהודי, אסור אפילו להביט בצד האחר, ה"ארי". אם הוא מעז לעשות זאת, הוא נחשב, אולי אפילו חש, "מחוצף". אבל גם מתוך הגטו מכיר המשורר היטב את ורשה, עיר הולדתו, וזוכר את יופייה – את "פארק קרסינסקי הנהדר", את הרחובות ואת הבתים. יש לו זיכרון חושי של העיר – של עלי הסתיו הרטובים, של צלילי הפולונז של שופן הנשמעים ברחובותיה.

     

    במבטו הוא חש כמו גנב, אפילו כמו שודד, שלמרות האיסור לוקח לעצמו בחשאי את המראות היקרים לליבו, בעיניים הדומות ללהבים של סכין שחודרים לתוך "חזה הלילה". אור הירח מאפשר לו לחמוד את בית העירייה, את כיכר התיאטרון, את כיכר העיר האפלה. הוא אוהב את כל אלה ומשווע להדדיות, אבל אהבתו חד-צדדית. ורשה אינה משיבה ללחישותיו, לקולו המפציר בה להשיב לו. אף אחד משם לא ייחלץ לעזרתו של יהודי הכלוא בגטו. העיר מתנכרת לו: מבחינתה, הוא משול לחרק או לחפרפרת.

     

    ולדיסלב שלנגל נהרג בבונקר במהלך מרד גטו ורשה, במאי 1943. הוא היה אז בן 31. חלק משיריו הצליח להבריח מהגטו, והם שרדו. ספר משיריו ראה אור בפולין ב-1979, ובישראל ב-1987. ועכשיו, את הבית שמחלונו השקיף אל ורשה - אחד משלושת הבניינים האחרונים שנותרו מהגטו – הפולנים ישמרו.

     

    ______________________________________________________

     

    המשורר הישראלי נסע לעזור לניצולים באירופה - ושלמה ארצי הרוויח להיט. הקליקו על התמונה:

     

    האנשים הולכים ומתקבצים, מצטרפים זה אל זה ונהפכים לעם הזוכר את הדורות שקדמו לו. הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)
    האנשים הולכים ומתקבצים, מצטרפים זה אל זה ונהפכים לעם הזוכר את הדורות שקדמו לו. הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים