אבא בסלולארי
גם גיא בן ה-15 מרגיש בודד. ההורים שלו התגרשו ובאף בית הוא לא מרגיש שייך. "כל אחד מהם עסוק בחיים החדשים שלו", הוא כותב לי. "אני מתמודד עם הרבה בעיות, יש לי עודף משקל, אני מעוניין בתלמידה מהכיתה, אבל אין סיכוי שהיא תרצה להיות איתי, קשה לי בלימודים", הוא כותב. "ידידה שלי, שקוראת את הספרים שלך, יעצה לי לכתוב לך כי עם ההורים שלי אני לא יכול לדבר. זה לא יעניין אותם".
לטורים הקודמים של נועה רום:
- להתבגר בעולם של סלבס בסקיני אחרי לידה: "אני מתביישת בגוף שלי"
- "בכיתה לא מבינים. אבא שלי מת והם רוצים שאפסיק להיות עצובה"
בודדה בבית הספר: "כבר שנתיים משפילים אותי ומציקים לי"
מאמרים רבים נכתבו ויכתבו על הקשר בין הורים וילדים. מרגע היוולדם ילדינו יוצרים תקשורת עם הסובבים אותם. התינוק לומד שבכי יגרום להוריו לבוא אליו, שדרך הדמעות הוא יקבל את המגע לו הוא זקוק, את ההבנה שהם שם בשבילו. ככל שהם גדלים, גדלה גם הסביבה המקיפה אותם, נוספים חברים, הם לומדים את כללי ההתנהגות והתקשורת במערכת החינוך בחוגים השונים אליהם הם מצטרפים. על תשומת לבו של הילד נוספת גם הטכנולוגיה בצורותיה השונות: מחשבים, טלוויזיה, וסמארטפונים.
בהרצאה שהעברתי לתלמידי כיתה ג', ביקשתי מהם לבחור דמות מהמשפחה, מהחברים או מבית הספר ולגלם אותה. כולם בחרו את אחד ההורים שלהם. יואב, ילד שנון ומצחיק, בחר לגלם את אביו. הוא התיישב על הכיסא, שם רגל על רגל והתעסק במשהו. "זה הסלולארי של אבא שלי", הוא הסביר. "אבא! אבא", הוא דיבר אל 'אביו'. "עשית שיעורים"? שאל 'האבא', הרים מעט את ראשו וחזר להתעסק בסלולארי שלו.
יואב בתפקיד אביו המשיך בדיאלוג ביניהם. 'האבא' יושב בכיסא, הבן עומד מולו, הוא מנסה לדבר עם 'אביו' ו'אביו' לא מרוכז, לא מסתכל עליו. חלק מהילדים צחקו מההצגה, חלק אמרו שגם אצלם בבית זה כך. "ההורים שואלים אותי אם עשיתי שיעורים וזהו", אמרה אחת התלמידות. "הם שואלים איך היה בבית הספר ולא מחכים לתשובה", הוסיף תלמיד אחר. המחנכת ביקשה לדבר. "יש לי ילד בגיל שלהם. הוא מתלונן שאני עסוקה מדי, שאין לי זמן בשבילו, אבל כשאני מציעה לו לעשות משהו ביחד, הוא רוצה ללכת לקניון ולבזבז כסף", היא נאנחה ואמרה שהיא לא יודעת איך לגשת אליו.
הורים שלא יודעים איך להתמודד
מעיין בת ה-15 סובלת מפחדים על רקע משבר משפחתי שעברה. הפחדים גורמים לה בין היתר להיצמד להוריה, לא לצאת לבלות עם חברות. "אמא שלי לא מבינה שאני לא יכולה לשלוט בתחושות שלי, שאני רוצה להיות כמו כולם", היא מספרת לי. "לפעמים נדמה לי שאין לה כוח להקשיב לי יותר, שאני מעיקה עליה".
בשיחה איתה אני שומעת על הקשר המיוחד שיש לה עם אמה, על הקרבה ביניהן. אני מספרת לה שבתור הורה, אני יכולה להבין גם את אמה, שאנחנו כהורים לא תמיד יודעים איך להתמודד עם הקשיים של הילדים שלנו. אנחנו רוצים שיהיה להם טוב ושזה יקרה עכשיו כי כשהם סובלים גם לנו קשה. אנחנו רוצים שהם יפרחו ולא תמיד הם מוכנים לעוף.
אנחנו העוגן שלהם, גם כשהם נאטמים ולא רוצים לדבר, כשהם אומרים לעזוב, כשנדמה שהם לא רוצים את הקרבה שלנו. לא פעם קשה להורים להתקרב לילדים שלהם ובעוד הילדים מסתגרים בעולמם, עולם ויראלי שמספק ניחומים זמניים ופתרונות מהירים ולפעמים אף מסוכנים, אנחנו משתבללים לתוך העולם שלנו, עולם שבו אנחנו צריכים לעבוד, לפרנס, לטפח ולחנך, מחפשים את הבריחה, את המפלט מהיום יום.
וצריך לדעת לחזור, כי הילדים שלנו מחפשים את ההקשבה שהיא צורה מיומנת של האזנה שיש בה ריכוז ואמפטיה. הבנה שגם אם לא מדברים ופותרים את הבעיות ברגע זה, אנחנו מתקדמים. זמן שבו גם השקט הוא פיתרון.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
נועה רום, רווקה + ילד בן שש, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.
