תאומות זהות מאוד: "התאומוּת היא חלק מהזהות של כל אחת מאתנו"
מתלבטים האם להפריד את התאומים שלכם בכיתות? הכירו את מור ועינב, שמסרבות להיפרד כבר 31 שנה. "עשינו ממש הכל ביחד"
"חששנו להתגייס. זו הייתה הפעם הראשונה שהתפצלה דרכנו", מספרת עינב, שהחליטה לא לצאת לקורס קצינות כדי להשתחרר יחד עם מור. "בגיל 21 סיימנו יחד את השירות הצבאי", מספרת מור. "חזרנו לאחד כוחות ועברנו להתגורר באותה דירה בתל אביב. הצלחנו להתקבל למכינה לעיצוב פנים. שתינו קיבלנו מצטיין דיקן במהלך התואר. יחד עברנו את המבחנים לקורס דיילות באל על, יחד אנחנו טסות ויחד עברנו קורס מחלקה ראשונה".
מור ועינב כהן, תאומות בנות 31, לא נפרדו כמעט מעולם (ולא שהוריהם לא ניסו). הן למדו באותה מגמה, תעודת הבגרות שלהן זהה לחלוטין, הן מטיילות יחד בחו"ל, חוזרות יחד הביתה, עובדות באותה עבודה, למדו יחד את אותו מקצוע - עיצוב פנים, גרות באותה דירה ומסרבות להיפרד.
בועת התאומוּת של מור ועינב
רגע לפני שהתיישבנו לראיון החלטתי להציע למור ועינב עוגיות טריות ופריכות. "קניתי שני סוגים שונים. אנחנו חייבות לחצות כל עוגייה לשניים, כדי שכל אחת מאיתנו תחווה את שני הטעמים", אמרה לי מור, אשר יחד עם אחותה עינב, שומרת בקנאות על התאומוּת שלהן. מדובר פה בשתיים שנלחמות מדי יום על ה'ביחד'. הן מדברות ב'אנחנו', מביטות האחת על השנייה לאחר כל הברה ומשלימות משפטים זו של זו. היו רגעים בראיון בהם הרגשתי שאני מדברת עם אדם אחד.
היום מדברים המון על הצורך להפריד תאומים בשלב כלשהו, להדגיש את הנפרדות של כל אחד מהתאומים, להלביש אותם שונה, לרשום לחוגים שונים, למסגרות שונות, לחפש את המיוחד בכל אחד מהם ועוד. "לפני שלושים שנה לא ידעו כיצד לטפל בתאומים. לא היו בלוגים, אתרים, יועצות שינה והנקה", מספרים מישל ובתיה, ההורים של מור ועינב וגם של ארז בן ה-22.
עוד על תאומים בבלוג של גלי:
- איך מגדל זוג הורים אחד רביעייה פלוס שלישייה פלוס שני ילדים?
- מעבר לכיתה א': מה עושים כשילד אחד בשל ואחיו התאום עדיין לא?
- תאומים ושונים: "אנשים חושבים שהבנות שלי לא מאותו אבא"
- אמהות מתעדות: מסלול המכשולים המפרך של הורים עם עגלת תאומים
"כדי שיצליחו לזהות מי זו מי - סרגה לנו סבתא חולצות עם שמות", מספרת מור. "ההורים ניסו ליצור נפרדות ולתת לכל אחת מאתנו הזדמנות להתפתח כאינדיבידואל. חששו שישוו בינינו, אבל אנחנו רצינו להיות יחד. למרות שלא למדנו באותה כיתה - הקפדנו להשתייך לאותה מגמה ולחוגים זהים או דומים".
מור ועינב מינפו את התאומות והפכו אותה לאזור הנוחות שלהן. הן גאות במי שהן יחד ונראה כי כל אחת מהן מתקשה להיות היא עצמה, ללא העוגן המשותף שיצרו, בבועה בה הן חיות. "התאומות היא רכיב עיקרי וחלק מהזהות של כל אחת מאיתנו. זה הייחוד שלנו, זו דרכנו והאופן בו עוצבו חיינו", הן מספרות יחד. "במקום ללמוד להיות אינדיבידואל, אנחנו מרגישות שהכי נכון לנו להיות יחד. לעולם לא נראה סרט לבד וכתבה נקרא במלואה רק יחד. לעולם לא נרכוש מוצר אי-זוגי, שלא ניתן לחלק בינינו".
"אנחנו יודעות גם את כל הסיסמאות האחת של השנייה", מוסיפה מור. "עדיף לנו לטוס יחד, לעבוד יחד ולבלות בצוותא - אחרת מדובר בבזבוז זמן נוראי. אנחנו סומכות האחת על השנייה ולא צריכות לדבר כדי להבין זו את זו. אנחנו חושבות אותו הדבר, חולות באותו זמן. לא מזמן טסנו בנפרד וקיבלנו מכה בראש באותו זמן".
נשמע נהדר. אז תאומות זה רק כיף?
"להיות תאום זה ממש דבר משנה חיים, בעיקר לטוב, אבל יש גם קשיים קטנים", מספרת מור. "כחלק מהקשר שלנו, אני מרגישה תמיד תחת ביקורת. אני יודעת שאחותי תרצה אך ורק בטובתי, אבל לפעמים מתחשק לי שלא יבקרו אותי. כל כך אכפת לה איך אני מצטיירת בעיני אחרים והיא כבר יודעת תמיד בדיוק את הצעד הבא שלי, כך שהיא יכולה להעיר לי על שטות קטנה שמאוד תפגע בי או משהו ש'ממש יוציא לי את הרוח מהמפרשים'. מישהו מהצד אפילו לא יבין על מה מדובר".
"אנחנו רבות די הרבה, אבל מהר מאוד מוצאות את עצמנו שוב ביחד", ממשיכה עינב. "מריבות מטופשות, דווקא כי כל אחת רוצה בטובת השניה. הבעיה היא שאנחנו לא מפסיקות לבקר אחת את השנייה, גם בלי שנרגיש וזה מתיש לפעמים. זו מראה תמידית מולך. אני מסוגלת לעצבן / לפגוע בה בצורה הכי מדויקת, פשוט כי אני מכירה אותה טוב יותר מכולם".
"מלבד הביקורתיות, בגלל שאני חלק מצמד, אני מקבלת החלטות תמיד בזוג", מספרת מור. "כשאני לבד אני לפעמים ממש חסרת אונים מרוב חוסר החלטיות ומרוב הססנות. אני לא רגילה לקבל החלטות לבד".
וכמובן - בכל מקום אליו הן מגיעות – ההשוואות מתחילות. "אנחנו מרגישות כמו משחק מצא את ההבדלים. את יותר יפה, אחותך יותר גבוהה, זו יותר מלאה", אומרת עינב. "ההורים שלנו מאוד לא אוהבים את ההשוואה הזו", משלימה מור. "גם היום 'מייעצים' להם להפריד בינינו - כי אחרת לא נתחתן".
צומת דרכים: "הן צריכות להרגיש מה זה להיות לבד"
בתקופה זו השתיים מרגישות שהגיע הזמן להתפצל ולא יודעות איך לעשות את זה נכון. "אנחנו שותפות לחיים, לחדר, למקצוע. אולי נמשיך לגור בדירות שונות, אך באותו בניין. ייתכן ובתחילת דרכנו המקצועית נבחר במקומות עבודה שונים. אם יש איש מקצוע או יועצת שיכולים לעזור לנו ולהגיד לנו מאיפה מתחילים - נשמח לשמוע. אנחנו יודעות מה נכון והגיוני ולא יודעות איך לעשות את הצעד הראשון - כיצד לצאת מאזור הנוחות שנוצר בעקבות התאומות".
"אנחנו עומדות בפני צומת דרכים", הן מספרות. "טוב לנו כך ויחד עם זאת, יש הרגשה שהתאומות שלנו היא גם בעוכרינו. ה'ביחד' אליו אנו רגילות מהיום שנולדנו, מפריע לנו למצוא בני זוג ולהקים משפחה. התאומות שלנו מעכבת זוגיות".
"למעשה אנחנו כבר בזוגיות", מסבירה מור. "גם אם אין אלמנט רומנטי, יש פה תא משפחתי ומקום נוח ומוכר. זוגיות זה גם בהכרח פיצול ושינוי אורח חיים דרסטי. זה דבר מאיים בפני עצמו, אבל הנחיצות ברורה לנו. הייתי רוצה לשלב זוגיות מחד ולשמור על 'הכוח של הביחד שלנו' מאידך". "הנוחות בתאומות גורמת לי להרגיש שלא חסר לי כלום", מוסיפה עינב. "גם אם ברור לנו שזה לא תמיד בריא ונכון".
הסיוט הכי גדול שלהן הוא שאחד הבעלים (שיהיו) יבקש רילוקיישן. תנאי בלתי נפרד מכל זוגיות הוא קודם כל קבלת הקשר המיוחד שלהן. חשוב להן גם שכל אחת תאהב את בן הזוג של השנייה. לטווח הארוך גם המשפחה צריכה "לאשר". חשוב מאוד שגם בני הזוג יסתדרו.
"אבל אנחנו מסכימות שעדיף שלא נתערב אחת לשנייה בזוגיות", אומרת עינב. "יש את הזוגיות שלנו ויש את התא הזוגי האחר, הנפרד". "בכל מקרה, ניתן צ'אנס בלי להתערב אחת לשנייה", מוסיפה מור. "אני בטוחה שעינב לא תתחבר עם מישהו שאני לא אוהב. ולהיפך".
"אומרים לנו שאנחנו משדרות שטוב לנו לבד", מספרת מור. "ומכיוון שזה בד"כ נכון, זה מרחיק אנשים. על אחת כמה וכמה זוגיות".
