יהדות ניידת: ערכת מצות, חופה מתקפלת וכלי קידוש והבדלה לנסיעות

עם הפנים לתייר היהודי-אמריקאי, נפתחת בימים אלה התערוכה "ערכת הדרך: עיצוב עכשווי של חפצי טקס יהודיים" בביתן העיצוב במוזיאון ישראל. האוצרת, שרון וייזר-פרגוסון, פנתה לכ-40 מעצבים ואמנים, והזמינה אותם לעצב (תמורת 3,000 דולר) ערכה ניידת הקשורה לטקס יהודי - כזו שאפשר לשאת ממקום למקום.

17 יוצרים נענו בחיוב להזמנה, והגיוון האנושי שלהם הוא רב: יהודים ושאינם יהודים, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים; מחציתם מישראל, בעיקר מתל אביב ומירושלים, וכל השאר פועלים ממקומות שונים בעולם, בהם לונדון, וינה, הלסינקי וניו יורק. ערבים – אין. "רציתי", מספרת האוצרת, "אבל לא ידעתי למי לפנות. לא ידעתי איך זה יתקבל, ואיכשהו זה לא יצא".

את נחיצות התערוכה, מסבירה וייזר-פרגוסון (אוצרת באגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון) בכך שיודאיקה הפכה לנושא שולי בעיצוב העכשווי, "ואין גם הרבה סטודנטים שמתעניינים ויוצרים בתחום. יש יצירה של יודאיקה, אבל לא ברמה משובחת שראויה להיות מוצגת במוזיאון, ואנחנו רוצים לעורר".

כלים שיצרה שרי סרולוביץ'(צילום: אלי פוזנר למוזיאון ישראל)

למרות התחזקות הדת והרווחה הכלכלית, אלה לא תרמו לפיתוחו של התחום. מרבית היודאיקה המיוצרת כיום, טוענת וייזר-פרגוסון, היא העתקה בשינויים קלים של יודאיקה מהמאה ה-19, שבעצמה היא העתקה מהמאה ה-18. "רצינו חשיבה חדשה ורעננה. להימנע מלהסתכל על דגמים קיימים, 'להחליק אותם' ולעשות יותר מודרניים. הציפייה היא למשוך יוצרים צעירים שיבקרו בתערוכה וילכו לתחום".

מי אוהב את השבת? רוב המעצבים

מתוך שלל האפשרויות שהטקסים היהודיים מציעים, המעצבים נמשכו במיוחד אל השבת. יורי סוזוקי היפני התמקד בטקס ההבדלה: בקופסה עגולה הוא מציע יחידות מודולריות, שמהן ניתן להרכיב גביע יין, מעמד לנר הבדלה וכלי לבשמים. הערכה נראית יוקרתית, אך היא מורכבת מפלסטיק בהדפסת תלת-ממד שנצבע בהתזה, מעור וממגנטים. היא מאפשרת למשתמשים לבנות בעצמם את הכלים, ובכל פעם אפשר להחליף בין החלקים ולעצב אותם בווריאציות. כך, מלאכת ההרכבה הופכת למשחק שמקרב בין בני המשפחה המתקבצים לטקס השבועי.

גם איריס טוטנאור הירושלמית, אחת משתי היוצרות היחידות בתערוכה שמתמקדת ביודאיקה בכל ימות השנה, התייחסה לשבת. היא יצרה מכסף לחוץ ומכופף כלי דמוי זר, שניתן לפתיחה ולפירוק, כדי ליצור סדרה של כלים לקידוש ולהבדלה.

כלי דמוי זר(צילום: אלי פוזנר למוזיאון ישראל)

שנפתח ומתפרק לכלים הייעודיים(צילום: אלי פוזנר למוזיאון ישראל)

קונסטנטין בוים (יהודי יליד רוסיה הפועל בניו יורק) הוא מעצב תעשייתי, המנהל את המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון "פראט" בניו יורק. במהלך הומוריסטי, ערכת-השבת של בוים נראית כמו ארגז כלים של טכנאי: פטישים, מלחציים, מפתחות, ברגים וחלקי צינורות. אך לכל פרט הוענק שימוש חדש: פטיש ומפתח ברגים הם פמוט, הצינור הוא גביע יין וסרט המידה הוא מגש לחלות.

הערכה שיצר הארי קוסקינן מעוצבת בקפידה ובגישה מינימליסטית: תיבת עץ, כיסוי לחלה מאריג פשתן בשילוב חוט מתכת, וגביע ופמוטים מזכוכית עדינה שנופחה בעבודת יד. ערכות נוספות לשבת יצרו מרקו פררי האיטלקי (אדריכל בהכשרתו), שרי סרולוביץ', מיה מוצ'יבסקי, יעקב קאופמן וחנן דה לנגה.

חופה לזוג שבורח כדי להתחתן

חריגה בנוף העבודות היא החופה שיצרה ורד קמינסקי, מי שפועלת לרוב בזירות האמנות והצורפות. היא בנתה קופסת קרטון משולשת, שבתוכה מאורגנים מוטות פליז. מהם ניתן להרכיב ארבעה גופים דמויי עצים, המעניקים פרשנות חדשה לחופה. בערכה יש גם זוג כוסות עשויות קליפות תפוז מיובשות, וזוג טבעות אבן ובטון. יש גם יתדות ופטיש להרכבת העצים (לא נרצה לחשוב על אפשרות אחרת).

לעומת העבודה נטולת הטקסטיל של קמינסקי, מציגה גלי כנעני, אמנית ומעצבת טקסטיל, ערכת חתונה המורכבת מרצף של יריעות הארוגות כיחידה אחת, ושניתנות להפרדה בגזירה. התוצר הוא חופה מחוטי מתכת, הינומה רשתית לכלה וטלית צמר לחתן. כל אלה מתקפלים לתיק קטן. "חשבתי על זוג שבורח כדי להינשא, על זוג מאוהב שכבר לא יכול לחכות", מסבירה כנעני. "חופות שצריך להעמיד בחיפזון. רצים לחנות, קונים '5 מטר רץ לחתונה', גוזרים ומתחתנים".

למי שרוצה לאפות מצות בבית

יש גם שתי ערכות לאפיית מצות. את הראשונה יצרו צמד המעצבים הווינאים קטרינה מישר ותומס טרקסלר, אחד השמות המוערכים בדור המעצבים הצעיר באירופה. תיק כותנה, הנפתח לסינר כשבכיסו מתחבאת קופסת פלסטיק עם כל מה שצריך כדי לאפות מצות, מכיל גם שעון חול וחותמות ניקוב למצות (בצורת דמויות רצות, המרמזות על היציאה החפוזה ממצרים).

תיק הכותנה נפתח לסינר(צילום: אלי פוזנר למוזיאון ישראל)

ובו מתחבת קופסה עם כלי ההכנה למצות(צילום: אלי פוזנר למוזיאון ישראל)

לעומתם, ניצן כהן, יליד קיבוץ הזורע הפועל כיום בעיר בולצאנו שבצפון איטליה, התמקד בעיצוב המערוכים הדרושים להכנת המצות. "כשאני נזכר בילדותי בקיבוץ", מספר כהן בקטלוג, "החג המרגש מכל היה חג הפסח, ולא בגלל ליל הסדר או האפיקומן, אלא משום שבכל שנה, ממש לפני פסח, היינו יוצאים אל היער, בונים תנורים מאבן, בוץ וקש, ועליהם אופים אחר כך מצה משלנו".

בעקבות חוויית הילדות הוא בחר לשוב אל המערוכים בצבעוניות שובבה, שאותה קיבל בהשראה מכלים דומים שעוצבו בעיר ההודית פונה, וששמורים באוסף מוזיאון ישראל. המערוכים של כהן עשויים מקוריאן – חומר אקרילי בלתי חדיר, שנהוג להרכיב ממנו משטחי עבודה במטבחים ומשטחים בחדרי רחצה.

בתוך הקופסה(צילום: אלי פוזנר למוזיאון ישראל)

מתגלים המערוכים הססגוניים(צילום: אלי פוזנר למוזיאון ישראל)

תצוגה ממשטחי קוריאן

"עיצוב התערוכה התחיל מדיבור על שבילים ומסלולים של רכבות, כי מוצגים בה ערכות לנסיעות ומסעות. אלה הקונוטציות שעלו לי בראש", מספרת שירלי יהלומי, מעצבת התערוכה שעובדת במוזיאון כבר 20 שנה ועיצבה יותר מ-150 תערוכות. המרכיב הבולט בתערוכה הוא מערכת של שולחנות תצוגה המורכבים זה בזה, ויוצרים סוג של רהיט לבן ונקי המקיף את "עמוד הפטרייה" שעיצבו אדריכלי מוזיאון ישראל, אל מנספלד ודורה גד. השולחנות בולטים בגונם הצחור, המנוגד לרקע של החדר המרובע שבמרכזו ניצב עמוד הנושא את התקרה ועשויים שניהם מבטון חשוף ואפור.

"חיפשתי חומר שיהיה אפשר להתעסק בו, וכשראינו את החפצים במחסן מצאתי את העבודה של ניצן כהן שעשויה מקוריאן. זה חומר יקר שלא עובדים איתו במוזיאון, אבל חיפשתי חומר שונה מאלה שרגילים לעבוד איתם". היתרון של שולחנות מקוריאן בולט גם לעין בלתי מיומנת, בכך שלא רואים את החיבורים ולכן השולחנות נראים כיציקה אחת גדולה.

האוצרת (משמאל) בהכנת התצוגה. הקוריאן, שממנו עשויים שולחנות התצוגה, בנוי כמקשה אחת ולובנו מתבלט על רקע חלל התצוגה האפור(צילום: מיכאל יעקובסון)

המוצגים מונחים בשני מסלולים – האחד בהיקף החיצוני של השולחנות, והשני בהיקף הפנימי – כשהם מוגנים בתוך תיבות זכוכית ("כובעי זכוכית" בעגה המקצועית) אקסטרה-קליר ללא גוון ירקרק. גופי תאורת לד דקיקים, צבועים בלבן, מאדירים את המוצגים השמורים היטב שאין לגעת בהם.

ואם רוצים העתק של אחת הערכות, כדי ליהנות מההברקה העיצובית בחיים עצמם? דווקא את ההזדמנות הזו החמיצו במוזיאון ישראל. אפשר להניח שהמבקרים, בעיקר אמריקאים עם לב יהודי חם, ישמחו להניח את ידם על מזכרת שמוצגת בתערוכה - כמו ערכה לשבת או לחופה – אלא שלכל מוצג הכינו כאן רק עותק או שניים, ולכן פריטי היודאיקה הללו הם חד-פעמיים, לפחות בינתיים.

• בחול המועד: ילדים עד גיל 17 נכנסים לתערוכה בחינם. בערב חג שני: הכניסה חינם לכל גיל
• התערוכה פתוחה עד אוקטובר
  

מדוע התערוכה הקודמת שהוצגה באגף העיצוב הייתה תמוהה (צילום: אלי פוזנר )