מדוע דחתה ברלין את תוכניתו של האדריכל דניאל ליבסקינד, שהוגשה לתחרות לתכנון כיכר אלכסנדר (אלכסנדרפלאץ), בעוד שבישראל אישרו ממש לאחרונה תוכנית מגלומנית שלו למגדל בלב ירושלים? הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, שאישרה את התוכנית, בוודאי מחזיקה בתשובה משלה, אך דחיית ההצעה של ליבסקינד בברלין השפויה הייתה צפויה. זה לא רק הפער המרתק בין ברלין לירושלים; מרתק לא פחות הוא הפער בין שתי ההצעות האחרות שהוגשו בתחרות ההיא, שהעסיקה את הציבור הברלינאי ואת שופטי התחרות שהתקיימה ב-1992.
זו הסוגייה שהעסיקה את יוצרי הסרט "אלכסנדרפלאץ - תחנה סופית" (Last Exit Alexanderplatz, דנמרק/גרמניה, 56 דקות), שיוצג החודש בפסטיבל "דוקאביב" בסינמטק תל אביב. כל אחת משתי ההצעות שיקפה תפישת עולם שונה: האחת הדגישה את הממד האנושי של הכיכר והציעה מרקם המעודד מרחב ציבורי חי ותוסס; השנייה שירתה את בעלי ההון והציעה מרקם של גורדי שחקים.
הדיון, שהתלקח וסחף את ברלין, ביטא את הניסיון לאחות בין גרמניה המזרחית והקומוניסטית לשעבר, לבין גרמניה המערבית והקפיטליסטית. לא רק משום שאדריכל אחד היה ממזרח גרמניה והשני ממערבה, אלא משום שהן שיקפו את המתח הגואה בין התפישה המקומית לתפישה הגלובלית – סוגייה שמעסיקה בעשורים האחרונים את מקבלי ההחלטות, את המתכננים ואת הציבור, שלא פעם מתבצר באדישותו ומעניק ליזמים אפשרות לעצב את המרחב לפי צרכיהם, תוך חנק המרחב שמוביל לשקיעה.
ההצעה של גורדי השחקים, שהגיש האדריכל האנס קולהוף (Hans Kollhof), היא שזכתה לבסוף. הביקורת הציבורית הכריחה את מקבלי ההחלטות לצמצם את מספר המגדלים במחצית – שישה במקום 13 במקור - ועד היום, יותר מ-20 שנה לאחר הזכייה בתחרות, ההצעה כלל לא התממשה. קולהוף טוען בסרט, כי הוא משוכנע שהתוכנית תתממש בסופו של הדבר ושגורדי השחקים ייבנו בתוך 20 שנה מהיום. לטענתו, ברלין רוויה כעת בבנייה חדשה, אך תורה של כיכר אלכסנדר בוא יבוא.
בינתיים, ממשיך קולהוף לשתול את מגדליו בערים רבות ברחבי גרמניה, תוך שהוא סופג ביקורת על שהוא יוצר - כמו בהצעתו לכיכר אלכסנדר - אוסף אקראי של בניינים שעיצובם נקבע על ידי היזמים, ושהם אינם תורמים דבר לעיר ואף מפוררים אותה.
נשמע מוכר? אדריכלים כמו קולהוף אפשר למצוא בכל מקום, גם בישראל, שבה אדריכלים עכשוויים מצמיחים בכל חלקי הארץ בנייני מגורים ובתי משרדים שסובלים מאותן תופעות שליליות. אלא שבמקרה הישראלי סובלים הבניינים לא רק מניתוק, הנובע מחוסר אכפתיות מובהק לסביבה ולציבור הרחב, אלא גם מכישרון אסתטי מוגבל שמכער את הנוף – בטווח הקצר והארוך.
את הסרט יצר האנס כריסטיאן פוסט (Hans Christian Post), במסגרת עבודת דוקטורט בתכנון ערים. כיאה לעבודה אקדמית, המסמך אינו שופע יצירתיות ומתמקד בהצגה יבשה וישירה של הביקורת והעמדות השונות ביחס להצעות שהוגשו לתחרות, וכמעט מתעלם מניתוח המרחב וההצעות עצמן. התוצאה היא שהסרט מנתק את ההצעות מהאתר שאליו הן התייחסו, ומזכך אותן לעיסוק בסוגייה המעסיקה כל סביבה בנויה בימינו.
31 יום בברביקן
"ברביקן" (Barbican) בלונדון הוא אחד משיאי האדריכלות של המחצית השנייה במאה ה-20. הפרויקט העצום, שהוקם במשך 30 שנה באזור שהופצץ ונחרב במלחמת העולם השנייה, הוא נושא סרטם המשותף של צמד הקולנוענים אילה בקה (Ila Bêka, אדריכל בהכשרתו) ולואיז למוין (Louise Lemoine).
בסרטים התיעודיים שלהם, הצמד נוהג להתמקד בפרויקטים אדריכליים מרתקים ובאדריכלים כוכבים, בהם רם קולהאס, פרנק גרי, ריצ'רד מאייר והצמד השווייצרי הרצוג ודה מרון (מתכנני הספרייה הלאומית בירושלים), וסרטם "אושר אינסופי" על "בית ה-8" בתכנון משרד BIG בקופנהאגן הוצג אשתקד בפסטיבל התל אביבי.
מתחם ברביקן נולד ביוזמה ציבורית של עיריית לונדון. הוא כולל מתחם מגורים עצום, המורכב ממגדלי מגורים ומבלוקי מגורים (שסייעו במימון המיזם הענק), שטחי מסחר, מסעדות ומרכז האמנויות הגדול באירופה - אולמות קונצרטים והצגות, בית קולנוע, ספרייה, גלריות לאמנות, מרכז כנסים, בית ספר למוזיקה ומשחק (דניאל קרייג, אורלנדו בלום ויואן מקרגור למדו שם). המתחם הוכרז לשימור.
הסרט Barbicania (צרפת/בריטניה, 90 דקות) נוצר בהזמנת הגלריה לאמנות של מרכז ברביקן, שביקשה מבקה ולמוין לשהות חודש במתחם וליצור סרט המתאר אותו. גם אם התוצאה ארוכה מדי, היא מצליחה לתאר באופן מרהיב את הרכיבים השונים ובעיקר האנושיים של הפרויקט המפורסם.
הסרט מחולק ל-31 סצנות, אחת לכל יום שבו היו וצילמו: הספרייה, חנות המוזיקה, הדואר, הגן הטרופי, החניון, אולם הקונצרטים, רחבת הסקייטרים וכמובן מגוון דירות על דייריהן השונים, המצחיקים והעצובים. חלקם עריריים, עניים וממתינים למותם בדירה שנראית כמו מבוך או מערה; אחרים חיים בזוגיות נפלאה ובתנאים מפנקים, בדירת פנטהאוז המשתרעת על פני שלוש קומות.
גם אם נקודת המבט של הסרט היא הסיפור האנושי בתוך הפרויקט הברוטליסטי, לטוב ולרע, היא לא נרתעת מביקורת קשה על הזרם הברוטליסטי באדריכלות, תוך התמקדות בחדירת הטבע אל מעוז הבטון.
וחוץ מהסחנה, יש אדריכלות בישראל?
בישראל, מספר הסרטים התיעודיים שעוסקים באדריכלות דל במיוחד. למרות ריבוי העשייה הקולנועית, קשה לספור אפילו על יד אחת את המקרים שבהם בחרו קולנוענים מקומיים להתמודד עם האדריכלות - הנושא הקרוב ביותר לכל אדם, גם לזה שגר עדיין במערה. סרטו של רן טל "גן עדן" (2012) על גן השלושה (הסחנה) בעמק בית שאן, בעיצובם של אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, הוא דוגמה נדירה לסרט מקומי שניסה להתמודד בכבוד עם הנושא - והצליח. נותר לתהות כיצד ניתן לעודד עשייה קולנועית בתחום זה, עשייה שיכולה לחשוף היבטים מקוריים באדריכלות, בתרבות, בחברה ובסביבה שבה אנו חיים.
