היא יפה, היא מוכשרת, היא בכושר שיא, יש לה סטוריז באינסטגרם שיקרעו אתכם מצחוק, ולמרות גילה הצעיר היא עברה לא מעט בחיים. מאיה ורטהיימר (27), שחקנית ("שבאבניקים"), דוגמנית ומאמנת כושר, נכדתו של המיליארדר סטף ורטהיימר ומאז חודש מאי האחרון גם אשת סגן ראש עיריית תל אביב, מספרת מה היא למדה על הנשיות שלה:
1. זה בסדר להיות שונה מהבנים
"גדלתי בכפר ורדים בחבורה של בנים. דודה שלי גרה מאוד קרוב אלינו. יש לה שלושה בנים, והאחים שלי, דני וגיא, הקטנים יותר, הם בהפרש גילאים קטן. אחותי הגדולה (הזמרת סיון טלמור - ח"ג) מבוגרת ממני בארבע שנים, וכשהיא הייתה צעירה היה בינינו דיסטנס, אז הייתי רק עם הבנים. אמא שלי מספרת שבגן היה לי שלב של רק שמלות ורק גרבונים והיה גם שלב של פאייטים, אבל בהמשך הפכתי להיות טום־בוי. צפיתי רק בתוכניות של בנים, החוג הראשון היה קרב מגע, הייתי חייבת לדעת ללכת מכות, לירוק כמו שצריך, ובעקבות זה אני גם יודעת להגיד אל"ף־בי"ת בגרעפסים. עד שבאיזשהו שלב פשוט הבנתי שאני לא בדיוק כמו הבנים.
"חטפתי בוקס בקרב מגע והתחלתי לבכות. הילד שנתן לי את הבוקס לא ידע מה לעשות - היינו אמורים להילחם, תארי לך איזו סיטואציה מטומטמת זו. כולם נלחמים מסביב, ואני בוכה, כמו ילדה. אני זוכרת שהבנתי אז שיש דברים שבהם אני קצת אחרת מהבנים והתחילו לעניין אותי עולמות תוכן אחרים - צ'יק פליקס, למשל. הכי אהבתי את זה בעולם, הייתי צופה בהן כמו תורה שאמורה לחנך אותי איך להיות אישה".
2. לשאוב השראה מאמא
"אמא שלי, אריאלה ורטהיימר, היא המודל הנשי הכי חשוב בחיים שלי. אני הכי מעריצה אותה בעולם. אנחנו חמישה ילדים, ואין לי מושג איך היא הצליחה גם לגדל אותנו וגם לתחזק כל הזמן קריירה. היא הייתה 12 שנים בצבא, קצינת רנטגן ואחות, והיא גם אמנית שמציירת ומעצבת תכשיטים. עכשיו היא מציגה את האמנות שלה בכל העולם והולך לה מדהים. לגדל אותנו לא היה קל בכלל. אבא שלי תמיד טס, ואין לי מושג איך היא עשתה את זה.
"גם היום היא מצליחה לאזן הכל, בין קריירה למשפחה ובריאות. היא שומרת על עצמה. היא לימדה אותי שזוגיות, ובעצם כל דבר שאני עושה בחיים, היא כמו שני עיגולים - עיגול אחד הוא החיים שלך, ועיגול שני זה בן הזוג או הקריירה, והם צריכים להיפגש אבל לא להיבלע זה בזה. המנטרה הזאת כל הזמן מלווה אותי בחיים שלי - שמה שאני עושה ומה שאני אוהבת, הזוגיות שלי, הם רק חלק מהחיים שלי, הם לא ה־חיים שלי. היא לימדה אותי תמיד איך לשמור על ה־Center של עצמי. אני מאוד משתדלת לעשות את זה".
עם אמה ואחותה:
3. למצוא פרטנר שמוביל אותך
"אני נשואה לאסף זמיר, סגן ראש עיריית תל אביב. לשנינו יש קריירות תובעניות מאוד, אנחנו כל היום עובדים, אז יש לנו רק כמה שעות ביחד ביום. אני אישה די חזקה מטבעי. תמיד ידעתי מה אני רוצה, ואני בחורה נורא אסרטיבית. היה לי קשה למצוא פרטנר שייתן לי פייט בזוגיות, מישהו שיכולתי להרגיש שלא רק אני מובילה אותו. תמיד רציתי מישהו שארגיש איתו שזה אני והוא נגד העולם.
"במערכות יחסים קודמות תמיד היה מגיע השלב שבו הייתי מרגישה שיחסי הכוחות לא מאוזנים, שבסוף עושים מה שאני רוצה, שזה לאו דווקא נכון לזוגיות. בזוגיות עם אסף פתאום הוא גילה לי עולם, פתאום הוא לוקח אותי ומוביל אותי. עזבי את זה שהוא קודם כל בנאדם שמצחיק אותי, שזה מה שהכי עושה לי את זה בעולם, ובתור אישה שכל הזמן הרגישה נורא חזקה, פתאום למצוא מישהו שנותן לך להרגיש שגם לו יש כוח, זה מדליק. אני מרגישה ביטחון אמיתי איתו. לפני כן הגבר היחיד שיכולתי להגיד עליו שלא משנה מה יקרה הוא יציל אותי, היה אבא שלי".
4. להפוך את הבית לעוגן
"אסף ואני הכרנו לפני שנתיים וחצי, ובמאי האחרון התחתנו. אימנתי בנמל אצל ליקי רוזנברג. הוא בא להתאמן שם פעם אחת וכתב על זה את הפוסט הכי מזעזע בעולם. אחר כך נעשינו חברים בפייסבוק ובאינסטגרם. שני הדייטים הראשונים שלנו היו זוועה.
"כשיש לך זוגיות כמו שלנו, פתאום הבית שלך הופך להיות העוגן שלך. זה מאוד חשוב בעיניי, כי זה נותן לך את המרחב לעשות את מה שאת אוהבת. יש לי חברות שנמצאות בזוגיות לא טובה ששואבת מהן את כל האנרגיות. הן מפשלות בעבודה, אין להן זמן לכלום. כשאת בזוגיות טובה, את פורחת כי היא הופכת להיות עוגן. זה אדיר בעיניי".
5. להיות אמא משחררת
"אני זורמת עם המחשבות על ילדים. כשזה יבוא, זה יבוא. זה מוזר, כי פתאום כשאני רואה ילדים ברחוב אני מגיבה אליהם כמו גורים. זה משהו שהתחיל אצלי קצת לפני החתונה. אסף הוא הראשון שאני מסתכלת עליו ואומרת 'בא לי לעשות לו ילדים'.
"בפנטזיה הכי גדולה רציתי ארבעה ילדים, אבל אני רואה שאחד זה מלא בלגן, אז נתחיל, ננסה ונראה. אני מקווה שאהיה אמא טובה. אני רוצה להיות 'חנוך הנער על פי דרכו'. אנחנו חמישה אחים, אצלנו הכל היה לפי הספר - בגיל הזה עוזבים את הבית, בגיל הזה מתחילים ללמוד וכן הלאה. אני מקווה שעם הילדים שלי אצליח להיות יותר משחררת וקשובה לצרכים של כל אחד. פעם אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לקרוא לבת שלי מופת, כדי שתמיד אהיה אמא למופת".
6. להתאהב בעוף המוזר שאת
"בתור ילדה אהבתי משחק ועיצוב אופנה. בכיתה ו' כבר הייתי בחוג תיאטרון, ובגיל 15, בחופש הגדול, נסעתי להתמחות בעיצוב אופנה אצל חברה שגרה באיטליה ועבדה בתחום. גרתי איתה במשך חודש, נסעתי איתה במילאנו לצילומים והפקות. היה איזה רגע שהיו צריכים דוגמנית, אז פתאום אחד הקולגות שלה אמר לי: 'בואי רגע, תדגמני'. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו זיהה בי את הצד הזה.
"הייתי ילדה גרומה, בלי חזה, יותר גבוהה מכל הבנים (1.74 מטר), רזה, צחקו עלי שאני מקל. אף אחד לא היה מתחיל איתי בחיים, זה באמת היה גיל מכוער. ופתאום הייתי במילאנו וראו אותי שם מהתצוגה של ורה וונג וקרל לגרפלד ואמרו לי: 'בואי לדגמן אצלנו'. מטיסים אותי לפגוש את המעצבים, אומרים לי 'סו פריטי, סו שיק'. כל המוזרויות שלי נראו להם מגניבות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי מכותלי בית הספר במעגן מיכאל והבנתי שאולי שם אף אחד לא מסתכל עלי, אבל יש מקומות שבהם יש לגיטימציה למראה שלי. זה היה אחרי שנים שבהן רציתי להיות מישהי אחרת.
"אני קוראת היום יומנים מהתקופה ההיא, ואני כותבת שם לעצמי 'תהיי יותר עדינה, יותר מנומסת'. רציתי לשנות את עצמי מאוד. אז זה שהיום נותנים לדבר הזה שנקרא 'אני', לגיטימציה ומדרבנים את זה - 'בטח, עופי על עצמך, תסתובבי עם פיג'מות ברחוב ותהיי מגוחכת' - ואנשים מזדהים עם זה, זה מטורף. הייתי תמיד עוף מוזר, ופתאום יש לי מקום בעולם".
7. להתעקש שיראו אותך
"התחלתי לדגמן, והיה איזשהו שלב שהטיסו אותי לפגוש את המעצבת ורה וונג בניו יורק. הם רצו שאמדוד משהו, הכניסו אותי לחדר עם מלא בנות בגיל שלי, 17, כולן רק עם תחתונים, בלי חזייה, 1.80 מטר, עומדות שם ומחכים שילבישו אותן. זה היה נראה לי כמו שוק בשר. החלטתי ש'אוקיי, הדבר הזה לא בשבילי'".
8. להתחזק מתוך הכאב
"לפני הצבא עברתי מיונים ליחידות מובחרות, ואז נפגעתי בתאונת דרכים. רכב פגע בי ובחברות שלי כהולכות רגל. פגע וברח. אני ועוד חברה נפגענו חזיתית, שברתי לו את השמשה, עפתי באוויר, התרסקתי על הכביש. שברתי את כל צד ימין של הגוף, הייתי שלושה חודשים בכיסא גלגלים ועוד שנה בשיקום.
"הדבר הזה שינה לי את החיים. לפני התאונה לא עשיתי ספורט מכיתה ז'. הייתי מתנשפת בכל פעם שהייתי צריכה לרוץ. הייתי נערה בלי כושר. אבל אחרי התאונה הייתי חייבת לעבור שיקום פיזיותרפי, ואמא שלי הכריחה אותי להתחיל לעשות יוגה. שנאתי את זה, אבל לא היו לי שרירים ולא הייתה לי יציבה. אחרי תאונה כזאת צריכים ללמוד לעשות הכל מההתחלה. בשיעורים הראשונים לא ידעתי מי נגד מי, למה אני עושה את הדבר הזה, איך נושמים תוך כדי התנוחות המוזרות שנשמעות כמו משהו שאינדיאני המציא. זה היה ככה עוד שיעור ועוד שיעור ועוד שיעור. לאט־לאט התאהבתי בזה. פתאום קלטתי שזה מוטיב חוזר בחיים שלי - דברים שלא עובדים בהתחלה ואז אני מתאהבת בהם".
9. להסכים להיות פגיעה
"אחרי תאונה כמו שעברתי, כל מה שנוגע לנשיות קורס בבת אחת. את לא מרגישה אישה בשום צורה. את לא מרגישה סקסית או יפה, כולם מסתכלים עלייך במבט מלא רחמים. בגלל זה היום אני לא מסוגלת שמישהו יקרא לי 'מסכנה', גם אם אני חולה. לא מסוגלת לשאת את ההרגשה הזאת. התאונה נתנה לי פרופורציה והפכה אותי לחזקה באמת. אני לא מסוגלת להרגיש חסרת אונים, זו התחושה הכי נוראית בעולם מבחינתי. אסף מנסה ללמד אותי להיות מוכנה שיטפלו בי. אני לומדת לקבל את זה לאט־לאט. לפני שנה החלקתי על הגב ושברתי את עצם הזנב. זה לא היה כזה ביג דיל. לא נעים, לא כיף, אבל את יכולה לעשות הכל - את יכולה לאכול לבד, להתקלח לבד, מבחינתי זה הכל. עד שלא לוקחים ממך משהו, את לא יודעת להעריך אותו. המון פעמים אנחנו שוכחים את זה".
10. לשיר בדרך לעבודה
"אחרי התאונה בבת אחת הפסיקו לי את כל המיונים לצבא, ולני, שהיא היום אחת החברות הכי טובות שלי, שלחה טפסים שלי למיונים לתיאטרון צה"ל. לא האמנתי בחיים שאתקבל, עברתי שלב ועוד שלב והתקבלתי. זה היה משוגע. נתנו לי להיות קומיקאית ולעשות שטויות. זה היה הכי כיף בעולם. עדיין לא היה רפרטואר של הופעות, אז נתנו לנו לאלתר. כל הגוף שלי היה און פייר. זה היה הכי כיף בעולם.
"בסוף השירות כבר עשיתי את האודישנים לסדרה 'אליפים' והתקבלתי. עשיתי שתי עונות של 'אליפים', כל עונה 60 פרקים בערך. שרתי כל היום בדרך לעבודה, ואבא שלי תמיד אומר לי שצריך לחפש את העבודה ששרים בה בדרך אליה בבוקר. זה נכון מבחינתי - אם את קמה לעבודה בבוקר ולא מרגישה שאת עובדת, אז את במקום הנכון. אמרתי לעצמי 'טוב, אני הולכת לעשות את הדבר הזה בצורה מקצועית', אז הלכתי לניסן נתיב, שיחקתי תוך כדי, וסיימתי שלוש שנים. אחר כך צילמתי את 'ד"ר ליבי', כמה סרטים ועכשיו את 'שבאבניקים'. צילמתי גם תוכנית ראיונות להוט בידור ישראלי. זה היה סופר מגניב".
11. להעביר הלאה
"ברגע שעברתי שיקום בעזרת היוגה, הבנתי שקיבלתי מתנה עצומה שאני חייבת להעביר הלאה ובמהלך השירות הצבאי עשיתי קורס מדריכי יוגה שנמשך שנתיים. זה היה מדהים. אבל לא הייתה לי סבולת לב־ריאה. ואז ראיתי את המחזמר 'בוק אוף מורמון' בברודוויי וראיתי איך הם רוקדים ומתרוצצים על הבמה ואז מדברים, בלי להתנשף. אמרתי לעצמי 'פאק, הם בכושר. אם אני רוצה להיות שחקנית, אני חייבת להיות בכושר'.
"התחלתי להתאמן, ללכת לחוגים. פעם אחת עשיתי הליכה עם חברה בפארק הירקון ופגשתי את ליקי, ואז התחלתי לעשות אצלה אימוני אינטרוולים. רצתי 50 מטר, 100 מטר. זה היה זוועה. פעם אחת רצנו שני ק"מ וכשסיימתי אותם התחלתי לבכות. לא האמנתי שאני מצליחה. זו הייתה התרגשות משוגעת. התאהבתי גם בזה. נעשיתי חזקה, והחלטתי שאני הולכת ללמוד להיות מדריכת כושר בווינגייט. היום אני רצה 21 ק"מ ומאמנת כל יום. אני כל כך אוהבת את המאומנים שלי, שגם בזכותם אני קמה מאושרת בבוקר".
12. להיות אישה לעצמך
"עצמאות כלכלית היא דבר שחשוב לי מאוד, בניגוד למה שאולי חושבים עלי בגלל המשפחה שממנה אני באה, אני לא מצליחה להבין נשים שלא עושות קריירה ולא בונות את עצמן. אלא אם כן הן בוחרות להתמקד באימהות, כי אמהות הן באמת גיבורות בעיניי וילד נותן לך המון משמעות.
"זה כל כך טוב ומשחרר לדעת שאת יכולה להיות לבד בעולם, שזה שלך, שאת עשית את זה. מי שמכיר אותי יודע כמה קשה אני עובדת, אני הכי רחוקה מלשבת בבתי קפה ולחיות על חשבון אחרים. אני בנאדם שאם הוא לא מרגיש שצריכים אותו, אין לו תכלית לקיום. אני רוצה לדעת שצריכים אותי, שאני הופכת את העולם למקום טוב יותר, שהאמנות שלי פותחת את הלבבות של אנשים".
איפור: ערן פאל במוצרי נטאשה דנונה /// שיער: אור אוחנה /// ע. צלם: איתי ונטורה /// ע. סגנון: לירון שטיינמץ /// טייץ וחזיית סטרפלס: פאקו רבאן ל"פקטורי 54" /// גופייה ומכנסיים: adidas
