"אף פעם לא היה לנו אוטו. חונכנו על כך שהאושר אינו טמון בהישג חומרי"

"גדלתי בבית צנוע", מספרת ד"ר ענת בן שבת-סגרה. "בעשר אצבעות ועם אמצעים מוגבלים בראו הוריי עולם מלא בכל טוב והעבירו לי ולאחותי את המסר שהאושר טמון בחוויות ולא בהישג החומרי, ושההזדמנויות נמצאות בכל מקום כך שצריך רק לדעת לזהות אותן. הקריירה שלי התפתחה, בין היתר, בזכות העובדה שידעתי לזהות הזדמנויות שנקרו בדרכי ולקחת אותן בשתי ידיים. תמיד אומרים לנו שהשמיים הם הגבול - אני מתייחסת אליהם כאל קרש קפיצה להמשך".

מי את?

"ענת, בת 49, נשואה להרצל וגרה בכרכור, אמא של רוני (26), סטודנטית לחינוך מיוחד, ושל ליאור (21) מש"קית חינוך משוחררת".

ומה את עושה?

"אני דוקטור לחינוך, מרצה ומדריכה פדגוגית לחינוך בגיל הרך במכללת לוינסקי ובמכללת בית ברל, וחוקרת את השפעת הספרים הדיגיטליים על המיומנויות של ילדי הגן. אני גם מעבירה השתלמויות לגננות בתחומים שונים ועובדת במשרד החינוך כרכזת קידום ושילוב של עולים חדשים באגף לחינוך הקדם-יסודי. יש לי תואר ראשון בחינוך ממכללת לוינסקי, תואר שני במינהל ציבורי מאוניברסיטת חיפה ותואר שני ושלישי בחינוך מאוניברסיטת בר אילן".

ד"ר בן שבת-סגרה בכנס בבר אילן. "ידעתי לזהות הזדמנויות שנקרו בדרכי"

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"אבי גרשון (ג'ורג'יו) הוא יליד מילאנו שבאיטליה, ניצול שואה שעבר את המלחמה באיטליה הכבושה. הוא ובני משפחתו מצאו מחסה באסם של חקלאי נוצרי שהסתיר אותם, וכך הם ניצלו. בגיל 15 עלה אבי לארץ במסגרת עליית הנוער והגיע לקיבוץ רוחמה. לאחר זמן מה עבר לחדרה והתקבל לעבודה בחברת מפעלי נייר, שם עבד עד צאתו לגמלאות. אמי אריאלה היא ילידת הארץ; בצעירותה עבדה בקק"ל, ותפקידה היה לאסוף את הקופות הכחולות המלאות מגני הילדים בחדרה. יום אחד נפגשו היא ואבי על המדרגות המובילות למשרדי קק"ל, והשאר היסטוריה.

"גדלתי בבית חם ואוהב מאוד. הוריי חיו, ועדיין חיים, זה בשביל זו ולמעננו. אבא עבד במפעל, אמי הייתה אם בית בהוסטל של אקי"ם, אבל כשאחותי ואני היינו חוזרות מבית הספר, היא הייתה מחכה לנו בבית עם ארוחת צהריים חמה. על אף שהבית היה צנוע, ההורים לא החסירו מאיתנו דבר, ובשעת הצורך ויתרו על דברים שלהם כדי שלנו יהיה. הם היו אנשי ספר ותרבות, חובבי תיאטרון ומוזיקה, ואת האהבה הזו הנחילו גם לנו. אוטו לא היה לנו אף פעם, ובשבתות תמיד טיילנו ברגל בסביבה הקרובה. בקיץ היינו נוסעים לחוף מכמורת עם הסעות מטעם העבודה של אבא, ובכל החופשות מבית הספר היינו יוצאים לטיולים משפחתיים באוטובוסים וברכבות. היינו יחידה משפחתית חמה ומלוכדת, וכך אנחנו גם כיום".

תמונת ילדות. "היינו יחידה משפחתית חמה ומלוכדת"

במהלך לימודיה בתיכון הכירה את הרצל, סטודנט להנדסת מכונות, מבוגר ממנה בשבע שנים, "ומאז אנחנו ביחד", היא אומרת. "בהתחלה הוריי לא היו שבעי רצון מהקשר בינינו, בגלל פער הגילים, אבל אחרי המפגש הראשון נשבר הקרח, ומאותו רגע הפך הרצל לבן בית אצלנו. עבור הוריי הוא עד היום כמו הבן שמעולם שלא היה להם, והם קשורים אליו מאוד".

בצבא שירתה כמורה חיילת ועבדה עם חיילים וכלואים שהוגדרו כטעוני טיפוח, "ולקראת סוף השירות הרצל ואני נישאנו, ואני התחלתי ללמוד לתואר ראשון בחינוך. ארבע שנים מאוחר יותר הפכתי לאמא, ואחרי כחמש שנים עברנו לגור בכרכור. האימהות והקריירה התפתחו אצלי במקביל. לאחר סיום הלימודים בסמינר התחלתי לעבוד כגננת בחדרה ובאור עקיבא, אבל אף פעם לא הייתי רק גננת, ותמיד עשיתי עוד דברים במקביל: פתחתי קורס להכנה לכיתה א' באור עקיבא וריכזתי חוגי הורים. בהמשך מילאתי תפקידים נוספים. במסגרת הדוקטורט שלי חקרתי ספרים דיגיטליים לילדי הגן והייתי שותפה לפיתוחם. המחקר הביא עימו הזמנות להרצות בכנסים של אנשי חינוך מכל העולם ולשיתופי פעולה עם חוקרים מחו"ל. בימים אלה אני בעיצומו של מיזם משותף עם חוקרת מובילה מהולנד, שבמסגרתו נפתח ספר אלקטרוני חדש, המבוסס על ספר ילדים הולנדי. לאחרונה גם זכיתי במכרז מטעם משרד החינוך, שבמסגרתו אוביל פיתוח של אפליקציה להנגשת השפה האנגלית לילדי גן".

עם הבעל. "כמו הבן שמעולם לא היה להוריי"

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לענת של היום?

"מאחורי כל הצלחה עומדת השקעה אדירה של זמן, משאבים, למידה ומחקר. בהשראת הוריי אני לא נותנת לדברים טכניים להגביל אותי, וכך אני ממשיכה לצמוח ולהתפתח לתחומים חדשים מתוך שמחה ובלי פחד. במקביל, אני לא מוותרת על חיי המשפחה שלי עם הרצל והבנות, הוריי ואחותי. בשבילי הם תמיד במקום הראשון.

"עבורי, חינוך הוא המפתח לבנייה של אדם וליצירה של חברה ומדינה. המנוע לכל העשייה שלי הוא הידיעה שיש לי יכולת להשפיע על מערכת החינוך שלנו, ועוד בגיל הרך, כשעוד ניתן לעצב, להשפיע ולשנות. אני מובילה תהליכים חדשניים לבניית התשתית שתצמיח את הבוגרים לעתיד בחברה שלנו, ויש בכך תחושת סיפוק אדירה".

מסר לאומה?

"אנחנו חיים בעידן דיגיטלי: המסכים כאן כדי להישאר. אם נרצה או לא, גם ילדים צעירים חשופים כיום שעות רבות למסכים. אני מאמינה שכדאי לראות בכך הזדמנות, להשתמש בפלטפורמה הזו בצורה מושכלת וללמוד איך אנחנו מפיקים ממנה תועלת באופן יצירתי ומקדם".

______________________________________________________

הילדה הזו שמעה שהיא יכולה להגיע לכל מקום, והיא אכן הגיעה רחוק. הקליקו על התמונה:

"ניתן לנהל חיים מלאים של מימוש עצמי מקצועי בלי להתפשר על משפחה". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)