שינוי קטן בסצנה התל אביבית מסמל מגמה עירונית מתחזקת, של נדידה משדרות רוטשילד המתגבהות והמתייקרות, כמה מטרים דרומה אל רחוב הרצל. אחד המוסדות הפופולריים והמוצלחים בעיר – "רוטשילד 12", בר-קפה ומקום להופעות – נסגר בשבוע שעבר אחרי שמונה שנות פעילות, ונפתח מחדש לאחר יומיים, בלוק אחד דרומה, ב"פסאז' פנסק" ההיסטורי שברחוב הרצל 16.
כבר בתחילת הדרך, כאשר מתי ורותי ברודו (בעלי קבוצת R2M שמחזיקה את המקום) שכרו את הבניין הישן והקטן על שדרות רוטשילד, הם ידעו שמתוכנן שם מגדל. לימים, התברר שזה יהיה מלון ריץ, שנחשף כאן ב-Xnet. מכל מקום, החוזה שחתמו היה לשלוש שנים, והעיצוב היה נינוח וזרוק, כיאה למקום זמני. מאז חידשו את החוזה שוב ושוב, ועם סעיף של חודש התרעה לפינוי הפכו את המקום לאחד המזוהים עם השדרה. בסופו של דבר הגיע המועד הסופי לפינוי, כך שלפני שנה החל התכנון של המקום הבא, כמה בניינים מעבר לפינה.
את פסאז' פנסק, שידוע גם כ"בית המעליה" על שום המעלית (הראשונה בעיר) שהותקנה בו, תכנן מהנדס העיר הראשון של תל אביב, יהודה מגידוביץ', בסגנון אקלקטי ששילב בין מוטיבים אירופיים למאפיינים מזרחיים, בניסיון למצוא זהות מקומית חדשה לעיר העברית הראשונה. הבניין נבנה ב-1925 על ידי היזם היהודי-פולני מרדכי (צבי אריה) פנסק, והיה המרכז המסחרי הראשון שנבנה תחת קורת גג אחת, וכאמור, המבנה הראשון בתל אביב הקטנה שהותקנה בו מעלית.
במקור כלל הפסאז' שלוש קומות. הוא נבנה כריבוע סביב חצר פנימית מרוצפת, שבה הותקנה מעלית ברזל עם דלתות רשת, ובראשה צריח מעוצב ככיפת ברזל. קומת הקרקע נבנתה כקומה מסחרית, ומעליה קומות מגורים. מאוחר יותר התווספה לבניין קומה רביעית, שעוצבה בהתאם לסגנון המקורי שלו.
שימור? שימוש
לפני שבע שנים שכרו השותפים מתי ורותי ברודו את הנכס כולו, שהיה מוזנח ונטוש בחלקו. בקומת הקרקע שלו שכנו כמה משרדי מעצבים, מסעדה ומחסנים של סוחרים קטנים. "בשל האופן שבו הבניין נבנה, עם חזיתות חיצוניות ופנימיות, יש בו שטח כפול לשימור, מה שהופך אותו לא כלכלי עבור יזמים", מסביר ברודו. "אנחנו באנו עם רעיון שאין שימור במובן הסטנדרטי, אלא יש שימוש חדש לבניין. את זה התחלנו עם רוטשילד 12 ואנחנו עושים שוב כאן".
זו תפישה אחרת של החייאת בניינים ישנים בעיר: השימוש החדש נותן לבניין מהות ומשמעות, והוא תורם שוב לחיים העירוניים – ייתכן שאף יותר ממבנים שעוברים שימור יקר, ואז מוסבים למגורי יוקרה במראה שמנסה לחקות את העבר, ומייצרים הרגשה מלאכותית של תפאורה.
בשלב הראשון, יחד עם משרד האדריכלים AN+ שישב בבניין, שופצו והושמשו שלוש הקומות העליונות. התהליך נעשה באופן ששמר על הצביון המקורי, אך לא התיימר לשחזר. החצר הפנימית נוקתה, כל החזיתות שפונות אליה סוידו בלבן, פתחי העץ של החלונות והדלתות המקוריים נשמרו, והמעקות המעוטרים נצבעו שחור.
בכל קומה נבנו שירותים ומטבחון משותפים, ולכל המשרדים נבחרו וילונות וגופי תאורה אחידים, כדי לייצר רקע מתאים להתרחשות בקומת החצר. המשרדים הושכרו לבעלי העסקים שאיכלסו עוד קודם את קומת הקרקע, ולצדם לבעלי עניין חדשים, שהגיעו בעקבות התחדשותו של הבניין: משרדי אדריכלים, עיצוב גרפי ופרסום.
בסוף השבוע האחרון נפתח הבר, שדילג מהשדרה וקיבל את השם הענייני המתבקש "הרצל 16". בפאה אחרת של החצר נמצאת ''דיסקו טוקיו", מסעדה יפנית חדשה של קבוצת ההסעדה, שממטבחה יוצאות גם המנות ליושבי הבר. היא בהרצה למקורבים, ועדיין לא נפתחה לקהל הרחב.
יושבי הבר הקבועים לא יחושו בטלטלה משמעותית: "הקונספט העיצובי היה מאוד ברור – להביא לכאן את המהות של רוטשילד 12, לא להמציא משהו חדש", אומרת מעצבת הפנים שירי ארד, שיחד עם הצמד ברודו אחראית לעיצוב ולתכנון כל עסקי הקבוצה ("קופי בר", "בראסרי", "הוטל מונטיפיורי", "דליקטסן" ו"בייקרי").
האופי נשמר, אך ייחודיותו של המבנה משפיעה עליו. מצד אחד, אין יותר חוויה של ישיבה על השדרה, עם תחושת הדופק של העיר. מצד שני, יש קסם של חצר פנימית ירוקה, אואזיס נסתר באמצע העיר. גם החיבור בין המשרדים בקומות העליונות לבתי האוכל למטה יוצר מיקרוקוסמוס חדש ומעניין.
לעיני הנכנסים מרחוב הרצל נגלית חצר גדולה, מרוצפת באריחי אבן אפורים, מופרדים בחריצי טחב ירוק. מעלית הברזל העתיקה נותרה במקומה, מוקפת שפע של צמחים בעציצים גדולים. חלקם נשתלו פה כבר לפני כמה שנים, והם מטפסים על שבכת הברזל וסככות ההצללה החדשות. ברחבה פזורים שולחנות עגולים קטנים, שהועברו ממשכנם הישן.
בין החצר לבר מפריד (ומחבר) חלון-ויטרינת זכוכית חדש, שמעליו חלונות עץ מקוריים. בפנים האווירה הופכת לאינטימית יותר. האלמנט העיקרי בחלל הוא בר ארוך ומאסיבי מברזל, על רקע חלונות גדולים, שנפערו בין עמודי בלוקים חשופים ועליהם מדפי זכוכית עדינים, עמוסים בקבוקי אלכוהול. מהבר אפשר להשקיף אל חצר אחורית קטנה ואינטימית, שעליה סוכך גפן עתיק ששוקם, והוצב בה, בין היתר, שולחן גדול לישיבה משותפת, שהובא מביתה של ברודו.
כמו בחזיתות, גם כאן לא שיחזרו שום דבר, לא חשפו קירות בכוונה ולא טייחו את מה שהיה כבר מקולף וחשוף. "לא רצינו תפאורה ולא חיקוי של מה שהיה פעם", מסביר ברודו, "הבניין ישן ועם היסטוריה, וזה חלק מהיופי שלו. שפכטל אמריקאי יוציא אותו מההקשר שלו".
האלמנטים המוכרים מרוטשילד 12 נמצאים גם כאן: אותה תאורה טכנית מאסיבית, בר גדול שעשוי ברזל לא צבוע, ואותם רהיטים. במת ההופעות, לעומת זאת, שוכללה: הקירות סביבה נעטפו בלוחות טפסנות מברזל, שמשלימים את מראה הבר.
בפעם הראשונה מכניסים את הלקוחות למטבח
המסעדה היפנית "דיסקו טוקיו" נמצאת בצד השני של החצר. חזיתה השקופה פונה אל רחוב הרצל, ומאפשרת להציץ ממנו אל תוך המטבח הפתוח ואל חלל ההסעדה. גם כאן העיצוב קשור לסגנון הכללי, הגולמי, אך מעודן יותר.
זהו בר אוכל יפני (איזאקיה) אפלולי, עם אווירה לא רשמית, ישיבה נמוכה, הרבה אלכוהול ומנות קטנות. המטבח פתוח אל חלל האירוח, נפרש מקצה לקצה, ולאורכו בר ישיבה. חלל ההסעדה מסודר כחדר אוכל, עם ארבעה שולחנות ארוכים, משותפים. אזכורים יפניים מודרניים עורבבו כאן עם רהיטים דניים קלאסיים כמו כיסאות האוכל של הנס וגנר, ועם כלי אוכל מקרמיקה בעיצוב מקומי. ברודו מכנה את הקו העיצובי "עמדה מודרניסטית בין לאומית, עם טוויסט יפני".
הקו העיצובי של קבוצת R2M משותף לכל עסקיה, ועם זאת עשיר מספיק כדי לייחד כל אחד מעסקיה. את התפישה האסתטית הזו מנהיגה רותי ברודו, שמוציאה אותה לפועל יחד עם ארד, מעצבת- הבית הוותיקה. "הרבה מהעובדים בקבוצה גדלו אתנו כמעט מההתחלה והם מכירים היטב את פס הייצור, ולא רק דרך תחום ההתמחות שלהם", מסבירה ברודו. "בניגוד למעצב שבא מבחוץ לפרויקט מסוים, הם עבדו מאחורי הפס ויודעים מה זה להכין סנדוויצ'ים ומהו לחץ של מטבח. כשנשארים במערכת ולא ממשיכים הלאה, לומדים לתכנן גם כמסעדנים וגם כמעצבים".
"למרות ידע וניסיון של שנים אי אפשר באמת לצפות את כל הבעיות", היא מוסיפה. "אנחנו בונים ואחר כך מתמודדים עם דברים שלא חשבנו עליהם. תמיד צריך לעשות התאמות תוך כדי תנועה". וארד מסכמת: "משום שהמטבח גדול משמעותית בהשוואה לרוטשילד, וגם מגוון המנות, יש לכך השפעה על כל הצד הטכני והתפעולי, ממקומות האחסון הנדרשים ועד שיטות העבודה. בייחוד שזו הפעם הראשונה שבה אנחנו מכניסים את הלקוחות להתארח אצלנו במטבח".
