איך ניסה בגין למנוע את היחסים עם גרמניה וטען שאסור לסלוח לה?
ב-1952, בעקבות יוזמה של בן גוריון להגיע להסכם שילומים עם הגרמנים, עלה לדוכן הכנסת מנהיג חירות ונשא נאום נרגש נגד הרעיון. "אין גרמני אחד שאינו רוצח", טען
בתחילת ינואר 1952 סערו הרוחות בישראל: הפולמוס סביב היחסים עם גרמניה הגיע לשיאו. מאז שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, רווחה בארץ התפיסה שליהודים בכלל, ולישראלים בפרט, אסור להימצא בקשרים כלשהם עם גרמניה, והדרישה הייתה להחרים לעד לא רק אותה, אלא גם את כל מה שמיוצר בה. הדברים הגיעו עד כדי כך שלשכת העיתונות הממשלתית הודיעה כי ישראלים שישתקעו בגרמניה לצמיתות לא יורשו לשוב.
עמדתו של דוד בן גוריון, ראש הממשלה, הייתה שונה: הוא סבר שהאינטרס הישראלי מחייב פיוס עם "גרמניה האחרת", כפי שכינה אותה. רבים התעניינו בנכסים הפרטיים והקהילתיים שנותרו בגרמניה ללא בעלים, ותהו למי יוחזר כל הרכוש הנגזל, ומי יעריך את שוויו. ישראל לא הייתה לכאורה צד, שהרי היא נוסדה שלוש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. בשלב מסוים עלה לרגע על דעתו של ראש הממשלה הרעיון המוזר להכריז מלחמה על גרמניה בדיעבד כדי שאפשר יהיה לבסס תביעת פיצויים כנגדה - אבל לא היה בכך צורך, שכן הקאנצלר הגרמני, קונרד אדנאואר, הזדרז לשתף פעולה עם נציגי משרד החוץ הישראלי שנשלחו בחשאי לנהל איתו שיחות. אדנאואר נתבע לגנות את פשעי הנאצים בהצהרת חרטה פומבית, ואחרי שזה נעשה, חש בן גוריון שאפשר לפתוח במשא ומתן על פיצויים. לכך נדרשה הסכמת הכנסת.
המצדדים טענו כי דחייה של כל גרמני באשר הוא אינה אלא גזענות לשמה, הדומה לזו הנאצית. את המתנגדים הנהיג מנחם בגין, מי שהיה מפקד האצ"ל עד שהארגון פורק, והנהיג את מפלגת חירות. בגין, שב-1977 נבחר לראש הממשלה ומאוחר יותר רשם לזכותו את הפיוס ההיסטורי עם מצרים ואת הסכם השלום איתה, נאם בכנסת וקרא להתנגד להסכם, שמא יחזיר לגרמניה את כבודה ויאפשר לה לשוב ולהימנות עם "משפחת העמים".
צפו בכתבה בנושא שהופקה על ידי תאגיד השידור:
הרי אין באמת "גרמניה אחרת", טען בגין. "אולי תגידו שממשלת אדנאואר היא ממשלה גרמנית חדשה, לא נאצית? עליכם לדעת מיהו אדנאואר. אני שואל: באיזה מחנה ריכוז ישב בשלוט היטלר בגרמניה? לאיזה בית סוהר הושלך בגלל משטר הדמים של הנאצים? אני שואל: מיהם עוזריו של אדון אדנאואר? השיבו: כמחצית העובדים במשרד החוץ של אדנאואר הם חברי המפלגה הנאצית. ואולי תגידו שעם הממשלה הזאת, המוכנה לתת חלק מן הרכוש, אפשר לשאת ולתת, כי לא עליה האחריות על הרצח? אזכיר לכם עובדות. בעד היטלר הצביעו 16 מיליון גרמנים. בצבא הגרמני היו 12 מיליון חיילים, בגסטאפו מיליונים, באס-אי ובאס-אס מיליונים. מבחינה יהודית אין גרמני אחד שאינו נאצי, ואין גרמני אחד שאינו רוצח. ואליהם אתם הולכים לקבל כסף?"
לטענה שלפיה אין טעם להשאיר את הרכוש אצל מי שגזל אותו, השיב בגין ואמר כי בכל מקרה גרמניה מתכוונת להחזיר רק חמישה אחוזים ממנו, ולכן הסכם שיחתם רק ינציח את העוול. הוא גם טען שהסכם השילומים אינו מוסרי, כי אפילו "באיזה שבט פרא" לא יצפה אף אחד לראות את בנו של הנרצח הולך אל הרוצח ודורש ממנו את דמי הבית שהרוצח הרס - "אבל אתם", אמר, "בנים שכולים, יתומים מאבותיהם, הולכים אל הרוצח במישרין. לא לדרוש 'כופר נפש' כפי שאתם אומרים, אלא כביכול כדי לקבל את דמי הבית שנשרף ושבתוכו נשרפו אבותיכם. באיזה שבט פרא אתם רואים תועבה כזאת? למה תהפכו את עם ישראל, אשר למד תרבות ולימד תרבות מזה 4,000 שנה? "
בגין גם זעם על קביעתו של קאנצלר גרמניה כאילו "העם הגרמני ברובו המכריע סלד מפני הפשעים האלה", כי רובו המכריע לא השתתף בהם, וכי הוא מבטיח "לפתור את בעיית תיקון המעוות של הצד החומרי של הבעיה, כדי להקל על מציאת הדרך לטיהור הנפשי של סבל שאין לו גבול".
"אתם", האשים בגין, "קיבלתם כיסוד למשא ומתן הצעה שלפיה העם הגרמני ברובו סלד מן הפשעים האלה ולא השתתף בהם. אתם קיבלתם כיסוד למשא ומתן הודעה שלפיה הכסף הזה יינתן לכם לטיהור נפשי של סבל אין קץ". בגין הביע זעם וסלידה מהאפשרות שכל אומות העולם יבוזו לישראל, המוכנה לקבל כסף כפיצוי על הסבל. "ישבתם לשולחן אחד עם רוצחי עמכם, הודיתם שהם מסוגלים לחתום על הסכם, שהם מסוגלים לקיים הסכם, שהם עם – עם במשפחת העמים". והרי, לתפיסתו של בגין, "הגויים לא רק שנאו אותנו, לא רק רצחו אותנו, לא רק שרפו אותנו, לא רק קינאו בנו - הם בעיקר בזו לנו. ובדור הזה, שאנו קוראים לו האחרון לשעבוד וראשון לגאולה – בדור שבו זכינו לעמדת כבוד, בו יצאנו מעבדות לחירות – אתם באים, בגלל כמה מיליוני דולרים טמאים, בגלל סחורות טמאות, לקפח את מעט הכבוד שרכשנו לנו. אתם מעמידים בסכנה את כבודנו ואת עצמאותנו".
"גרמניה האחרת", אמר עוד, אינה אלא "גרמניה המתחדשת", המתחזקת והמתחמשת שוב. "מתוך עיוורון, מתוך פחד אימים, מחזירים לעדר הזאבים הטבטוני את השיניים והציפורניים שנעקרו ממנו. ואנחנו ניתן לזה יד? אנחנו נגיד שהם עם, שהם מסוגלים למשא ומתן, שהם יקיימו הסכם שאמריקה או אנגליה יחתמו עליו?"
את נאומו סיים בגין בפנייה ישירה אל ראש הממשלה. "אני פונה אליך לא כיריב אל יריב. אני פונה אליך כיהודי ליהודי, כבן לעם יתום, כבן לעם שכול: אל תעשה את המעשה הזה! זוהי תועבת התועבות בישראל; לא הייתה כמותה מזמן היותנו לגוי. ואני מנסה לתת לך מוצא: לך אל העם, ערוך משאל עם. לא מפני שאני מציע לערוך הצבעה עממית בעניין זה; אינני חושב שאפשר בכלל להצביע על כך. ההצבעה כבר נעשתה – בטרבלינקה, באושבינצים, בפונארי, שם הצביעו יהודים בעינויי המוות: לא לבוא במגע, לא להיכנס במשא ומתן עם הגרמנים. לכו אל העם".
מהכנסת יצא בגין אל מרפסת שהשקיפה אל כיכר ציון. אלפים התקבצו שם. רבים הגיעו בהסעות מאורגנות. היו מי שנשאו על חזם טלאי צהוב. ההמון שמע את בגין מאיים להכריז מלחמה, "לחיים או למוות". "כל גרמני הוא נאצי", זעק. לאחר ששב לכנסת, החל ההמון להשתולל. הפכו מכוניות. ניפצו חלונות ראווה. שוטרים ומפגינים נפצעו.
שמונה חודשים לאחר מכן נחתם הסכם השילומים. ממשלת גרמניה העבירה לישראל שלושה מיליארד מארק והתחייבה להעביר רנטות לניצולי שואה. הפער הכלכלי בין ניצולים שקיבלו פיצויים לבין פליטים אחרים, בעיקר אלה מארצות ערב, שגם הם הגיעו לארץ מחוסרי כל, גדל והגביר את המתח החברתי. עם זאת, אין ספק שכספי השילומים מגרמניה הועילו מאוד לכלכלה הישראלית.
______________________________________________________
זכר השואה תפס מקום גם בנאום שנשא אלי ויזל כשזכה בפרס נובל. הקליקו על התמונה:
