מעצב האופנה קרל לגרפלד, קיסר האופנה של המאה ה-21, אפיפיור של תעשייה שלמה הסוגדת לעיצוביו, ואחרון השורדים מדור הקוטוריירים של פריז, הלך לעולמו היום (19 בפברואר). עד לימיו האחרונים החזיק לגרפלד בתפקיד המנהל האמנותי של שני בתי האופנה המובילים פנדי, שם התמנה בשנת 1965 לתפקיד המעצב הראשי לצדה של בת המשפחה סילביה פנדי; ושאנל, החל משנת 1983 ועד שהפך למפורסם יותר מהמייסדת האיקונית, גבריאל (קוקו) שאנל. במקביל לתפקיד הבכיר הכפול, עיצב לגרפלד גם למותג הנושא את שמו – מה שהפך אותו לפנומן בתחום עיצוב האופנה, שמנפק בדרך קסם 16 קולקציות בשנה, וזאת גם לאחר שחצה את גיל 80.
בתצוגת ההוט קוטור האחרונה של שאנל, שנערכה בחודש שעבר בפריז, לא יצא לגרפלד אל הנוכחים באולם והקלטה הודיעה שהוא נעדר מהמקום עקב תשישות. את מחיאות הכפיים קיבלה יד ימינו במותג, המעצבת וירג'יני ויאר, שליוותה אותו בתצוגה קודמת ועם הידיעות על מותו הוכרזה על ידי בית האופנה שאנל כמחליפתו בתפקיד המנהלת האמנותית - מה שעצר מיד את מחול השמועות על מחליפים אפשריים. כך, 38 שנה מאז מותה של המייסדת קוקו שאנל, תעמוד שוב אישה בראש בית האופנה. במותג הנושא את שמו של לגרפלד, צפויה להמשיך את דרכו האמנותית עורכת האופנה קארין רויטפלד.
את תרומתו של לגרפלד, 85, לתעשיית האופנה, האמנות והבידור קשה לכמת במילים. מבין כל המעצבים שפעלו במקביל אליו ואינם עוד, כמו אזדין אלאיה ואיב סן לורן, לגרפלד היה איש רנסנס, אשר מלבד עיצוב אופנה שלט ופעל בתחומי המו"לות, הצילום, עיצוב הפנים, האוצרות, הבימוי, והפך את עצמו לגדול בהרבה מסך חלקיו. אייקון שגבולותיו חרגו מגבולות האופנה, ואף זכה לעולם שלם של מרצ'נדייז בדמותו - מחולצות עם הדפס פניו, בובות קרל, תיקים עם לוגו ראשי התיבות של שמו, ושלל פריטים בכיכובה של החתולה שלו, שופט, "שאר הבשר" היחיד שהותיר אחריו.
לגרפלד היה אמן שהצליח למתוח בעיצוביו את גבולות האופנה אל מעבר לשיח על בגדים בלבד, עם תצוגות שהגיבו בזמן אמת לנושאים ברומו של עולם, כמו התעוררות השיח הפמיניסטי או חיזוק היחסים בין ארצות הברית לקובה.
לגרפלד נולד בעיירה הגרמנית באד ברמשטד בספטמבר 1933, השנה בה עלה היטלר לשלטון. הוא היה בן הזקונים של אביו, אוטו, אז בן 52, איש עסקים מצליח ומבוסס ממוצא שוודי, ואמו, אליזבת בת ה-33. השניים גידלו אותו ואת בתם הבכורה מרתה כריסטיאן. בספרה The Beautiful Fall תיארה הביוגרפית אליסיה דרייק את לגרפלד הצעיר כילד סקרן, כישרוני, רגיש ונשי עם נטייה ארטיסטית, שלא מצא את עצמו בחברה הגרמנית בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא מציינת בספרה כי כילד נהג לחתוך במספרי ציפורניים קטנות דמויות של נשים לבושות שמלות מתוך מגזיני אופנה שאביו דאג לספק לו.
חברו לספסל הלימודים בבית הספר היסודי, האנס יוהאכים ברוניש, סיפר כי לגרפלד היה ילד מרדן ועיקש, והדגים עם המקרה בו התבקשו הילדים להצטלם לספר המחזור כשהם לבושים בתלבושת אחידה - חולצה לבנה מכופתרת ומעליה עליונית עם צווארון וי. קארל המופיע במרכז התמונה כשרגליו משוכלות בחר להצטלם עם ז'קט שחור, עניבה ושיער ארוך. "זה היה צעד מאוד אמיץ מצדו", נזכר ברוניש. "כשהמורים ביקשו ממנו להסתפר, הוא סירב. באותם ימים, בשביל להיות אחר היית צריך להיות בעל אופי מאוד חזק. אחרי הכול, אלו היו ימים בהם לכל הבנים היתה אותה תסרוקת היטלר קצרה ושכיחה".
התשוקה לאופנה הובילה את לגרפלד לפריז, מרכז הטקסטיל והעיצוב של אירופה. כשהוא מלווה באמו, הגיע לעיר בגיל 21 והחל לסלול את דרכו בתחרויות אופנה. אותה שנה קטף את הפרס הראשון ב"וולמארק" (תחרות של התאחדות יצרני הצמר הבינלאומית). שני הזוכים הנוספים בתחרות היו קולט בראצ'י, שהתפוגגה מתעשיית האופנה מהר מאוד, וצעיר בן 18 מהעיר אורן שבאלג'יריה, איב סאן לורן. השניים, שהגיעו מבתים מבוססים, התקרבו לאחר התחרות ובמשך עשור לפחות קיימו יחסי חברות תקינים, שהתקררו ככל שהתקדמו במעלה ההיררכיה של תעשיית האופנה בפריז.
עם הזכייה בתחרות התגלגל לגרפלד לבית האופנה בלמן, ולאחר תקופה קצרה השתלם בבית האופנה של ז'אן פטו. בשנת 1964 מונה למעצב הראשי של בית האופנה קלואה, שנוסד בשנת 1956 - תפקיד אותו מילא בהצלחה ולסירוגין עד לעזיבתו הסופית בשנת 1997. במחצית שנות ה-60 קיבל לידיו את עיצוב הקולקציות המוכנות ללבישה (רדי טו וור) של בית האופנה האיטלקי פנדי, תפקיד בו אחז עד ליום מותו.
אלא שה-תפקיד הבולט מכולם, זה שעליו ייזכר לגרפלד בדברי הימים של תעשיית האופנה, היה תפקיד המנהל האמנותי של שאנל, כמעצב האחראי על קווי הרדי טו וור וההוט קוטור של בית האופנה, וגם על צילום הקמפיינים, בימוי סרטוני התדמית שהחיו מחדש את המורשת של בית האופנה, ובחירת המוזות והדוגמניות שליוו את בית האופנה לאורך השנים - מנשים עם נפש אמנותית וחזות תיאטרלית שליוו אותו מאחורי הקלעים, כמו עורכת האופנה המנוחה אנה פיאג'י וליידי אמנדה הרליך, ועד דוגמניות שלגרפלד סימן והפך לכוכבות, כמו קלאודיה שיפר וג'יזל בונדשן הוותיקות, או קארה דלווין, לילי רוז דפ וקאיה גרבר הצעירות, שנבחרו לפתוח ולסגור את תצוגות האופנה שלו לבית האופנה שאנל.
מלבד מורשת אופנתית ענפה, הכוללת ארכיון מפואר של יצירות בלתי נשכחות, וביוגרפיה סוערת שבמרכזה טרגדיה, לאחר שבשנת 1989 איבד את בן זוגו מזה 18 שנה, ז'אק דה באשר, שמת ממחלת האיידס – ייזכר לגרפלד גם בזכות לא מעט התבטאויות שנויות במחלוקת, שהיו חלק אינטגרלי מאישיותו האקסצנטרית. הפה הגדול של לגרפלד לא בחל בקורבנותיו. פעם היו אלה נשים במידות גדולות: "אף אחד לא רוצה לראות נשים עגלגלות", אמר בביטחון בראיון, לאחר שבשנת 2001 השיל הוא עצמו ממשקלו 42 קילוגרמים בתוך כשנה, בתירוץ שרצה להיכנס לחליפות הצרות שעיצב הדי סלימאן. פעם זו השחקנית מריל סטריפ, שהסתכסכה עם לגרפלד כשבחרה לא ללבוש שמלה בעיצובו לטקס האוסקר, וזכתה לתגובה ה"כללית" בראיון לניו יורק טיימס ב-2015: "אני שונא אנשים מכוערים. הם מאוד מדכאים".
שערורייה אחרת שנקשרה בשמו בנובמבר 2017 הציבה במרכזה ביקורת כנגד קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. "גרמניה אינה יכולה, גם אם עברו עשרות שנים, להרוג מיליוני יהודים רק כדי להכניס לשטחה במקומם מיליונים מאויביהם הגרועים ביותר", אמר לגרפלד בראיון בטלוויזיה הצרפתית, והוסיף כי הוא "מכיר מישהו בגרמניה שלקח תחת חסותו מבקש מקלט סורי, ולאחר ארבעה ימים אמר הסורי ש'הדבר הכי גדול שהמציאה גרמניה היה השואה'".
קשה לחשוב על מעצב שביכולתו למלא את החלל שהשאיר לגרפלד בבתי האופנה בהם פעל, ובתעשיית האופנה בכלל. למעצבים רבים יש פה גדול ואגו ענק, אחרים בורכו בכישרון פנומנלי לעצב קולקציות בקצב מסחרר, ובודדים מסוגלים לנהל במקביל כל כך הרבה עיסוקים ובהם גם המיתוג של עצמם כאייקון וגם לטפח קשרי חברות עם עורכות מגזינים כמו אנה ווינטור – אבל אף אחד הוא לא כישרון-על בכל אלה יחד. לטוב ולרע, לגרפלד היה רק אחד.
