הפתעה בלוד: מרכז חדש ואלגנטי משלב בין פסיכואנליזה ומדיטציה

בשביל העולה משער הכניסה הפתוח של "מרכז רוח אדם" בלוד התקדמו בריצה שלושה נערים בתלבושת טרנינג אחידה, תלמידי בית ספר סמוך, עד שנעצרו מול פעמון עצום. "אפשר לצלצל?" הם שאלו את הגבר והאשה שישבו להפסקת קפה על ספסל סמוך, והשניים - אנשי חינוך - עודדו את השלושה: "אם שמו את זה כאן, כנראה שאפשר". שלוש מכות חגיגיות בגונג אחר כך, יצאה בחיפזון אחת המנהלות לחצר כדי לבקש מהם (בשלווה) להפסיק: "פשוט יש מדיטציה בפנים", הסבירה.

זו הייתה יכולה להיות אנקדוטה חסרת פואנטה, אילולא היה מדובר במרכז לטיפול פסיכולוגי. מקומות כאלה נוטים בדרך כלל להסתגר מהסביבה. "מרכז רוח אדם" מוכיח שאפשר אחרת: השער פתוח וגדר העמודים הפשוטה שמקיפה את הקמפוס מאפשרת להביט פנימה, משני בתי הספר שמקיפים אותו וממבני עמותות נוספים מסביב. המרכז גם מוכיח דבר נוסף, חשוב לא פחות: מבני הציבור הישנים והגנריים שפזורים ברחבי הארץ - בתי ספר, מרפאות, מבני דואר וכדומה - יכולים להפוך ליהלום מלוטש בעזרת מגע נכון ותקציב נדיב.

''פעמון השלום'' בכניסה. המקום פתוח לעוברים ושבים, ביניהם תלמידים מבתי הספר הסמוכים. אין כאן הסתגרות מפני הקהילה(צילום: אורן אלדר)

בית הספר נסגר

זהו מבנה ברוטליסטי בחלק הדרומי של לוד, בין שכונת ה"אזבסטונים" לשכונת חב"ד, סמוך לרמלה ובמרחק הליכה קצרה מתחנת הרכבת. המבנה איכלס את בית הספר הממלכתי-דתי "פסגה" (לשעבר שקדיאל) בשלושה מבנים שחוברו ביניהם במסדרון מקורה, כמו בתי ספר רבים בארץ. חובות כספיים הובילו לסגירתו של בית הספר, ומאז נותרו המבנים מיותמים.

במקור: שלושה מבנים המחוברים במסדרון מקורה, כמו בתי ספר רבים בארץ(צילום: משרד גוטסמן שמלצמן אדריכלות)

השיפוץ כלל התייחסות נרחבת לסביבה(צילום: עמית גרון)

שלושת המבנים החלו להתמלא לאחרונה. בצפוני התחיל לפעול בית ספר ממלכתי-דתי אחר; הדרומי ניתן לעמותות שונות; ובמבנה האמצעי, שתוכנן בשנות ה-70 במשרד האדריכלים "ברחנא" ויועד לסדנאות בית הספר, נחנך "מרכז רוח אדם", שמפעיל "האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות", המשלב בין פסיכותרפיה לבודהיזם. המרכז פעל בשנים האחרונות בגבעתיים, ובחיפושיהם אחר מבנה חדש הגיעו אנשיו אל עיריית לוד, שנתנה להם את המבנה ל-20 שנה ללא תשלום. בתמורה מספק המרכז שירותי טיפול לקהילה המקומית.

מרכז ''רוח אדם'' עבר לכאן מגבעתיים(צילום: עמית גרון)

את השיפוץ של המבנה, ששטחו כ-1,500 מטרים רבועים, הוקצו כ-2.5 מיליון דולרים (כספי תרומות), והוא הופקד בידי משרד האדריכלים גוטסמן-שמלצמן (אדריכלית אחראית: עדי מנשה פור). בדרך כלל נקשר שמו של המשרד עם פרויקטים יוקרתיים למדי: וילות בכפר שמריהו ובארסוף ומבני ציבור עתירי תקציבים כמו בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה או בניין לורי לוקיי למינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. אדריכלי המשרד גם שיפצו מבנים קיימים, כמו הווילה ברחוב הס בתל אביב (בתכנון ריכרד קאופמן), שלוחה של גלריית ״גורדון״ במבנה מחסן בדרום תל אביב, וכעת המרכז החדש בלוד.

''לא צריך להשקיע הרבה. רק בטעם''

"מבנה בית הספר הישן יפה, ולכן לא צריך להשקיע הרבה, אלא בטעם", אומר האדריכל עמי שמלצמן, מבעלי המשרד, שאיתו נערך הסיור במרכז. "זו לא הייתה השקעה גדולה", הוא מציין, "לא רצינו לנקר עיניים. אפשר היה להוסיף קומות, אבל תוספות היו מגדילות את הוצאות השיפוץ. הרעיון היה לשמר כמה שיותר, ובעצם לשדרג את זה".

לפיכך נעשה השיפוץ בשני מישורים: מבחוץ שוקמה מעטפת הבניין הברוטליסטית וחזרה למראה המקורי שלה, כשהשינויים היחידים הם הרחבת חלונות הקומה התחתונה כלפי מטה, עד לרצפה, פתיחת דלתות בחזית האחורית אל החצר, והוספה של רשת סורגי מתכת לבנים לאורך החזיתות ("משיקולי ביטחון וגם לסינון השמש", מסביר שמלצמן).

כל חדר טיפולים צריך ספה(צילום: עמית גרון)

החלונות פונים לחצר פנימית, שעוצבה מתחת למסדרון המחבר בין שני חלקי המבנה (צילום: עמית גרון)

בפנים, להבדיל, נהרסו כל הקירות, כדי לאפשר חלוקה חדשה של החללים. כך מוקמו הכיתות, חדרי ההנהלה וכן אולם "גומפה" (המיועד למדיטציה) לאורך הקירות החיצוניים, ואילו במרכז המבנה מוקמה הספרייה, שמוארת באמצעות החלונות העיליים המקוריים של המבנה (סקיי-לייטים) ומוקפת בקירות זכוכית, המאפשרים מבט דרך כל שטח הקומה. כמו כן נוצקה רצפת בטון חדשה, שהחליפה את רצפת הטראצו המקורית של בית הספר. זו שומרה רק בגרם המדרגות המקורי של בית הספר הישן.

רצפת הטראצו הישנה של בית הספר שומרה רק בחדר המדרגות(צילום: אורן אלדר)

אור השמש מגיע מחלון התקרה(צילום: אורן אלדר)

גרם המדרגות קושר בין שני חלקי הבניין הנפרדים. הקומה התחתונה, שמיועדת לטיפול, קיבלה כניסה צדדית ונפרדת, במטרה לשמור על פרטיות המטופלים; הקומה העליונה מיועדת ללימוד, ובה נקבעה הכניסה הראשית. כניסה זו זכתה לאופי מונומנטלי: המבקרים מגיעים אל רחבת הכניסה העליונה בתום טיפוס בשביל, ואז מופנה מבטם אל המסדרון המקורה שחיבר בעבר את חלקי בית הספר. השיפוץ הפך את המסדרון לרכיב המרכזי, הממסגר את הנוף הפתוח במערב ואת המבט אל החצר.

כדי להלום את השימושים הנפרדים, ניתן לשתי הקומות אופי עיצובי נפרד. הקומה העליונה פתוחה ומרובת חלונות, עם חיפויי עץ על הקירות, בעוד שהתחתונה אינטימית יותר - קירות המסדרונות חופו בצבע שחור, ושומרים על הפרטיות בחדרי הטיפולים. חדרים אלה רוהטו בהתאם לסטנדרטים של שיטת הטיפול, שבבסיסה היא פרוידיאנית: בכל חדר ממוקמת ספה, שעליה שוכב המטופל. אור השמש חודר מהחלון במעלה הקיר, שפונה אל החצר.

תכנון החצר נעשה בשיתוף פעולה עם אחד מאנשי המרכז ("חובב נוף ומבין בצמחים, והנחה מה לנטוע", מספר שמלצמן), כמערכת של שבילים שמאפשרים שיטוט והרהור (Contemplation). בחלקה קיבלה החצר אופי של ערוץ נחל מדברי. בעתיד מתכוונת הנהלת המרכז להרחיב אותו אל הבניינים השכנים, ולהציע בין היתר חדרי אירוח למטפלים שבאים ללמד כאן. "בעיקרון העירייה רצתה לתת את כל המתחם, כולל הבניינים הסמוכים", מגלה שמלצמן, "כבר ערכנו תוכנית אב של כל המגרש, שאמורים להיות בו גם גן ילדים ו'גומפה' גדולה יותר. בסוף זו תהיה ממש קריה".

התושבים מרוויחים טיפולים בחינם

"המטרה שלנו היא להיות אבן שואבת לסביבה", מספרת איריס גבריאלי־רחבי, יו״ר ועדת ההוראה של המרכז. לדבריה, מדובר בדגם ייחודי של פעולה, המשלב הכשרת מטפלים וקשר עם הקהילה הסמוכה. המטפלים, שמקבלים מלגה כדי ללמוד במרכז, מעניקים בתמורה טיפולים פסיכואנליטיים ארוכים (שלא ניתן לכל אחד, עקב משך הטיפול וההתחייבות לארבעה טיפולים בשבוע). עמותת ''אנאתה'', הנמצאת גם היא במרכז, מעניקה לתושבי לוד טיפולים קצרים יותר, אבחונים וליווי בבית, הכל בחינם.

תוכנית הקומה התחתונה, שבה חדרי טיפול(תוכנית: משרד גוטסמן שמלצמן אדריכלות)

תוכנית קומת הכניסה, שבמרכזה ספרייה(תוכנית: משרד גוטסמן שמלצמן אדריכלות)

(תוכנית: משרד גוטסמן שמלצמן אדריכלות)

הגיוון האנושי של אוכלוסיית לוד, מעצם היותה עיר מעורבת של יהודים וערבים, בא לידי ביטוי גם בזהות המטופלים. "אנחנו מצליחים להגיע לתושבים מכל שכבות הגיל והאוכלוסייה - קשישים, ילדים, הורים, ערבים, חילוניים ודתיים", מתגאה גבריאלי-רחבי, שרואה תפקיד חשוב להנגשת הטיפול הפסיכולוגי - שידוע בעלויות הגבוהות שלו - לאוכלוסיות מוחלשות. "לוד קיבלה בעבר הכי הרבה כסף מכל הפריפריה, והכל שקע", היא אומרת. "מכיוון שכסף, בלי משהו שיחזיק אותו - חינוך, טיפול, הקניית כלים - לא הולך לשום מקום".

מהסיבה הזו ביקשו אנשי המרכז להתמקם במבנה קיים, כזה שיעודד את התושבים להיכנס אליו. "הבניין מחזיק את מה שאנחנו מציעים בעצם", אומרת גבריאלי-רחבי. "פשטות והשתלבות במרחב, ועם זה, כל מי שנכנס מרגיש שהוא נכנס למקום אחר. אנחנו מקווים שהמודל של לוד יתפרש לעוד מקומות לארץ".

חדרים שונים ללימוד, אבחון וטיפול(צילום: עמית גרון)

קירות חופו בעץ(צילום: עמית גרון)

לא וילה יוקרתית, אלא מרכז טיפולי ורוחני(צילום: עמית גרון)

את הפעמון הגדול בכניסה, אגב, תרמה עמותה יפנית שנקראת "פעמוני השלום". היא נוסדה אחרי הפצצת הירושימה, ומציעה שילוב של פסיכואנליזה ובודהיזם. "זה הפעמון ה-24 בעולם", מספרת גבריאלי-רחבי. "הפעמונים נוצקים ממטבעות שאיבדו את הערך שלהם והותכו. הפעמון הראשון שיצא את גבולות יפן עומד בחצר האו''ם, וזה הפעמון הראשון שהובא לישראל".

וכן, צריך כסף

פעילות המרכז במגרש הזה התאפשרה לא רק בזכות נכונותה של עיריית לוד לתרום את המבנה, אלא גם הודות לתרומה שקיבל המרכז מאיש העסקים איתן סטיבה, שהתפרסם בפעילותו הפילנטרופית הנרחבת באפריקה, כמו גם בעסקאות נשק שעשה באנגולה. סטיבה אף עומד בראשה של עמותת ''אנאתה'' בלוד.

תפארת העבר שהוחזרה למבנה בזכות התרומה מבליטה את הפוטנציאל הגלום במבנים השכנים, אך גם את המחסור בתקציב לשיפוצם, מחסור שהרשויות לא ממלאות. שמלצמן אופטימי: "מנהל בית ספר 'אורט' הסמוך ראה את זה ואמר 'אני גם רוצה'. דברים כאלה הם טריגר. מרימים בניין אחד, ועוד כמה שנים אולי זה יוביל להשקעה גם בבתי הספר".