מאחורי מסך הנדל''ן: לפגוש את המושכים בחוטים והנשארים מאחור

    4 סרטים בפסטיבל ''אפוס'' חושפים מציאות נוקבת: שיחה כנה עם אדריכל נודע, ויכוח סוער בברלין, תושבי איסטנבול שמגורשים מבתיהם וילדותה של אדריכלית ישראלית

    אורן אלדר

    |

    13.03.18 | 12:48

    בנייניו של אלברו סיזה, מהאדריכלים המוערכים בתבל, משמשים רקע לשיחה ארוכה איתו, בין השאר לוויכוח על שאלת היופי, כשהבניינים מוצגים במצבם האמיתי (צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)
    בנייניו של אלברו סיזה, מהאדריכלים המוערכים בתבל, משמשים רקע לשיחה ארוכה איתו, בין השאר לוויכוח על שאלת היופי, כשהבניינים מוצגים במצבם האמיתי (צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)
    נילי פורטוגלי חוזרת לילדותה בצפת העתיקה, בניסיון לקשור בין הסמטאות, המלון של סבתה והקסם הישן לבין גישתה שלה לתכנון בבוא היום (צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)
    נילי פורטוגלי חוזרת לילדותה בצפת העתיקה, בניסיון לקשור בין הסמטאות, המלון של סבתה והקסם הישן לבין גישתה שלה לתכנון בבוא היום (צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)

    במשרד יפה ועמוס שרטוטים, יושבים שני חתני פרס פריצקר בדימוס ומתלוננים שמנהלי הפרויקט והקבלנים הורסים להם את הפרויקטים. ״היום אנחנו בונים רק לנובו-רישים״, אומר האדריכל הפורטוגזי אדוארדו סוטו דה מורה; אלברו סיזה, שיושב מולו, מסתפק בהוספת קו לרישום שעליו הוא עובד. פניו חרושי קמטים מעשרות שנות עבודה ומכמויות הסיגריות שהוא מעשן, וגם אולי מכך שחרף הצלחתו הגדולה, את חלומו הגדול - להיות פסל - לא הגשים.

     

    העצב הזה שורה על כל הסרט ״הפסקת סיגריה עם אלברו סיזה״, וגם על יתר סרטי אדריכלות שיוקרנו השבוע בפסטיבל ״אפוס״ לסרטי אמנות במוזיאון תל אביב. כולם מציגים תמונה מלנכולית למדי של תוצרי הבנייה, הרחק מהתמונות הנוצצות ששגורות בעולם האדריכלות. כל אחד מארבעת הסרטים מספק הצצה אינטימית אל הפרצופים שמאחורי פרויקטי הבנייה. שיחה כנה עם ״סטארכיטקט״ (אדריכל-כוכב), שאין דבר רחוק יותר כדי לתאר את דמותו; היכרות עם מושכי החוטים מאחורי פרויקטי הבנייה הגדולים בברלין והמאבקים הפנימיים בינהם על זהותה של העיר; תושבי השכונות הישנות של איסטנבול שמגורשים מבתיהם; וסיפורי המשפחה של פורטוגלי.

     

    1. מלנכוליה פורטוגלית

     

    נדמה שסרטי אדריכלות נועדו בדיוק לרגע כמו זה, שבו השרת של כנסיית סנטה מריה במרקו דה קנווסס, מיצירות המופת של סיזה, פותח את דלתות הענק בגובה 10 מטרים, ונותן לאור להציף את החלל. תמונות סטילס לעולם לא יעבירו את התחושה הזו.

     

    בסרטו של יאן דילת'י (2016), הבניינים משמשים רק רקע לשיחה ארוכה עם סיזה: על הקריירה הארוכה של אדריכל בן 85, על גישתו לאדריכלות (בשיחה עם דה מורה, השניים מתווכחים על שאלת היופי - האם הוא פונקציונלי, פילוסופי, אותנטי, מכוון או לא מכוון וכו׳). הבניינים שלו מוצגים במלוא מצבם העכשווי והמנוון, הרחק מהתמונות המקצועיות הנוצצות שליוו את פתיחתם.

     

    אלברו סיזה. גם הוא מתלונן שמנהלי הפרויקט והקבלנים הורסים לו את הפרויקטים (צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)
      אלברו סיזה. גם הוא מתלונן שמנהלי הפרויקט והקבלנים הורסים לו את הפרויקטים(צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)

       

      כך, למשל, מיקרוגל וטוסטר מצטופפים על שיש המטבח של אחד הבתים, שטחב ירוק מכסה את קירות הבטון שלו. ביתן אקספו 1998 בליסבון נראה ריק מאדם, וכך גם אחת העבודות הראשונות של סיזה - המסעדה על החוף - שלדבריו לא זכתה לשום עניין עם פתיחתה, למעט לעג מצד עיתונאים שכיום מהללים אותה. גם הקירות הלבנים של בית הספר לאדריכלות בפורטו - אולי יצירתו המוכרת ביותר - כבר איבדו זה כבר את צבעם.

       

      ההיפך מתמונות מלוטשות במגזיני האדריכלות. הפרויקטים של סיזה מוצגים במצבם הטבעי, ריקים ומנוונים (צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)
        ההיפך מתמונות מלוטשות במגזיני האדריכלות. הפרויקטים של סיזה מוצגים במצבם הטבעי, ריקים ומנוונים(צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)

         

        אך לדברי סיזה, ייתכן שכל אלה היו נותרים בגדר סוד ליודעי דבר, אילולא הקדיש את זמנו לבנייה למעוטי יכולת. הפרויקט הזה איפשר לו לפרוץ את גבולות פורטוגל ולהפוך לשם-דבר בעולם. את ההזמנה ההיא קיבל בעקבות מהפכת 1975 במדינה, והדרך שבה תכנן את הבתים בשיתוף הקהילה המקומית הקנו לו מוניטין עולמיים והעניקו לו הזמנה לתכנן דיור סוציאלי בברלין (״הביאו אותי כמומחה לשיתוף ציבור, אבל אני בכלל לא מומחה לשיתוף ציבור, אני ארכיטקט״, הוא מבהיר בסרט).

         

         

        2. ברלין: חזרה לעתיד

         

        הפרויקט שתכנן סיזה סמוך לתחנת הרכבת ״שלזישס תור״ בבירת גרמניה, מסמן זמנים רחוקים מאוד מבועת הנדל״ן האדירה שמתנפחת בעיר בשנים האחרונות. הסרט ״של מי העיר הזאת?״ בבימוי הנס כריסטיאן פוסט (2017) מציג, לצד הסיפור הידוע של השתלטות הכסף על הבנייה, את המורכבות האדירה שמתלווה לכך בברלין, על שלל השכבות ההיסטוריות שאצורות בה.

         

        העיר הקוסמופוליטית של המאה ה-19, עיר השיכונים העצומים של הקומוניסטים, הקולוניות החקלאיות באזורי הספר של העיר המחולקת, ועיר הניסיונות האדריכליים אחרי האיחוד - מהווים כולם אתגר, בבוא מתכנני העיר להגיב לאוכלוסייה הגדלה, ולשינוי צביונה מאז שהפכה למרכז עסקי, ולא רק תרבותי.

         

        שכבות היסטוריות אלה - ובעיקר מחיקתן - מגלות פן מרתק שפחות ידוע לתיירים המבקרים בברלין. סיפור מרתק כזה מועבר דרך בניין אחד ברחוב פרידריך המרכזי, שנהרס במלחמת העולם השנייה. הסובייטים, ששלטו בצד זה של העיר, ביקשו לשקם את האזור ופנו ללמוד את תוכניותיהם של מתכנני העיר מהמאה ה-19. אז גילו, כי לנוכח גידול העיר באותן שנים, תוכנן להרוס את הבניין ולהקים בו כיכר ציבורית - וכך עשו הסובייטים. לאחר איחוד העיר, הוחלט להרוס את אותה כיכר ולבנות במקומה בניין דומה לזה שעמד במקום במאה ה-19, ״כדי להחזיר עטרה ליושנה״.

         

        באותו הקשר, נשלמת בימים אלה הקמתו של פרויקט מעורר מחלוקת. מדובר בהקמתו מחדש של "הארמון הפרוסי״, שנהרס במלחמת העולם השנייה ובמקומו נבנה ״ארמון הרפובליקה״ של הסובייטים - שנהרס גם הוא, כדי לבנות בשיטות בנייה חדשות את הארמון העתיק.

         

        עניין ה״עטרה״ מהווה סלע מחלוקת מרכזי בבנייה בברלין. מי שהיה אחראי לתכנון העיר לאחר האיחוד ביקש לחדש את הרקמה העירונית מהמאה ה-19, וספג ביקורת ממי שטענו שעל העיר לצעוד קדימה ולהיות כר פורה לניסיונות. הניסיונות האלה, מצידם, יצרו לעתים מרקמים עירוניים בעייתיים, כאשר טובת היזמים והגדלת זכויות הבנייה, כמו בחידוש כיכר פוטסדאמר, האפילו על טובת התושבים. לפיכך מציגים מומחים שונים בסרט את השאלה אם אדריכלים מחויבים לשרת את העיר, או רק את הדחף שלהם ליצור בניינים יוצאי דופן.

         

        Whose city? from Hans Christian Post on Vimeo.

         

        לפי טענה אחת שמוצגת בסרט, גם אם בעיר מסורתית כל הבתים נראים אותו דבר - רק עם קישוטים שונים - הרי שהם מייצרים מרחב הומוגני לשיטוט ״שבו אתה לא מתנגש בארכיטקטורה כל הזמן״, כדבריו של המומחה האיטלקי ויטוריו למפוניאני. דוגמה לכך היא בניין ״גלרי לאפאייט״ של האדריכל הצרפתי ז׳אן נובל, גם הוא ברחוב פרידריך המרכזי, שהוגבל על ידי הרגולציה להיות גרסה עדכנית לבלוק המבני של המאה ה-19.

         

        לצד הוויכוח האדריכלי, מתמקד הסרט בתושבים המקוריים, שמוצאים עצמם נדחקים החוצה. בדומה לתמונות ההרס של מועדון "אלנבי 58" בתל אביב אשתקד, והדיון הציבורי סביב מחיקתו של סמל תרבות, בברלין הרסו את מועדון ״טרזור״ לטובת בנייני משרדים, גם הם לפי הדגם של המאה ה-19. רק שהם עדיין עומדים ריקים.

        בעל המועדון שנהרס מזהיר, כי החייאת העיר רק באמצעות מסעדות, חנויות ומשרדים מבטלת למעשה את הסיבה שבגללה הפכה ברלין מלכתחילה לאבן שואבת לתיירים מהעולם - ולכן גם תוביל לקריסתה

         

        בעל המועדון שנהרס מזהיר, כי החייאת העיר רק באמצעות מסעדות, חנויות ומשרדים מבטלת למעשה את הסיבה שבגללה הפכה ברלין מלכתחילה לאבן שואבת לתיירים מהעולם - ולכן גם תוביל לקריסתה. הנקודה הזו בעייתית עוד יותר, ברגע שהבניינים החדשים משמשים כר פורה לספקולציות נדל״ניות – עוד נושא שאינו זר לתל אביב: בנייני מגורים חדשים שלמים נקנים על ידי משקיעים זרים, שלא נוגעים בדירה או משכירים אותה - ומוכרים אותה ברווח כפול או משולש כעבור כמה שנים.

         

        גם בברלין, אומרים המומחים בסרט, הוקפא שוק הדיור בר-ההשגה למשך שנים רבות, עד שהפוליטיקאים התעוררו מאוחר מדי למציאות שבה השוק נתון לחסדי היזמים הפרטיים, שגם בפרויקטים שאמורים לפנות אל הקהל שמחפש דירות בגודל בינוני, מייצרים מבני יוקרה שיד המקומיים לא משגת. את התקווה הם מוצאים בצד המזרחי, בשיכונים ובמבני המשרדים המודרניסטיים המושמצים, שעתה מתכננים להסב אותם למגורים בני-השגה.

         

        3. איסטנבול: הדממה שאחרי ההתחדשות העירונית

         

        אותם תושבים שנדחקים אל מחוץ למרכז העיר מוצגים גם בסרט ״איסטנבול מתחדשת״, שיצא בשנה שעברה בבימוי ג׳וליה פראטי (שגם תהיה נוכחת בהקרנה). זאת, באמצעות סיפורם של ארבעה רוכלים - שני מוכרי אוכל בעגלות, מסימני ההיכר של העיר (האחד מוכר מאפים, השני צדפות ממולאות), מתקן שמיכות פוך ומוכרת וילונות.

         

        לא רק שהם נאלצים לעזוב את ביתם בגלל פרויקטים ל״התחדשות עירונית״, שבמסגרתם נהרס ביתם ללא תמורה שתאפשר להם לרכוש דירה בפרויקט החדיש, אלא שבשכונות החדשות אין כל ביקוש לשירותיהם, והעירייה אף נלחמת בהם.

         

        הרוכלים, חלק בלתי נפרד מהרקמה של איסטנבול, מוצאים עצמם נרדפים ומוגלים (צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)
          הרוכלים, חלק בלתי נפרד מהרקמה של איסטנבול, מוצאים עצמם נרדפים ומוגלים(צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)

          הקולות, הצבעים והאדריכלות הטיפוסית מפנים מקומם לשכונות סטריליות ושוממות (צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)
            הקולות, הצבעים והאדריכלות הטיפוסית מפנים מקומם לשכונות סטריליות ושוממות(צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)

             

            הסרט, שנקרא באנגלית Istanbul echos, ממחיש את מחיקתם באמצעות קולות העיר - כגון צעקות הרוכלים שמכריזים על מרכולתם תוך כדי שיטוט ברחוב - שנערכו ליצירת מקצבים שונים, ושוקעים בהדרגה לדומייה ככל שנשלמת בנייתן של השכונות החדשות. אלה, מתברר, נשארות ריקות. הרוכלים מנסים להסתגל למציאות החדשה, רק שהכבישים הסואנים אינם מתאימים לשיטוט רוכלים, וממילא השכנים החדשים לא מעוניינים לקנות. העירייה מכריזה על הרוכלים מלחמת חורמה, ומי שנתפס בשעת מעשה – מרכולתו מוחרמת.

             

            המצוקה מובילה כל אחד מהם להגר רחוק מהכרך. השכונות הישנות, ששקקו חיים בתחילת הסרט, הופכות לסטריליות ושוממות. ברקע נראים שלטי בנייה נוספים שמכריזים על פרויקטי ההתחדשות העירונית הבאים בתור, מה שמזכיר את "המגדלים בפארק" שכה אופיינים לישראל של ימינו.

             

            4. נוסטלגיה לסמטאות בצפת

             

            את הקסם של אותן שכונות ישנות מנסה להעביר האדריכלית נילי פורטוגלי, שבסרטה ״ואת הסמטה היא סיידה בתכלת״ משחזרת זיכרונות ילדות מהפנסיון שניהלה סבתה בצפת, בניסיון לפענח את סוד קסמן. ״הבתים שאליהם אנחנו רוצים לחזור שוב ושוב, לא נוצרו על ידי אנשים שרצו לייצר אייקונים אדריכליים, אלא שאפו ליצירת סביבה אנושית שבה האדם ירגיש כבתוך ביתו״, היא אומרת.

             

            המבנה הוקם באמצע המאה ה-19 ושימש את הקונסוליה האוסטרית. לימים הפך לבית מלון, כשקאפלת התפילה-לשעבר משמשת בו כחדר אוכל. בעזרת ניצבים, בהם ילדה שמייצגת את פורטוגלי הקטנה, מגוללת האדריכלית-בימאית את תולדות משפחתה ואת זכרונותיה.

             

            שנות הילדות כותבות את האדריכלות בימי הבגרות, כפי שמעידה על עצמה נילי פורטוגלי, שחוזרת לצפת העתיקה (צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)
              שנות הילדות כותבות את האדריכלות בימי הבגרות, כפי שמעידה על עצמה נילי פורטוגלי, שחוזרת לצפת העתיקה(צילום: באדיבות פסטיבל אפוס)

               

              באמצעות אגפי המלון השונים - החצר החיצונית רבת-המסתורין, המטבח שבו הסתגרה סבתה רוב שעות היממה, ובעיקר החצר הפנימית – מדגימה פורטוגלי את גישתה לתכנון, אותה ״תפיסה הוליסטית לאדריכלות״ שאותה פירטה גם בספרים שחיברה.

               

              NP_ MasterTrailer from Nili Portugali on Vimeo.

               

              החצר הפנימית, שדרכה עברו האורחים ובני המשפחה מאגף אחד לשני, הפכה אצל פורטוגלי לחצר הפנימית של ״מרכז היום לקשיש״ ברחוב רש״י בתל אביב. בדומה לפנסיון, גם הוא מופנם ומסתגר מהרחוב. במת בית הכנסת האר״י בעיר, שבו התפללו בני משפחה, הפכה לחופת העמודים בכניסה לבית ״פליציה בלומנטל״ בכיכר ביאליק בתל אביב. הצבעוניות העזה שמאפיינת את מבניה מקבלת הקשר, באמצעות הטקס השנתי של צביעת הסמטה בתכלת על ידי סבתה.

               

              בניין של פורטוגלי בצפון ת''א. אגפי המלון של סבתא מדגימים את גישתה של הנכדה, לעתיד לבוא (צילום: גדעון לוין)
                בניין של פורטוגלי בצפון ת''א. אגפי המלון של סבתא מדגימים את גישתה של הנכדה, לעתיד לבוא(צילום: גדעון לוין)

                 

                לא רק המבנים מקבלים משקל בסרט, אלא גם השיטוטים הרבים של הילדה-פורטוגלי בסמטאות העיר הריקות ובסביבותיה, בין היתר בבית העלמין הישן בו קבורים קרובי משפחתה, או בדרך המובילה אל העיר. כך מציגה פורטוגלי את חשיבות הנוף במבניה, אם בקביעת תוכנית ״מרכז היום לקשיש״ סביב העצים העתיקים שצמחו במגרש, או באופן תכנון הבתים שלה, כשהיא מסיירת בשטח הפתוח עם יתדות וקובעת בעזרתן את מיקום הפתחים העתידיים של המבנה.

                 

                אלו וגם אלו משמשים את פורטוגלי כדי לזהות את ה״דפוסים הבלתי משתנים״ באדריכלות - תוך הקבלה בין הדרך למלון לבין הדרך למשכנו של הדלאי לאמה, או בין שער המלון לבין מקדש אלף השערים בקיוטו. כך משתרגים זה בזה ציטוטים בודהיסטיים עם ציטוטים מתולדות האדריכלות, בהם של האדריכל האמריקאי המשפיע כריסטופר אלכסנדר, שאצלו למדה. יותר מכל, זהו סרט פרטי של געגועים של האדריכלית לסבתה, וכן לתקופת הילדות ולתמימות שאפיינה אותה.

                 

                • לאתר של פסטיבל אפוס

                 

                 

                 
                הצג:
                כל התגובות לכתבה "מאחורי מסך הנדל''ן: לפגוש את המושכים בחוטים והנשארים מאחור"
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד