בראשית דרכו של אגף העיצוב במוזיאון ישראל בכלל לא חשבו על הקמת אוסף קבוע של עבודות. כשהוקם, בשנת 1973, התעניינו אוצריו יותר בהווה ובעתיד הנראה לעין, ופחות בהיסטוריה של העיצוב. מדינת ישראל הצעירה שאפה לייצר פעילות דינמית של תערוכות עם הפנים קדימה, ולאוסף קבוע, המדגיש את העבר, לא היה מקום בתסריט זה. אך כידוע, החיים זה מה שקורה כשאנו עסוקים בלתכנן תוכניות אחרות. וכך, פריט אחר פריט, האוסף שלא תוכנן נולד, הלך וגדל, עד שהפך למכלול מרשים של יותר מ-10,000 עבודות, ממגוון דיסציפלינות עיצוב ומקומות ברחבי העולם.
"מוצגים – סדר חדש באוסף העיצוב" הוא שמה של התערוכה שנפתחה בחמישי האחרון במוזיאון, החוגגת וחושפת מחדש פריטים נבחרים מתוך האוסף המכובד, שלמרבה הצער, כבר אין לו חלל תצוגה קבוע, כבעבר.
כמעט בלתי אפשרי לסנן ולשים זרקור על כמות מצומצמת של פריטים מתוך מאגר כל כך עשיר. מה ייכנס לתערוכה ומה לא? האם מוניטין של מעצבים מסוימים ייתן להם עדיפות על פני האנונימיים שבהם? האם להתמקד בעיצוב ישראלי מקומי, או שמא להציג תמונה גלובלית ורחבה יותר? למה ישנה חשיבות רבה יותר – לערך האסתטי של האובייקט או לשימושיות שלו?
עם כל השאלות הללו התמודד אוצר מחלקת העיצוב והאדריכלות דן הנדל, כשלבסוף הוחלט להראות לקהל אילו פריטים נחשבים רלוונטיים עבור אוסף, ולא לנסות ללמד "מהו עיצוב". בדגימה כמעט סטטיסטית נבחרו כחמישה אחוזים מהעבודות שבאוסף, ואלו מוצגות במעין גרף תלת ממדי, שבנוי מרבדים על גבי רבדים של מעמדים דקים.
ללא היררכיה
ל"גרף" זה שני עקרונות של סידור פנימי; החלוקה הרוחבית מציגה פריטים על פי השימוש שלהם – מנוחה, משחק, עבודה ואכילה. בחלוקה על פי גובה, מלמעלה למטה, ישנו מעבר בין חפצים שיוצרו בפס תעשייתי המוני, לחפצים נדירים ויחידים במינם, שאת חלקם ניתן למצוא אך ורק באוסף המחלקה. כל אלו מוצגים ללא הבדל דת, מין וגזע, או בתרגום ישיר לעיצובית – ללא הבדל או היררכיה בין מעצבים מפורסמים יותר ופחות, גבוה או נמוך, מוצר מוגמר או מודל.
"כולנו אספני עיצוב", אומר הנדל, והוא כמובן צודק. בין אם מדובר באספנים יודעי דבר או בחובבים שמחזיקים בבתיהם פריטים אהובים – האסתטיקה העיצובית היא נחלת הכלל. הרציונל הזה, והרצון להנגיש את העיצוב במוזיאון לכל סוגי הקהלים, עומדים בבסיסה של התערוכה, כשעל פי הנדל, כל אחד יכול למצוא בה את נקודת החיבור האישית שלו.
בקדמת המוצגים ניצבת עמדה אינטראקטיבית, שמאפשרת לבחור בין כמה פרמטרים החלים על האובייקטים שבתערוכה – הפרמטר "לא ידוע", למשל, יבליט מוצגים ששם המעצב שלהם אינו ידוע, ו"זמין", למשל, מגדיר פריטים שאותם עדיין ניתן לרכוש ולהשיג בחנויות או בחברות מסוימות. הצלבתם של אלו עם שנים המופיעות על סקאלה נפרדת, מאירה באור היקפי את המעמדים של החפצים שעונים על הצירופים שנוצרו.
ההארה הזו מחוללת בחדר מעין קסם. הוא מתעורר בפתאומיות, כרחוב שמואר באורות חג. קומבינציות שונות של הגדרות יאירו כל פעם אזורים אחרים בתצוגה, ויאפשרו להתמקד כל פעם באזור אחר. במקביל, על אחד הקירות שבחלל מוקרן מידע הרלוונטי לצירוף שנוצר, ומאפשר להבין בצורה עמוקה יותר את הנסיבות ואת אופן היווצרות האוסף – דרך הגשה מקסימה ואינטליגנטית.
סידור המוצגים הלא טריוויאלי משתמש בחלל המאתגר. הריחוק הפיזי של מוצגים רבים (אלו הממוקמים בגובה רב או נחבאים בתוך נבכיה של כוורת המעמדים), מייצר אמירות אמיצות של האוצר ושל מעצבת התערוכה (לילך שטיאט), ולעיתים גם חוויה של "חפש את המטמון", שמביאה איתה את חדוות הגילוי וההפתעה.
כך, למשל, אחד מאותם גילויים, שמרגישים כמעט מקריים, הוא של מסחטת המיץ המפורסמת של פיליפ סטארק, שהתמקמה בפינה פנימית, מעט נסתרת מהעין ומרוחקת, כשהיא מוצבת לצידה של כפפת סיליקון עבה, תעשייתית וגנרית למטבח. זיווג כזה בא לפוצץ את הבועה הנוצצת של עולם העיצוב, ולעמעם את הזוהר שעוטף אותו לעיתים כה קרובות. יש משהו מרענן באופן ההצבה הלא מתחנף הזה, שבמחי יד מוריד את המסחטה מהאולימפוס בו התמקמה בעיני רבים, בשל תרבות שמקדשת את "מעצבי העל". מעמדם של כל המוצגים כשווים זה לזה עובר כחוט השני בתערוכה, ומביא לידי ביטוי את חזון האוצר.
בו זמנית עולה התהייה אם כמבקרים לא היינו מעדיפים לוותר על החיפושים וההפתעות, טובים ככל שיהיו, ולהמירם בחוויית התבוננות רחבה יותר, צפופה פחות, ובעיקר – נגישה יותר. סביר להניח שהקונספט נבנה מתוך מגבלותיו של החלל הקטן, עובדה שלא קשורה לא לאוצרות ולא לעיצוב התערוכה, אלא לשיקולים פנימיים של המוזיאון, שמסיבה כלשהי לא מכבד את הנכס הלאומי שברשותו במרחב גדול יותר. תהייה זו מתחדדת לנוכח הסמיכות לתערוכתו הגרנדיוזית של האמן הסיני איי וייויי, שחולשת על פני כמה אולמות ענק.
שאלה נוספת שעולה היא למי באמת פונה התערוכה, על אף ההצהרות. אדם בעל ידע עיצובי נרחב יחייך לעצמו כיודע סוד, כשיבין בעת כניסתו לחלל התערוכה שהוא מזהה את מרבית הפריטים המוצגים. הוא יזהה במדפים העליונים הרחוקים את הכיסא האיקוני של בני הזוג אימס, ואת זה של ורנר פנטון, את הכורסה המפורסמת של לה קורבוזיה ואת "שרפרף הפרפר" של סורי ינאגי. הוא יופתע לראות במעמקי המעמדים את נגן הדיסקים שעיצב נאוטו פוקסאווה ל-MUJI, או את הקומקום שעיצב אנדראה ברנזי עבור Alessi.
עבור כל אלו יספיק לו מבט חטוף, מרוחק, זה שמתאפשר בלי להתקרב. האייקונים הללו צרובים לו בתודעה וזה מספיק. הוא מבין את הסיפור שמספרים לו כאן, גם אם חלקים ממנו הוא נאלץ להשלים לבד. התחושה הזו מפצה על הפספוס של חוסר היכולת להתבונן באובייקטים הללו באמת.
מתוך זאת, אי אפשר שלא לתהות איזו חוויה יחווה מבקר שלא מגיע מצויד בידע כזה מהבית. סביר להניח שללא הזיהוי האוטומטי של הידען, אובייקטים רבים פשוט יחלפו מתחת לרדאר מבחינתו, במיוחד אלה המרוחקים יותר. בצבוץ מרוחק של רגלית או משענת לא באמת יאפשרו לו להתרשם מהפריט. כאן גם המערכת האינטראקטיבית המצוינת לא תסייע, שכן המידע אותו היא מגישה אינו נותן הסברים פרטניים אודות העבודות, או מאפשרת צפייה בהם.
במבט תוהה ותועה הוא ישוטט על פני האובייקטים שרחוקים ממנו כמו כוכבים שדורשים גילוי (וממוקמים לעיתים כשניים או שלושה מטרים מעל ראשו), מאובזר במקרא שמספק לו את שם היוצר ושם העבודה בלבד. במידה ויהיה נחוש מספיק – אלו יעזרו לו למצוא את אותה עבודה באינטרנט, שם יוכל לחוות אותה בצורה מספקת יותר.
מקרוב הוא יוכל לחזות בעבודות אסתטיות מרתקות, דוגמת קערת עלה העץ האייקונית של טאפיו וירקאלה הוותיק, מנורת Omi של אסא אשוח, פריטים פיסוליים של אטורה סוטסאס או הרדיאטור של יוריס לארמן הצעיר, וגם ללא כל ידע מקדים ליהנות מהם.
ומשפט לסיום. אם נשים לרגע בצד את חשיבותו הרבה של האוסף, והעובדה שהוא ללא ספק דורש להיות מוצג, נחקר ונלמד כפיסת היסטוריה יקרה מפז, מעל לכל מרחפת תחושה חזקה של הליכה על בטוח. אגף העיצוב במוזיאון ממשיך את הקו הנוסטלגי של השנים האחרונות, כשהציפייה לתכנים שיחדשו, ואולי אף יפיחו רוח בחזון המקורי של האגף, לא מתממשת עדיין. נשאר לקוות שבעתיד הלא רחוק תגיע ההתעוררות, ואיתה פתיחות להתרחשויות הרותחות שיש לסצנה העכשווית להציע.
---------------------------------------------------------------------------------------
גם את התערוכה הזו אפשר לראות במסגרת אירועי שבוע העיצוב ירושלים. לחצו על התמונה לכל האירועים:
