פעם, המונח "גרין-וושינג" (Greenwashing) היה ידוע בעיקר לחובבי טבע וסביבה; היום הוא כבר שגור בפיהם של רבים, שמודעים לתכסיסיהם של אנשי שיווק ויחסי ציבור, המנסים לטעת מצג-שווא של מוצר, שירות או מדיניות "ידידותיים לסביבה".
בשקט בשקט, אנחנו נכנסים לעידן חדש בלהטוטנות המלים. אנחנו נמצאים בעידן ה"טק-וושינג" (Techwashing), שבו ארגונים בעלי השפעה מכרעת על חיינו זורים - בשם הטכנולוגיה - חול בעיני הציבור.
התמכרנו לסמארט-משהו
בואו של העידן היה רק שאלה של זמן, כי יותר מתמיד, אנחנו מוקפים בטכנולוגיה ומוקסמים ממנה. מוצרי המדף הממוחשבים קוסמים לאנשים בכל רחבי העולם, וכיף לאמץ אותם - בזכותם, חיינו הביתיים נוחים, מקושרים ומתוקשרים מאי-פעם. אבל כיצד תורמת הטכנולוגיה לסביבת החיים הפיזית שלנו?
עיר היא אחת היצירות המורכבות ביותר שברא האדם: מערכת מסועפת של מוצרים ושירותים, שהמשתמשים בה משפיעים עליה ומשנים אותה ללא הרף. הישות שמנצחת על היצירה המפוארת הזו היא העירייה, ובפניה עומדת משימה מאתגרת: מביוב וכבישים ועד בריאות, חינוך ובידור, עליה לעמול על פרויקטים אדירי-ממדים מבלי להזניח את הפרט.
. הרבה עיריות לא ממש מוצלחות בפתרון של בעיות מורכבות באשר הן, ויש כמה ראשי עיריות שהיו מעדיפים לא לראות אנשים בעיר שלהם.
בדיוק בשבילם נברא המושיע: אלוהי הטכנולוגיה. לא במקרה, קברניטי ערים בכל העולם הם ראשוני המאמצים של הטקוושינג. עיר טכנולוגית! עיר חכמה! סטארט-אפ ניישן! חדשנות! – בואו נמכור לציבור סיסמאות שנשמעות כמו אפליקציה לוהטת בטלפון החכם (וכך בא לעולם עוד תת-מונח: סמארטוושינג - Smartwashing). מי שדוחף את מיזמי הטכנולוגיה העירוניים הם תאגידי טכנולוגיה עתירי ממון, הממציאים ללא הרף שווקים חדשים ומגייסים לקוחות שיקנו את מוצריהם.
מישהו באולם לא רוצה להיות "סמארט סיטי"? שיקום:
אז מה היה לנו שם? נקודות WiFi ציבוריות? חיישנים בתוך פחי אשפה? מצלמות לניטור? פנסי LED מתעמעמים? נשמע מרשים. ומה יוצא לנו מכל זה? האם, בשורה התחתונה, איכות חיינו משתפרת?
האם נוכל לצאת בבוקר למדרכה וללכת עם עגלת התינוק, בלי שמכלי אשפה יחסמו לנו את המדרכה? יש לנו בכלל מדרכה נוחה ללכת עליה, או שאנחנו נאלצים לרדת לכביש? האם בשכונה שלנו אפשר לקנות לחם וירקות טריים מבלי להיכנס לרכב ולבזבז זמן ודלק? האם יהיו שירותי חינוך איכותיים לילדינו בקרבת הבית? האם תהיה אחות במוסדות החינוך הסמוכים, שתחסוך להורים את הצורך להיות בכוננות הקפצה? האם אחרי שנסבול שנים של חפירות בגוש דן נקבל באמת מערכת הסעת המונים יעילה? האם יבנו בעיר שלנו בנייני דירות שלא יחייבו לקחת משכנתא נוספת כדי לתחזק אותם עוד 10 שנים?
זהירות, בחירות בסוף השנה
אנחנו בשנת בחירות מקומיות, ולכן נשמע בחודשים הקרובים הרבה יותר על ערים חכמות. השבוע (13-14.2) תתקיים הוועידה השנתית של מרכז השלטון המקומי וקק"ל, והיא תייחד במה משמעותית ל"ערים החכמות", כולל יריד "חדשנות אורבנית". לקראת הוועידה אמר חיים ביבס, יו"ר השלטון המקומי וראש עיריית מודיעין, כי "ניהול ערים חכמות יביא לקפיצת מדרגה משמעותית בשירות לתושב וגם בהתייעלות, שתביא בהכרח לכך שיהיו יותר משאבים פנויים לטובת החינוך, התרבות והפנאי שלנו".
אגלה לכם סוד: ברוב הערים יש מזמן מערכות טכנולוגיות. הן יודעות לשלוח לכם חשבון ארנונה, חשבון מים וקנסות חניה; הן גם יודעות לקבל מכם דיווחים על בעיות ותקלות. לרוב הערים יש גם מחלקות עיבוד מידע וסטטיסטיקה, שמיטיבות להפוך נתונים למסקנות. השאלה היא מה עושים עם המסקנות. האם כל הבעיות שמדווחות למוקד העירייה נסגרות אחרי שטופלו כהלכה? כל פיסות המידע הופכות לידע המונח על שולחנם של מקבלי החלטות - האם הם יודעים לקבל החלטה? האם הם יודעים להפעיל את הגופים השונים בעירייה? האם יש תיאום ראוי בין הגופים השונים?
בכיר בעירייה גדולה אמר לי שעיריות לא יודעות לבצע ניהול מטריציוני, ושאם ינסה לעשות זאת - יעדיף לקפוץ מהגג. בעיר אחרת, החליט ראש העירייה על דעת עצמו כי הוא גם אדריכל העיר, ושכל עיצוב - משלטים ועד בניינים – חייב לקבל את אישורו (ודעתו). ראש עירייה אחר החליט להתעלם מבקשות של תושבים בשכונה מסוימת, מחשש שוועד השכונה החזק יאיים עליו פוליטית. בעיר אחרת נערכו דיונים קדחתניים בקרב הדרגים המקצועיים, כיצד להציג נושא מסוים למנכ"ל מבלי שיתעצבן, ובכל מיני ערים בארץ עורכים "שיתוף ציבור" סמלי על פרויקטים שוליים, כשבחדרי-חדרים מקדמים תוכניות מגלומניות רעות לציבור ולסביבה.
הבעיות העירוניות הפשוטות-כביכול הן דווקא מורכבות. טכנולוגיה עשויה להיות חלק מהפתרון, אך היא לא יכולה להיות מלת-קסם שתחליף התמודדות אמיתית עם הבעיה. אנחנו נוטים לשכוח את זה, משום שבתקופתנו כולנו מכורים לטכנולוגיה, אבל טכנולוגיה היא אמצעי ולא מטרה. המטרה היא לא ערים חכמות - אלא ערים שטוב לחיות בהן. לשם כך לא מספיקה גישת Top down, הניסיון לפתור "מלמעלה"; נחוצה גם התבוננות מלמטה, בגישת Bottom up, הרואה כל תושב ותושב ומבינה ברגישות את צרכיו.
חדשנות, התחדשות, חמדנות
בהקשר רחב יותר ראוי להעיר לגבי המושגים "חדשנות" ו"התחדשות", הפורחים אף הם לאחרונה כחלק מהטקוושינג. המונח "התחדשות עירונית" הוצא בישראל מהקשרו. בשיח התכנוני, התחדשות עירונית היא פעולה לשדרוג עדין של מרקם חיים קיים – פיזי ואנושי. בישראל הפכה ה"התחדשות העירונית" לתירוץ למחיקת מרקם חיים קיים ובריאת מרקם חדש, תלוש מהקשרו.
השיטה הזו – של "חדש" שמוחק את הוותיק תוך התעלמות מאיכויותיו - מאפיין חברות מתפתחות. בישראל מעניקים גושפנקא לגישה הזו, במסגרת להט החדשנות שסוחף את עם הסגולה. אפילו "המדען הראשי" הפך ל"רשות החדשנות". כי למה להתפתח באופן מובנה ומושכל על בסיס הקיים, אם אפשר פשוט לזרוק את הקיים ולשים במקומו משהו חדש?
"עיר חכמה" היא בראש ובראשונה "ניהול חכם". כדי לנהל חכם, לא צריך להתקין חיישנים ואפליקציות, וגם לא להביא סטארט-אפים לאזור התעשייה העירוני ולקבל תמונה יפה בעיתון. צריך אנשים שיקבלו החלטות חכמות. צריך נהלים חכמים, שיהפכו את הביורוקרטיה ליתרון במקום למעמסה.
אפשר לקבל עיר לא פלילית?
ואגב, לפני קפיצת המדרגה המשמעותית של ביבס, אולי כדאי להתחיל במדרגה הנוכחית, שאינה דורשת מערכות יקרות עם אורות מהבהבים ואפילו לא סמארטפון: עיריות שהבכירים שלהן לא באים ויוצאים מחקירות משטרה, עיריות שבהן הפוליטיקה לא אוכלת כל חלקה טובה, עיריות שלא מנצלות את הקומבינות שמתאפשרות בחוק התכנון והבנייה, ועיריות שמקבלי ההחלטות שלהן מקשיבים להמלצות של הדרגים המקצועיים.
האם עיריות מוכנות לעשות את הצעד האמיץ ולעבור מהפך אמיתי, שיאפשר להן להתייעל ולחסל את מנגנוניהן האנושיים המנופחים והחשופים לשחיתות? שיהפוך את כל התהליכים המתרחשים בהן לשקופים לחלוטין, כמתבקש מגוף ציבורי? שיאפשר לחוש את הציבור עצמו במקום את הזבל שלו?
ערים רבות בעולם הוכיחו, שניתן לייצר סביבה עירונית אטרקטיבית המובילה לשגשוג כלכלי עירוני ללא הילה טכנולוגית, תוך שדרוג מושכל של הקיים. אל תסמאו את עינינו עם טקוושינג. עזבו את פתרונות ה"עיר החכמה", המסיטים את תשומת הלב מהתמודדות עם בעיות אמיתיות. תנו לנו פלטפורמת חיים עירונית טיפשה אך מתפקדת. אנחנו, התושבים, נדאג לכל השאר.
