כך הפכה השאיפה לעיצוב ייחודי של דירת קבלן למשימה בלתי אפשרית

אחת התלונות הקבועות של קוראי Xnet היא נגד בתי יוקרה שאנחנו מפרסמים. "הביאו לנו דירות רגילות", הם כועסים. אבל כשאנחנו מנסים לתת דוגמאות של דירות חדשות, מה שמכונה ''דירות קבלן'', קשה מאוד למצוא משהו שהוא לא שבלונה עיצובית. גרניט-פורצלן אפור בסלון, מטבח לבן (או אפור, או שחור), אי במרכז, פרקט אלון בחדרי השינה, אריחים מעט יותר נועזים בשירותי האורחים – לא ראינו את הדירה הזו כבר? איזה שעמום.

לכך מצטרפים הטרנדים בהלבשת הבית: מדבקות קיר בחדרי הילדים, מקבצי הדפסים על הקירות, צמחים בתוך מיכלי פליז משושים, מנורות דמויות פנסים בעיצובם של האחים בורולק, טפטים בחלוקות גיאומטריות – קופי-פייסט של תמונות פינטרסט.

אז נכון, הטרנדים צובעים בגוונים אחידים גם דירות ובתים ישנים ששופצו. ככה זה כשהכל נקנה חדש, כשאין רהיט מעניין מהבית הקודם, חפצים מיוחדים או יצירות אמנות שהדיירים אספו. אנשים אוהבים לזרוק הכל ולפתוח דף חדש. אבל בדירות קבלן, מאחר שגם המעטפת היא גנרית ומגבילה באינספור תקנים ואילוצים, אתגר הייחודיות גדול במיוחד.

דירה בעיצוב אלונה בן נתן, ברמת השרון(צילום: אביב קורט)

ואני יודעת – כי גם אני שם, כאדריכלית שמעצבת דירות קבלן – שהמעצב עשה כמיטב יכולתו כדי להוסיף לדירה חום, רגש ואופי. אבל כמעט שום עיצוב לא יצליח לנצח את הבסיס הסתמי ואת המגבלות שהקבלן מציב.

ההבדל בין נייטרליות לסתמיות

רוב רובן של שכונות הקבלן החדשות אינן מתייחסות לעיר או לרחוב, ונראות משוכפלות. הן יכולות להיות בצפון תל אביב, בפתח תקווה או בזיכרון יעקב: אותו דגם, אותו חיפוי חוץ, אותם חלונות אלומיניום עם ארגז תריס גלוי. שום סממן מקומי או סגנון ספציפי.

דף חלק הוא לא תמיד יותר קל: בניגוד לדירה ישנה שצריכה לעבור שיפוץ, בבניינים החדשים אין קצה חוט של השראה, שממנו אפשר להתחיל את התכנון. בניין עם היסטוריה – עם עמודים, עם תקרות גבוהות, עם מרפסות שנסגרו, עם קצב מסוים של חלונות – הוא כביכול נקודת פתיחה נמוכה יותר, אך למעשה נותן מסגרת, הקשר שממנו אפשר להתחיל. גם אם עושים הכל מחדש – משהו מהעבר נוכח ומשפיע על התוצאה הסופית.

וכך, בעוד שבבתים ישנים אנו מוצאים ערך במגבלות, בבתים החדשים אלו רק מגבלות שצריך לעקוף. בסופו של תהליך הקבלן צריך לעמוד בכל התקנים המחויבים על פי חוק, על מנת לקבל טופס אכלוס. לתקנות יש סיבות טובות, אבל יש להן השפעה על הגמישות העיצובית.

דוגמה טובה היא התקן הנוגע לחדרי רחצה: כל חדר רטוב חייב להיות סגור בקיר ובדלת סטנדרטיים, ולא ניתן לתכנן חדר רחצה פתוח חלקית כלפי חדר שינה, או אפילו סגור בקיר זכוכית. אחרי טופס 4 תוכלו לעשות מה שתרצו, כולל הורדת קירות, אבל זה כבר גורר עלויות נוספות.

דף חלק הוא לא תמיד יותר קל. עיצוב: שלומית זלדמן(צילום: פלג אלקלעי)

בשכונה חדשה שבה ביקרתי באמסטרדם הבנתי שיש גבול דק בין מסגרת מגורים נייטרלית לסתמית. מבחוץ, למשל, לא תוכלו לדעת לפי החלונות איזה חדר נמצא מאחוריהם. בבנייני המגורים הישראליים החדשים תוכלו לזהות מבחוץ בדיוק את החלוקה הפנימית: את מיקום הסלון, חדר הרחצה, הממ''ד וחדרי השינה. המשמעות היא נוקשות גדולה בשינויים פנימיים: גם כאשר הדיירים מעוניינים בחלוקה פחות שגרתית אי אפשר, כמעט לעולם, להחליף, בין החלקים הפרטיים והציבוריים בדירה.

מיקום הממ''ד הוא שיקול מכריע

גם הממ''ד, החדר הכי פחות אהוד בבית, תקוע לא פעם דווקא במרכז ומיקומו שם נקבע, לרוב, מתוך אילוצי תכנון הנדסיים, שקשורים במיקום החניות או בגרעין הבניין. מיקום הממ"ד מהווה את אחת מנקודות הבסיס לתכנון וסוגר הרבה אופציות, שכן הוא אינו בר הזזה או שינוי בשום מצב. למרות זאת, רוב הרוכשים לא יקבלו לפיו החלטה, למרות השפעתו העיצובית המכרעת.

דירה שעיצבה ליאור לסנר בגבעתיים, למשפחה צעירה(צילום: הילה עידו)

גורם משמעותי אחר הוא רמת הגימורים בפרויקטים הקבלניים הסטנדרטיים, שנעה בדרך כלל בין לא טובה לסבירה, אפילו במגדלים שמשווקים כבנייני יוקרה.

• מטבח, ריצוף וכלים סניטריים: לכל פרויקט יש כמה ספקים שמהם ניתן לבחור את הסטנדרט או לשדרג בעלות נוספת. שמות הספקים בדרך כלל חוזרים על עצמם, וכך, בהכרח, המגוון מצטמצם מאוד.
• תקרות נמוכות והנמכות גבס: הסטנדרט של גובה החללים בבניינים החדשים נע בין 2.75 ל-3 מטרים, במקרה הטוב. מנקודת המוצא הזו נוגסת בגובה הנמכה סטנדרטית של מינימום 15 סנטימטרים, עבור מערכות שונות וספרינקלרים. במקומות שבהם שנמצאת מערכת המיזוג יכולה ההנמכה להגיע גם ל-50 סנטימטרים. המעצבים נדרשים להתמודד עם תוכניות המיזוג של היועצים, להתווכח על פתרונות יצירתיים, ובדרך כלל להתפשר על סינרי גבס והנמכות שמקלקלות את הפתיחות וההמשכיות של החללים.
  

הנמכות ו''סינרי גבס'' בדירה שעיצבה אביבה סיטון בהרצליה(צילום: שי בן אפרים)

• חיפויים: רוב החברות הקבלניות אינן מתירות שימוש באבן בחדרי הרחצה (גם לא טיח טדלקט), הדבקה של אריחי פורצלן מדוקקים על הרצפה או הקירות, או אריחים בגדלים שמאתגרים את הפועלים. כלומר, נראות החיפויים לא יכולה להמריא למחוזות גבוהים של טעם ובחירה אישית, ויישארו תמיד בגבולות קולקציית האריחים העכשווית. בשילוב הקירות שמחייב התקן, גם עם הכלים הסניטריים היפים ביותר התוצאה תהיה אסתטית, אך לא ייחודית.
• חלוקת הפנים נעשית תמיד באמצעות קירות – בדרך כלל בלוק 10 – ואין תוספת חומרית תלת ממדית אחרת. בבניינים ותיקים אפשר להעשיר את החלל, מבחינה חומרית וחווייתית, עם חלונות עץ, קירות בשילוב זכוכית או מחיצות קלות מברזל, למשל.
• חלונות אלומיניום עם ארגז חיצוני לתריס חשמלי החליפו את תריסי ההזזה והפכו לסימן ההיכר של בנייה ישראלית עכשווית (ונחותה). הקבלנים תמיד חוסכים באלמנט הזה, שיכול כמעט באותה עלות להיות מוטמע בתוך הקיר באמצעות ארגז פנימי, ולייצר מראה מעודן ונקי לאין ערוך.
  

דירת קבלן בשכונת פלורנטין, בעיצוב ניצן הורוביץ(צילום: עודד סמדר)

ידיים כבולות

היעדרו של הקשר סביבתי, סטנדרטים נמוכים, הדרישות והמגבלות של היזמים והקבלנים – כל אלה קושרים את ידי המעצבים. וכשאין עבר או הווה להתייחס אליו, לא מבחינת מעטפת הבניין ולא מבחינת הסגנון שהדיירים מביאים איתם – נשאר להיאחז רק בטרנדים כנקודות מוצא. ברוכים הבאים לפינטרסט.  

----------------------------------------------------------------------------

לחצו על התמונה לכמה דירות קבלן שניסו לצאת מהשבלונה, באמצעות שדרוגים ושינויים מפליגים לאחר הבנייה: 

לחצו לדוגמאות של דירות קבלן, שעוצבו מחדש אחרי האכלוס (צילום: גדעון לוין)