אייל בוחבוט: "ויתרתי על החלום. עשיתי את כל הטעויות האפשריות"

מי שהיה פעם זמר מצליח ואליל בנות, עוסק כעת בחינוך בני נוער באמצעות תיאטרון ומגיש תוכנית רדיו שבה הוא מסביר מה מעצבן אותו כאן. ומוזיקה? "החיידק כבוי"

אריאל קרס

|

28.02.18 | 03:00

אייל בוחבוט באולפן של רדיו צפון, בשבוע שעבר. "קשה להיות רוקיסט כשיש מטרנה בבית. אתה מגיע למקום שאתה מרגיש פתטי" (צילום: זהר שחר)
אייל בוחבוט באולפן של רדיו צפון, בשבוע שעבר. "קשה להיות רוקיסט כשיש מטרנה בבית. אתה מגיע למקום שאתה מרגיש פתטי" (צילום: זהר שחר)
בשנות ה-90. "הייתי טוב, סיפקתי את הסחורה, אבל לא תמיד אפשר ללכת עם זה למכולת" (צילום: מיכאל קרמר)
בשנות ה-90. "הייתי טוב, סיפקתי את הסחורה, אבל לא תמיד אפשר ללכת עם זה למכולת" (צילום: מיכאל קרמר)
עם בנו דניאל. "עוד 15 שנה הדור הזה לא יידע לכתוב עם עט ונייר" (צילום: אלבום פרטי)
עם בנו דניאל. "עוד 15 שנה הדור הזה לא יידע לכתוב עם עט ונייר" (צילום: אלבום פרטי)
בוחבוט בשידור. "אני תמיד מעלה מוזיקאי או פרשן צבאי". למטה: שר את "תנו לשמש יד" בפסטיגל (צילום: זהר שחר)
בוחבוט בשידור. "אני תמיד מעלה מוזיקאי או פרשן צבאי". למטה: שר את "תנו לשמש יד" בפסטיגל (צילום: זהר שחר)

אייל בוחבוט גר בכפר ורדים, בלב הגליל המערבי, ואני מגיע אליו בנסיעה זורמת ללא רמז לפקקים ביום אביבי חמים. הגבעות והעמקים הציוריים של הגליל כבר שופעים פריחה אדומה-ורודה-צהובה, והשקדיות עוד נותנות קונטרה בלבן למרות שט"ו בשבט כבר חלף מזמן. מה לומר, פסטורליה. אנשי גליל קשוחים שיודעים להסתדר, כמו בוחבוט, נוטים לעבור בשלב מסוים למרכז כדי לרדוף אחרי כל מיני חלומות, אבל רבים מהם חוזרים אחרי שנים צפונה, לשורשים. אולי זה בגלל איכות החיים.

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

בוחבוט רב הפעלים (49) הגשים את החלום בגדול בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. אתם בוודאי זוכרים אותו מהמחזמר "שיער", שהצליח מאוד על הבמות ושבו הוא שיחק את ברגר, או מהפסטיגל, או מכתבות שער בעיתונים, או ממדורי הרכילות. ולמרות כל אלה, הוא חזר לצפון. "כשאתה גלילי, אתה יודע שאפילו בימי ראשון אתה תגיע לעבודה חלק, בלי פקקים", צוחק בוחבוט. "גלילי שחי במרכז זה כמו ישראלי שחי בלוס אנג'לס".

 

אז הוא מעדיף את הבית.

 

כך הוא נראה ב"שיער":

 

 

מה זה הפופ הזה?

 

אייל בוחבוט, יליד מעלות תרשיחא ובנו של ראש העירייה הנצחי (כבר 40 שנה) שלמה בוחבוט, הוא כיום גרוש, אב לשניים ונמצא בפרק ב' ("סיבוב שני", כהגדרתו) כשמונה שנים. לאחר ששב לצפון, גר מספר שנים במעלות ואז חצה את הכביש לכפר ורדים. לאחרונה חזר לאהבה ישנה שלו והחל להגיש תוכנית אישית ברדיו צפון. לפני כ-20 שנה שידר ב-99FM עם רון רוזנפלד תוכנית בשם "קבלני לילה"; תוכניתו הנוכחית נקראת "מתנות קטנות" ומשודרת בימי שישי אחר הצהריים. "התוכנית באוויר רק חודשיים וחצי, ואני נדהם מהתגובות", הוא אומר. "זו תוכנית אישית עם הגיגים וסיפורים, ואני תמיד מעלה לשידור גם מוזיקאי או פרשן צבאי".

 

פרשן צבאי? את זה שומרים לחדשות בטלוויזיה, לא?

"אני אוהב את הדברים האלה. אם לא הייתי מתקבל ללהקת פיקוד דרום, הייתי מתגייס לגולני".

 

בוחבוט עם זוגתו, אילנית דוידוביץ'. "סיבוב שני" (צילום: אלבום פרטי)
    בוחבוט עם זוגתו, אילנית דוידוביץ'. "סיבוב שני"(צילום: אלבום פרטי)

     

    בתוכנית הוא גם יוצא חוצץ נגד תופעות ישראליות שמעצבנות אותו, כמו הקפדה על עברית מצוחצחת, ויש לו מה להגיד גם על סדר היום החדשותי. "יש עשרה אנשים שמנהלים את התקשורת החדשותית בישראל; הם קובעים את האג'נדה, אבל אף אחד מהם הוא לא נבחר ציבור, אז מי שמכם? מהרגע שהתחילו החקירות של ראש הממשלה, לדוגמה, לא שומעים יותר על שום דבר אחר. כאילו נעלמו הבעיות של הנכים, כאילו לא סוגרים מפעלים ואנשים לא מאבדים את עבודתם: הכל נעלם לטובת סדר יום של עורכים מסוימים. הרי אם היו מחליפים אותם, כל המהדורה הייתה נראית אחרת. אני עובר בתוכנית בין סאטירה, דברים שכואבים, אקטואליה, סיפורים מפעם וכמובן מוזיקה".

     

    המוזיקה תפסה תמיד חלק חשוב בחייו. אמנם, כבר שנים הוא רחוק מהבמות ומהאולפנים, אבל העניין שלו בתחום לא פסק, ויש לו ביקורת. "לא מזמן שוחחתי בתוכנית עם אמיר דדון; שאלתי אותו, מה זה כל הפופ הזה במקצב פסבדו-לטינו-מזרחי ששומעים כל הזמן? הוא ענה לי שהנה כל החלומות שלנו מתגשמים. מי היה מעז פעם להכניס דרבוקה לשיר רוק? היו אומרים לך שאין דבר כזה. היום אתה מקבל את כל העולם בשיר אחד של שלוש דקות וחצי".

     

    "מהרגע שהתחילו החקירות של ראש הממשלה, לא שומעים יותר על שום דבר אחר. כאילו נעלמו הבעיות של הנכים, כאילו לא סוגרים מפעלים, ואנשים לא מאבדים את עבודתם: הכל נעלם לטובת סדר יום של עורכים מסוימים"

    היית כוכב ענק בניינטיז. ויתרת על הבמה ועל הפרסום? ויתרת על החלום?

    בוחבוט לוקח נשימה עמוקה. "כן", הוא מודה בצער. "בהתחלה הופעתי על כל במה אפשרית. ב'שיער' הייתי בן 22, וזה בא לי בטיימינג מושלם. השתחררתי מלהקה צבאית, שם הייתי צריך להופיע 'בפקודה', וישר קיבלתי הפקה ענקית עם להקת רוק של נגנים מעולים על הבמה. זו הייתה תקופה יפה, תחילת שנות ה-90: היה רוק. באותה תקופה גם רבין החליף את שמיר כראש ממשלה, והייתה תקווה באוויר. אבל ברגע שהחלטתי על הקמת משפחה, נאלצתי לקחת רוורס. בתחום שהייתי בו, הייתי טוב, סיפקתי את הסחורה, אבל לא תמיד אפשר ללכת עם זה למכולת. קשה להיות רוקיסט כשיש מטרנה בבית. אתה מגיע למקום שאתה מרגיש פתטי, והדרישות של החיים מקפלות אותך".

     

    עוד דבר שקיפל אותו היה הדיסק שלו, "כביש מספר 89", שיצא ב-1994. "עשיתי שם את כל הטעויות האפשריות", הוא מודה. "היום הייתי עושה את הדיסק הזה אחרת לגמרי. הטיימינג היה לא טוב; סמכתי על ההפקה ועל אנשים מסביב, ובדיעבד אני חושב שהייתי צריך לקחת את זה יותר על עצמי - להכניס יותר אמירה אישית ולהיות יותר תוקפן ולא אמצע הדרך. לפני כמה שנים הוצאתי עוד שני שירים - 'עד שאחזור', שכתבתי עם זאב נחמה, ו'למדנו לשתוק', שכתבתי לבד - אבל עשיתי אותם במיוחד לעצמי. החיידק כבוי, למרות שהוא עדיין קיים".

     

    שני השירים האלה מעידים שהוא עדיין זמר מצוין. הקשיבו להם:

     

     

     

    תיאטרון לכל פועל

     

    מאז שירד מהבמה, עסק במגוון תחומים: מ-2005 עד 2009 היה חבר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ושימש כיו"ר ועדת הרדיו האזורי וכיו"ר ועדת הטלוויזיה, ובשנים האחרונות הוא מביים בתיאטרון ומתמקד בהקמת תיאטראות בפריפריה (כלומר, בכל מקום בארץ שאינו גוש דן) – למשל, תיאטרון פלסטלינה בצבעים שייסד באשדוד, תיאטרון הבימה הגלילית בשיתוף תיאטרון הבימה בגליל המערבי ותיאטראות בקריית אתא ובקריית ביאליק. "זו מטרה ציונית של ממש", הוא מגדיר את הפעילות הזו. "לדעתי, התיאטרון צריך להגיע לכל מקום. הוא ספק חלומות. השחקן הכי מבוגר בהפקות שלי הוא בן 87, והצעיר בן תשע. הגיל הממוצע הוא 45. אלה אנשים שחייבים משהו אחר לפני שהם מתפרקים", הוא צוחק.

     

    הקשר שלו לנושא החל לפני שבע שנים. "קיבלתי טלפון ממישל אלחרר, שאחראי על תחום הצרכים המיוחדים בעיריית אשדוד. הוא אמר לי: 'אני רוצה להקים תיאטרון - חצי תיכוניסטים, חצי אנשים בעלי צרכים מיוחדים'. פחדתי, כי אני לא בא מתחום החינוך לאנשים כאלה, ובפעם הראשונה שפגשתי אותם, חטפתי נוק אאוט: אנשים עם תסמונת דאון, אוטיזם, פיגור חברתי. מאז העליתי איתם כבר חמש הצגות. השנה, לדוגמה, העליתי את ההצגה 'הצל ואני' שכתבתי, שמדברת דווקא על האחים והאחיות של בעלי הצרכים המיוחדים. האחים והאחיות הבריאים יודעים להסתדר - הם עוזרים, נותנים תרופות ומתנהגים בהרבה אחריות - אבל לא תמיד מקבלים מספיק תשומת לב, אז פתאום אתה מפנה את הפרוז'קטור לצד הזה. יש לי בקאסט שלושה זוגות של אחים אמיתיים, שבהם יש בעלי צרכים מיוחדים, אז לפני שנה וחצי הם באו אליי ואמרו: 'למה שלא נעשה הצגה עלינו?'"

     

    צפו בכתבה על ההצגה ששודרה בערוץ 2:

     

     

     

    גם עם בני נוער הוא עובד. "לימדתי תיאטרון קרוב ל-4,000 בני נוער. לחלק נתתי כיוון מקצועי ולחלק סתם סידרתי את הראש. בהתחלה אני שואל: 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?' התשובה, כמובן: 'מפורסם'. אני שואל: 'מפורסם בזכות מה?' והילד אומר: 'לא יודע'. אני מסביר להם שאם הם רוצים להתפרסם ולהישאר מפורסמים, צריך לעבוד קשה. אחר כך אני לוקח ילד לבמה, ושנינו אמורים לנהל דיאלוג – זה תיאטרון. אתה ואני יודעים להקשיב אחד לשני, אנחנו מנומסים, אבל הנער שאני מנהל איתו פינג פונג של דיאלוג, רוצה כבר להגיע לשורה שלו: לא מעניין אותו מה אני אומר, ואני צריך לעשות לו ריסט. זה חינוך ממש מההתחלה".

     

    וזה עובד?

    "אחרי קצת אימונים פתאום יש קשב וריכוז. התיאטרון נותן לבני הנוער אופציה שהם מעולם לא הכירו. פתאום יש גם שיפור בלימודים, כי הבמה נותנת המון ביטחון. אני תמיד מקפיד לעבוד דווקא עם האאוטסיידרים: בנות עם בעיות של תפיסה עצמית, בנים חסרי ביטחון עצמי. פתאום הם מרגישים שמישהו מקשיב להם".

     

    ופתאום בוחבוט מתחיל לדבר כאיש חינוך לכל דבר, ואתה שוכח שהאיש הזה היה פעם זמר, אליל נוער, שכל מה שעניין אותו זה סקס, סמים ורוקנרול. כיום מעסיקים אותו נושאים אחרים לגמרי. "הבעיה עם בני הנוער של היום היא שהם לא מסוגלים להתנתק מהמסך של המחשב או של הטלפון", הוא אומר. "הם מתחנכים מתוכו: נעלבים, לומדים, מסיתים, מוסתים. עוד 15 שנה הדור הזה גם לא יידע לכתוב עם עט ונייר, כי כל הזמן רק מקלידים. התיאטרון גורם להם להרים את העיניים מהמסך, להסתכל על העולם האמיתי. אני מחנך דרך התיאטרון ומוקסם מזה כל פעם מחדש. למשל, אני פוגש נער שהיה הכי טראבל מייקר בבית הספר, ואמרו לי שאין מה לעשות איתו, ופתאום הוא בא אליי כחייל מצטיין, כגבר, ואני אומר לעצמי: 'הייתי מעורב בחיים שלו, אולי גרמתי אצלו לשינוי, גדל פה אזרח למופת'. זה סיפוק אדיר".

     

    _____________________________________________________

     

    לאן נעלם מי שהיה אחד הזמרים הבולטים כאן בשנות ה-70? הקליקו על התמונה:

     

    "לא הייתי רוצה שיכתבו עליי מה שכתבו על נחצ'ה היימן בשנותיו האחרונות". הקליקו על התמונה (צילום: שרון צור, ידיעות העמק)
    "לא הייתי רוצה שיכתבו עליי מה שכתבו על נחצ'ה היימן בשנותיו האחרונות". הקליקו על התמונה (צילום: שרון צור, ידיעות העמק)

     

     
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אייל בוחבוט: "ויתרתי על החלום. עשיתי את כל הטעויות האפשריות""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד