שונאת להתחפש: "לא רוצה להיות מישהי אחרת. טוב לי עם עצמי"

אחרי שרצתה לזרוק את כל חייה מהחלון, התאהבה בהם פתאום מחדש. וגם בעצמה. זו הסיבה שענת לב אדלר ממש לא מעוניינת להיות אף אחד אחר. גם לא בפורים

ענת לב אדלרפורסם: 01.03.18 00:47
אני - אז והיום. אז הייתי נרקיס, השמן והרזה, חתול בשחור לבן, מלכת הפרחים, מלכת אסתר ועוד. והיום - מרד! מקסימום כובע או אוזניים על הראש (צילום: אלבום פרטי)
אני - אז והיום. אז הייתי נרקיס, השמן והרזה, חתול בשחור לבן, מלכת הפרחים, מלכת אסתר ועוד. והיום - מרד! מקסימום כובע או אוזניים על הראש (צילום: אלבום פרטי)
טוב, יש לי וידוי: קוראים לי ענת ואני שונאת את פורים. כשהילדים שלי היו קטנים מעולם לא הסתדרתי עם שגעת התחפושות והצורך להכין להם את הקונסטרוקציות המטורפות שהם החליטו לאמץ לחג.

 

מזל שבעל הבית הוא מעצב ויש לו את כל הסבלנות והכישורים הנדרשים להפוך לוח קאפה לחבילה של מנטוס או לייצר הפתעת קינדר מחומרים שעבורי נראים כמו משהו שצריך לעמוד ולמיין בשקידה מול פחי האשפה של המיחזור. מה פסולת מתכלה, מה פסולת מזיקה, מה פסולת שאני לעולם לא אבין איך הופכים אותה לתחפושת.

 

מה כל כך מפתה בלהיות מישהו אחר?

האמת היא שזה לא התחיל עם הילדים ועם ההיזכרות הזו ביום שלפני שצריך משלוח מנות ואיך אני מתארגנת עכשיו על אוזן המן ונייר צלופן. את פורים אני מחבבת בעירבון מוגבל קודם כל מפני שהוא סוגר את החורף אהוב לבי ומהווה את השער אל הקיץ שנוא נפשי ובכל שנה יותר ויותר, שכן אנחנו חיים במדינה שאין בה באמת עונות שנה חוץ מקיץ וקיץ-לייט. אבל זו לא הסיבה העיקרית.

 

כשחשבתי על זה, בחלוף השנים, הבנתי שכבר כילדה לא הבנתי מה זה כל הטרטור הזה במוח שגורר אותנו להתחפש למי שאנחנו לא. מה כל כך מפתה בלהיות מישהו אחר? זה מה יש, יאללה, תקדמו. תגידו עפה על עצמה, תגידו מחרבת מסיבות, אבל בחיי שאני זוכרת שנה ועוד שנה ועוד שנה איך אני נשרכת לבית הספר בכל פעם עם תחפושת בלתי אפשרית אחרת, מזיעה את עצמי למוות מתחת לפלסטיק הנוראי של המסכה או סובלת ומסתרבלת עם הטול של השמלות המסתלסלות או נואשת מאלפי הסיכות שתקועות לי בתוך השיער ורק מתפללת שהשיט הזה יעבור.

 

בדרך כלל את התחפושות הגתה עבורי סבתא מרסל, שהדבר שהכי אהבה בעולם אחרי הנכדים שלה, זה את מכונת התפירה המרעישה ובכל שנה כבר בחנוכה הייתה מתעניינת בתוכניות שלנו לפורים, כדי להתנפל עלינו עם רעיון לתחפושת. אני זוכרת עד היום את הרעש המטרטר של המחט הנוקבת בין קפלי הבדים מהם יצרה עבורנו שלל מלבושים מושקעים, שהיום אי אפשר למצוא גם לא במשובחים שבאתרי הקניות. גם הריח הלוהט של הסיבים תחת ידיה הזריזות מתקשר אצלי אוטומטית לחג.

 

לטורים הקודמים של ענת:

 

הפעם הראשונה בה אני זוכרת שממש נהניתי להגיע לבית הספר בפורים, הייתה כאשר התחפשתי בכיתה ח' לצביקה פיק ועליתי על הבמה לשיר מעלה-מעלה כאשר מגב של ספונג'ה משמש לי מיקרופון, מהטייפ על הבטריות בקעו שיריו, תלתלי האפרו שלי ממילא מזכירים את אלה של המאסטרו ועל חולצת הנצנצים היה תלוי קרטון ועליו פוסטר של אליל נעוריי, ממש כמו הפוסטר שתלוי היום מעל המחשב שלי בבית (הוכחה מצולמת), הרי שקצת נהניתי מהעניין, אולי מפני שזו לא היתה באמת תחפושת כי להעריץ מישהו בגיל הנעורים המוקדם זה באמת קצת לרצות להיות הוא.

 

בבגרותי, כשפורים הפך להיות מקרנבל חילופי זהות שלא היה ברור לי לסט מסיבות שוות עם החברים שלנו בפוטנציאל של עדלאידע סחית, אז קצת יותר התחברתי לקונספט, אבל עדיין לא עם תחפושת עד הסוף. מקסימום איזה פריט אדום ובולט על הראש, נגיד אוזניים של מיני מאוס ואולי חולצה קצת יותר מנצנצת, זכר לימי המאסטרו ההם.

 

הכי חשוב: אותנטיות

כן, אני יודעת, בא לכם ליידות בי אזני המן ולצחוק על היותי מקובעת ומרובעת, כי יאללה, מה הקטע שלך, אז תתחפשי למישהי אחרת, אולי תלמדי דברים חדשים שאת לא יודעת? הרי בטוח תראי את הדברים מכיוון שונה וייפתח לך קצת הראש. מה רע? האמת, שום דבר לא רע.

 

אבל אני חושבת שאצלי זרע ההתנגדות לפורים (אלוהים, זה נשמע נורא הרבה יותר ממה שזה, אני מתה על מסיבות וריקודים וחברים ולהשתולל עד שמאבדים את החיבור) ממקום אחר. זה נובע מהקנאות הכמעט אובססיבית שלי לאותנטיות, אולי אחד הדברים שהכי הלכו לנו לאיבוד במציאות הרבודה ומרובת השכבות והמסכות שאנחנו חיים בה ושגורמת לנו הרבה פעמים לאבד את החיבור המהותי לעצמנו.

 

אם תשאלו אותי, אז הדבר הכי חשוב – במותגים וגם באנשים – זו האותנטיות. אני מאמינה גדולה מאוד באותנטיות ולא מכירה דרך אחרת להתנהל זולת הנאמנות המוחלטת שלנו אל מי שאנחנו ואל מה שאנחנו. או כמו שאמר אוסקר וויילד: "תהיה אתה עצמך, כי כל השאר כבר תפוסים".

 

בהרצאות שלי על מסע אמצע החיים, אני מספרת איך לאחר שרציתי לזרוק את כל החיים שלי מהחלון, בסופו של דבר התאהבתי בהם מחדש ומזכירה את הפסיכולוג קרל יונג, שאמר שאם בגיל ההתבגרות אנחנו שואלים את עצמנו "מי אני", הרי שבגילאים מבוגרים, אנחנו שואלים את עצמנו "מי אני באמת".

 

השאיפה הזו לאותנטיות של האני היא שגורמת לנו לא רק להיות מחוברים לעצמנו, אלא גם לאהוב את עצמנו. כפי שאנחנו. נטו. נקי. לאהוב את מה שיש. היכולת הזו שאנחנו אמורים לפתח עם השנים – לאהוב את מה שיש – היא גם זו המובילה להיווצרותו של יש נוסף, שכן כאשר אנחנו אוהבים משהו אנחנו מוקירים תודה על הימצאותו בחיינו. זו הודיה שגורמת לתחושת נינוחות מסוימת, להתרווחות בתוך ההוויה שמרוצה מעצמה ומצליחה לחבק ולחמול גם את הצדדים הדפוקים והפחות טובים. זוהי התרווחות שגורמת לנו להבין ולהרגיש שטוב לנו היכן שאנחנו, טוב לנו עם מה שהשגנו, טוב לנו עם מי שאנחנו, טוב לנו עם מה שיש. ואם כל כך טוב לנו, לאן יש לנו לרוץ? ומן הסתם, גם הנשימה – שהיא שם קוד לכל זה – תסתדר.

 

אז לא, הכוונה שלי היא לא לגרום לנו מעתה ואילך להתנמנם על החיים שלנו, כי אני הכי בעד התרגשויות חדשות, אבל כן חשוב לי להדגיש עד כמה אנחנו צריכות להיות נאמנות קודם כל לעצמנו, כדי להישאר באותנטיות שלנו ולא לדהור עם העדר.

 

ואפרופו לדהור עם העדר, בספר "רצות עם זאבים" מדברים על הצורך שלנו "לחזור ולהתחבר לאני הפראי והאותנטי שלנו". נקודת הזמן המפגישה בין חג התחפושות ותחילת האביב היא הזדמנות טובה לתהות בינינו לבין עצמנו עד כמה אנחנו באמת מכירות את האני הפראי והאותנטי שלנו, ששוכן מתחת לכל המסכות ומבעד לכל השכבות? האם אנחנו זוכרים לתת לו מקום בתוך כל המירוץ הזה, שמכריח אותנו לא אחת לרצות את האחרים ולשחק את המשחק (ושוב הדמיון בין לרצות לבין לרוץ, כי באמת שאין על השפה העברית שלנו).

 

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

ענת לב-אדלר, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ומפרסמת מחברות השראה לנשים.

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אמא, כותבת, נשואה, עובדת, אוהבת, מגדלת, מג'נגלת, ממהרת. לא מתחרטת, לא משתעממת, לא מזריקה, לא צובעת (בינתיים), לא יוצאת מהבית לא מאופרת. מרצה וסופרת, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מפרסמת את "מחברות אותך לעצמך" - מחברות השראה, יומני תוכן וקלפי השראה לנשים. מרצה על שינוי באמצע החיים.