בבית הספר "בויאר" בירושלים, כמו בעוד בתי ספר בארץ ובעולם, מבינים שמבנה הכיתה המסורתי - זה עם טורי שולחנות, ותלמידים שיושבים עם הפנים למורה שליד הלוח - לא מתאים ללמידה במאה ה-21. מאז תחילת שנת הלימודים הנוכחית מתקיים בבית הספר ניסוי מעניין, "תמנון" קוראים לו, ובמסגרתו הפך אחד מאגפי הכיתות ל"מרחב למידה" חדשני, שעיצב האדריכל ליאור בן שטרית.
במרחב הלמידה החדש, תלמידי ארבע כיתות ט' יכולים להסתובב בחופשיות. השולחנות ניתנים להזזה ולסידור בקבוצות (באמצעות גלגלים שחוברו לשתיים מהרגליים). יש גם מקומות ישיבה לצד "בר"; אזור לימוד ליד ספרייה; ושני חדרים שקטים לעבודה סביב שולחן מחיק נמוך, שמקרן מציג עליו תרגילים. שתי הכיתות הקיצוניות באגף נשארו סגורות למסדרון, אך דלתות הכניסה הוסרו מהן, ואת טורי השולחנות החליפו בהן טריבונת ישיבה וכיסאות ניידים לתלמידים (Node Chairs).
הכוונה הייתה, מסביר בן שטרית, להגיב למצב ההוראה העכשווי, שבו המקום של המורה השתנה: "המורה הוא כבר לא ה'יודע-כל' שהיה פעם. לכן, הדגש כעת הוא על איך ללמוד, איך לחפש מידע, כשהמורה עובר להיות המנחה, ויש המון מוקדים שביניהם הוא מסתובב. כמו פה", אומר בן שטרית ומצביע על מרחבי העבודה הקבוצתיים במשרדי WeWork בדרום תל אביב, שבהם הוא עובד, ושם נפגשנו.
איך לתכנן מסדרון
תכנון מבני חינוך וסביבות למידה הוא נושא שמעסיק אנשי חינוך ואדריכלים כבר שנים רבות. בתערוכה ״הוראת השעה״, שהתקיימה לאחרונה בבית האדריכל ביפו, הוצגו מסמכים מרתקים מההיסטוריה של תכנון בתי ספר בישראל.
"כרבע משטחי הלימוד בבית הספר מיועדים כיום למסדרונות, אשר אינם אלא דרכי מעבר אל הכיתות", נכתב כבר לפני 40 שנה, בידיעון של המכון לפיתוח מבני חינוך. "שטח זה מנוצל למעשה זמן מועט ביותר (כ-10 דקות) במשך יום הלימודים. מן הראוי איפוא לתכננו כך שניתן יהיה לנצל אותו להתקבצויות שונות, הן בשעות הלימודים והן בהפסקות".
גם אם סגנון הכתיבה של הטקסט הזה מסגיר את הימים שבהם נכתב (1978), הבעיה רלוונטית גם כיום, ואולי אף יותר. ״אם בעבר היינו רגילים לראות את הילד 'שתול' בכיתת-האם שלו משך כל שעות הלימודים, הרי שכיום המצב שונה", קובע האדריכל כרמלי פלדמן, שהיה יועץ למחלקת הבינוי באגודה הישראלית לקרנות מחקר וחינוך. "לפחות 30% מזמנו הילד מקדיש לפעילות מחוץ למסגרת כיתת-האם שלו (לימודי הקבצה, עיסוק במלאכה ומדעים, שהייה בספריה ובמרכזיה פדגוגית וכו')".
מבנה פורץ דרך הפך למבנה שמרני
לצד המסמכים ההיסטוריים, הוצגו בתערוכה תמונות של מבני חינוך פורצי דרך. אחד מהם היה מבנה התיכון והפנימייה ע"ש בויאר בירושלים (בתכנון משרד האדריכלים נדלר-נדלר-ביקסון, 1961-1965), שהובא כדוגמה לשילוב ראוי בין מגורים בפנימייה ללימודים, וכן להשתלבות בנוף הטראסות הירושלמי.
״בויאר נחשב למבנה מיוחד", אומרת מנהלת בית הספר, דפנה מנשה-ברוך, "אבל עבורנו זה כיום מבנה מאוד שמרני, במובן זה שהוא לא מותאם פדגוגית לשינויים שאנחנו מחוללים עכשיו". וכך, כ-50 שנה לאחר שבית הספר הוקם, החליטה הנהלתו לחולל שינוי - לפרוץ את ההפרדה בין הכיתות למסדרון (בינתיים, כאמור, רק באגף אחד בן ארבע כיתות), לטובת ה"תמנון".
הטאבלט חולל שינוי בכיתה
בן שטרית, שסיים את לימודיו רק לפני כשנתיים בוויצו חיפה, כבר היה מעורב בכמה פרויקטים של תכנון והקמת מרחבי למידה. לבויאר הוא הגיע לאחר שהציג פרויקט שלו - כיתת לימוד לתלמידים בעלי הפרעות קשב בקרית מלאכי - בכנס חינוכי שבו נכחו נציגי בויאר, שחיפשו כיצד לקדם את הניסוי הפדגוגי שלהם.
במסגרת חקירה ממושכת של גישות פדגוגיות חדשניות, ביקרה מנשה-ברוך גם בבית הספר Stanley Park בלונדון, שמלבד עיצובו החדש, זכה גם בפרסים על קידום שיטת הוראה שמדגישה פיתוח מיומנויות למידה. "השינויים שהטכנולוגיה הביאה לחיי האדם", אומרת מנשה-ברוך, "דורשים רכישה של כישורים חדשים. טאבלטים הכנסנו לכיתות כבר מזמן, אבל לא היינו מודעים לשינוי שהדבר יחולל במה שקורה לכיתה. מהר מאוד הבנו, שכאשר לתלמידים יש טאבלט, המורה הוא כבר לא הצינור היחיד לאינפורמציה, והוא צריך לשנות את התפקיד שלו. המורה הופך למתווך, או למצייד, של התלמידים בפרקטיקה של למידה".
גם הרשתות החברתיות נכנסות, מתברר, לשיקולים הפדגוגיים. "כיום אין יותר ערך לכך שתשאיר את הידע רק אצלך", מוסיפה מנשה-ברוך, וכתוצאה מכך יש, לדבריה, יותר עבודת צוות. "רצינו ליצור מרחבים שהמורה יכול לעבוד באופן הרבה יותר שיתופי, שמעודד עשייה".
שלושה מורים, נושא אחד
במסגרת "התמנון", שלושה מורים מתחומים משיקים מלמדים במקביל את התלמידים, ושולחים אותם לעבודת צוות הקשורה לנושא משותף. לדוגמה, מורי תנ״ך, מחשבת ישראל וספרות מציגים דרכים שונות לגשת למחקר על כעס, והתלמידים נדרשים לחקור את הנושא יחד עם חבריהם. "אלה מיומנויות חיים", אומרת מנשה-ברוך, "איך אתה לוקח נושא וחוקר אותו מנקודות מבט שונות, ולשם כך לא מספיק שמורה אחד יראה לך רק את הגישה שלו".
הוראה בשיטה כזו דורשת חללים שיכולים להכיל מספר גבוה של תלמידים, ומרחבי עבודה משתנים לקבוצות. "הרעיון הוא", מסביר בן שטרית," שהמרחב דינמי ואינו מוגבל רק לכיתה, והתלמידים עוברים בין החללים. אתה יכול להיות הכי חדשני מבחינה פדגוגית, אבל אם הסביבה היא עדיין קובייתית, ויש מעברים עם מסדרונות, זה לא יעבוד. הרעיון הוא לייצר מרחב פתוח, ללא כל מחיצות, כי עם מחיצות אנחנו בעולם הישן, ואנחנו כבר לא רוצים לאטום אנשים בכיתה".
לצורך התכנון נערכו, פעם בשבועיים, מפגשים בין האדריכל לצוות בית הספר. "פיתחנו רעיונות", מספר בן שטרית. "היה פינג פונג בין החדשנות של לשבור את כל הקירות, ליצור ממש אופן-ספייס, לבין השמרנות הקיימת". בויאר הקצה לפרויקט 300 אלף שקלים, סכום שהתגלה כבעייתי כשהתברר שהקירות באגף הם קירות תומכים. "ההריסה היתה מורכבת", אומר בן שטרית, "וחייבה חיזוקים של קונסטרוקטור, שהעלו את המחיר. 50 אלף שקלים הלכו רק לפתיחות של הקיר".
"לוקח זמן להתרגל"
בזמן הביקור של Xnet בבית הספר, התקיימו במרחב החדש שלושה שיעורים בו-בזמן: מתמטיקה וערבית בשתי הכיתות הקיצוניות, ושיעור אנגלית באחד מחללי העבודה הפתוחים, שבו קובצו השולחנות הניידים לשולחן אחד גדול. כאשר שלושה שיעורים לתלמידי חטיבת ביניים מתקיימים במקביל, בחלל פתוח ובכיתות בלי דלתות, רמת הרעש גבוהה בהרבה מהשקט המקובל במקדשי הסטארט-אפ השיתופיים. "זה ידוע", אומר בן שטרית. אך לדבריו, המרחב יעבור בעתיד טיפול אקוסטי, שלא בוצע עד כה מטעמי תקציב. ("הטיפול האקוסטי היה שווה ערך לתקציב של כל הפרויקט").
התלמידים שעמם שוחחנו אומרים, שגם אם העיצוב מיוחד והגמישות במקומות הישיבה עוזרת בעבודות הצוות, לפעמים קשה להם להתרכז. "יש התרופפות", מספר עמית סנדורי, תלמיד כיתה ט' 3. "נורא קל לאבד את עצמך בשיעורים. מתמטיקה, למשל, אנחנו לא לומדים פה, גם לנו וגם למורה זה פחות נוח".
לדברי המורים, המרחב החדש מסייע למטלות, אך מקשה לעתים על העברת שיעורים פרונטליים. לבן שטרית ברור שזהו ניסוי ראשוני, ולדבריו, הם לומדים גם מהדברים שפחות הצליחו. "לוקח זמן להתרגל", הוא אומר. "יש עדיין מורים שקשה להם לעשות את המעבר הזה. יש מורים שמאוד מתפעלים, והיו גם כאלה שרצו שינוי קיצוני עוד יותר".
תלמידי חט"ב אינם אנשי היי-טק
הפרויקט תוכנן ונבנה בתוך ארבעה חודשים. במרחב בולטת הצבעוניות, בוודאי בהשוואה למקובל במוסדות חינוך. משקופים צהובים, שולחנות צבועים בתכלת, כיסאות ניידים ירוקים, טריבונות כתומות, ובאחת הכיתות קיר הלוח צבוע בשחור - השראה ששאל בן שטרית מהתיאטרון ("הקיר השחור מפקס את התלמידים בצורה עדינה למקום של המורה").
אבל העיצוב, ששואב השראה מתיאטרון, או מחללי עבודה שיתופיים אופנתיים, משרת כאן תלמידי חטיבת ביניים. וזה ניכר. בקיר השחור כבר נראים שברים שחושפים את הטיח הלבן מאחור, וחלק מהכיסאות נשברו ועומדים מיותמים בצד ("כשזה עובר לתלמידים", אומר בן שטרית, "לפעמים צריך לשמור עליהם, הם מעיפים את זה, וזורקים את זה").
לא חייבים להמציא את הגלגל מחדש
פתיחת כיתות סגורות למרחבי למידה אינה דבר חדש. בעבר היא כבר נעשתה בבתי ספר אנתרופוסופיים ובניסויים שונים ברחבי העולם. אחד המפורסמים שבהם הוא בית הספר ליתומים, שתכנן האדריכל ההולנדי אלדו ואן אייק באמסטרדם ב-1960 - בית ספר ששילב בין יצר המשחק והגילוי של התלמידים לבין מרחבי למידה קשיחים יותר.
גם בבית הספר "צמח" באשדוד, שתכננו בסוף שנות ה-70 האדריכלים שמעון וגדעון פובזנר, פורק דגם המבנה הכיתתי ליצירת מרחב ישיבה בטריבונה וישיבה בקבוצות. ניסוי שנחשב "לניסוי המקיף ביותר בארץ, עד אז, להתמודד עם שיטת הלימוד הפרונטלית וחדר הכיתה הריבועי".
במאמר "מקום ללמידה", שמופיע בקטלוג של אותה תערוכה בבית האדריכל, מציעה רעות גורדון, אחת מאוצרות התערוכה, ללמוד מהניסויים שנעשו במקום להמציא את הגלגל מחדש מדי כמה שנים. "בבואנו לשאול מהו מרחב למידה שמתאים לילדים ולילדות בני זמננו", היא סבורה, "נוכל להיעזר במבט אל העבר הקרוב".
-----------------
אם לילד שלכם יש הפרעת קשב - אתם רוצים להכיר את הכיתה הזו:
