רחל קליין, בעלת ״סלון קליין״ שבמדרחוב קק״ל בעיר העתיקה של באר שבע, יושבת על כיסא בצד הנגדי של הרחוב מול חנותה, ונהנית מאור שמש חמימה באחד מימי החורף הנדירים שפקדו את העיר השנה. את החנות, שהייתה שייכת להורים של בעלה, היא מפעילה כבר 50 שנה. קליין הייתה אז בת 17, והשנה הייתה 1966.
בעשרות השנים האלה ראתה קליין ימים טובים יותר, לפני פתיחת הקניונים ומרכזי ה״ביג״. היא גם ראתה כמה סבבי שיפוצים במדרחוב, כולל זה שמתבצע כעת בחלק התחתון שלו, שזכה לכינוי ״שדרת האוכל״. ״אבל התנועה דלילה״, היא אומרת, ״ובשש בערב המקום ריק. אף חנות לא פתוחה״.
גם שולי זנו, מנהלת החנות הוותיקה "מרכז ההלבשה" שפונה לכיכר רבין (בעבר: כיכר העצמאות), זוכרת בערגה ימים טובים יותר. מולה נמצאת אמת-המים הגדולה, שהוצבה בשיפוץ הקודם של הכיכר (בתכנון האדריכל סעדיה מנדל) כשלצדה אבני טרקוטה בצורת מניפה, במה שנדמה כהעתק של פיאצה דל קאמפו בסיינה - מהכיכרות שוקקות החיים באיטליה ובכלל.
לא זנו ולא קליין שמעו על כוונת העירייה לשפץ מחדש את הכיכר ואת המדרחוב. הן שמחות על כל שיפוץ, אבל אילו היו שואלים אותן, הדגש היה אחר. ״לא יעזור כלום", פוסקת זנו, "אם לא ייתנו פה חניה חינם כמו במתחמי הביג, לא נוכל להתחרות בהם. כל לקוח שנכנס אליי אומר שהוא מקבל דו"ח חניה תוך חמש דקות״. קליין מספרת כי ניסתה לעבור בעצמה לאחד ממתחמי הביג, אך לא עמדה בהוצאות. ״אם אתה לא חלק מרשת, אי אפשר לשרוד את זה״.
תוכנית המתאר כבר סופגת ביקורת
זה לא חדש שעיריית באר שבע הייתה רוצה להפוך את העיר העתיקה ל"נוה צדק" או ל"זכרון יעקב" של הדרום. בשנים האחרונות נפתחו בסביבה כמה מבני ציבור חדשים, מגורי סטודנטים הכניסו חיים לאחד הפסאז'ים הריקים בעיר העתיקה, ותוכניות עיצוב שונות למדרחוב ולכיכר כבר הוכנו - אך חזון מוקד התיירות עדיין לא מתגשם.
בשנתיים האחרונות עמלים במשרד האדריכלים של דני לזר על תוכנית מתאר מקיפה לעיר העתיקה, ובינתיים כבר הספיקה התוכנית לספוג ביקורת מהמועצה לשימור אתרים, עקב תוספות בנייה של ארבע קומות שמתוכננות במסגרתה. לאחרונה נערכה תחרות מוזמנים סגורה, שבה נדרשו המתמודדים לתכנן מחדש שני מוקדים מרכזיים בעיר העתיקה: רחוב קק״ל, הרחוב הראשי שהוסב למדרחוב לפני שנים רבות, ו"כיכר רבין" שהיא לב העיר העתיקה.
בתחרות זכה משרד האדריכלים דרמן-ורבקל, שבימים אלה עובד גם על התחדשות מרכז העיר לוד וטיילת הים בטבריה. המשרד גבר על הצעות של המשרדים ארד-סימון אדריכלים, רחל וינר אדריכלות ונוף, וברקאי אדריכלות נוף (משרד 1:1 לאדריכלות נוף, שהוזמן להשתתף, לא הגיש הצעה בסופו של דבר.
הזוכים, בני הזוג האדריכלים אלי דרמן ואלס ורבקל, מציעים גישה אחרת לעיצוב עירוני מחדש של אתרים קיימים: במקום להרוס את הקודם ולהתחיל מחדש - לשלב את כל השכבות ההיסטוריות הקיימות. ״אנחנו חסידים של התפישׁה שאומרת שעיר טובה נבנית בשכבות, ושלא כל השכבות צריכות להיות שכבות עתיקות", מסביר דרמן. "לעיר יש גם דברים שעובדים פחות טוב, ודווקא המקומות האלה הופכים ליותר מעניינים. כשבאים להתעסק עם מרחב מסוים, בטח ובטח במרכז העיר, לבוא ולהגיד ׳אנחנו יודעים יותר טוב מכל מי שהיה לפנינו ובוא נמחוק את הכל׳ - זו גישה פחות טובה לעיר״.
ורבקל סבורה שהגישה הזו עשויה להתאים לערים שונות בישראל: "לא כל פעם שמשהו לא עובד ולא מתפקד, צריך למחוק ולהתחיל מחדש. חייבים לשמור על השלביות הזו, על השלבים הקטנים, במקום הג׳סטות הגדולות״. בהקשר זה היא מזכירה את כיכר אתרים בתל אביב, ואומרת כי היה עדיף לתקן את הקיים במקום להרוס אותה כליל.
לפיכך, הצעתם שוזרת את האלמנטים השונים שכבר קיימים במרכז העיר העתיקה. אמת-המים (״אלמנט עיצובי גרידא, אין לו שום תפקיד״, אומר דרמן) היא הציר, ולפיו נקבע גריד חדש לאלמנטים העתידיים שיותקנו כאן, כמו בריכות מים, ספסלים, מתקני הצללה ואזורי ישיבה לבתי העסק. אבני הטרקוטה לא ייעלמו, אלא יתפרשו במעין שטיח צבעוני של אבני ריצוף שאמור לאחד את הכיכר והמדרחוב, ולהמשיך הלאה אל אתרים סמוכים, כמו גן אלנבי ובסיס פיקוד הדרום שאמור להתפנות.
הבמה בכיכר תורחב, כך שיהיה מקום לבתי קפה, להופעות ולהקרנות סרטים על קיר גדול מאחור. רחוב העצמאות, שתוחם את הכיכר ממערב, יחובר אליה באופן סמלי באמצעות הריצוף, אף שהתנועה בו לא תבוטל. ״אנחנו לא מאמינים בהדרה של שכבות התנועה", אומר דרמן. "המקומות הטובים ביותר בעיר עובדים כשהם משולבים - שיש גם תחבורה ציבורית, גם פרטית, גם מסלולי אופניים וגם הולכי רגל. אבל גם באמצעות פעולה קטנה של הגבהת הכביש וריצופו במשהו שהוא לא אספלט, הוא נתפש מבחינה מרחבית ככזה שבו הרכב הוא אורח, ולא ההיפך״.
שאר המתמודדים העדיפו להרוס ולבנות מחדש
בכך שונה גישתם מההצעות האחרות שהוגשו לתחרות; כולן הציעו להרוס את האקוודוקט ואת ריצוף הטרה-קוטה. רחל וינר השאירה תעלת מים סמלית בתוואי של האקוודוקט, והתמקדה בכיכר תוך ביטול המפלסים המלאכותיים שקיימים בה. היא הציעה להקים מבנה הצללה נרחב ואמורפי בכל שטח הכיכר, ולהחיות את הבניין הנטוש של קולנוע "שביט", עם הפסאז' המוזנח שלו, כמרכז תרבות חדש.
ארד-סימון החליפו את האקוודוקט במבנה מסחרי חד-קומתי בדופן הכיכר, שגגו ישמש כמרפסת תצפית על הכיכר. את מרחב הכיכר כולה הציעו לקרות ב-16 אלמנטי הצללה קבועים, כשבמקביל תעלת מים תיבנה לאורך מדרחוב קק״ל.
גם בברקאי ביקשו להרוס את האקוודוקט ולחבר באופן סמלי את הכיכר והרחוב באמצעות בריכת שיקוף מלבנית ארוכה. הצעתם ביקשה להרחיב את תחום ההתערבות של התוכנית עד למרכזם של הבניינים לאורך מדרחוב קק״ל, תוך שיחזור הפאטיו הפנימי שהיה בהם בעבר.
''מחליפים בלטות כל עשר שנים''
כאמור, אין זו הפעם הראשונה שהעיר העתיקה של באר שבע עוברת טיפול אדריכלי-מרחבי, ומכאן עולה השאלה אם זה מה שהמקום צריך. ״בתור אזרח, אתה בהחלט חושב על ההוצאה של כספי ציבור", משיב דרמן. "הרי אתה הולך ברחובות של ערים עתיקות באירופה וגם בירושלים, ושם את הרגל על בלטה שנמצאת שם כבר מאות שנים. ופה בישראל, כל מרחב ציבורי מתחדש כל עשר שנים: פותחים רצפות, מחליפים בלטות ויש לזה השלכות. אחת הבעיות פה היא חוסר התפישה הכוללת, מקום שמאחד את הכל ל׳מרכז עיר׳ אחד. אם מלכתחילה היו עושים זאת, הייתה פחות סגרגציה של המרחב הציבורי, והכל היה עובד הרבה יותר טוב״.
לדבריו, ״אנחנו הסתכלנו על זה כהזדמנות להביט שוב על מרכז העיר. לא כמוקד תיירותי, אלא כמרכז של העיר עצמה. איך הדבר הזה הולך להיות אבן שואבת או עוגן עירוני, ולהפוך אותו למקום שוקק חיים״.
האם התשובה לכך היא אלמנטיים עיצוביים חדשים, או שצריך טקטיקה אחרת? ורבקל מזכירה, כי תוכנית המתאר המתגבשת לעיר העתיקה כוללת התחדשות של הבלוקים, שימור מבנים ותוספת של בנייה חדשה, תוך חשיבה על פרויקטים עתידיים. לדעתה, זהו בדיוק המקום שבו העיצוב העירוני צריך להשתלב. ״זו שאלה של ביצה ותרנגולת", היא אומרת. "האם קודם צריך להביא את הצפיפות הבנויה ואת האינטנסיביות, ואז המרחב הציבורי הוא טוב? לא בהכרח. יש הרבה דוגמאות של בנייה אינטנסיבית שלא יצא ממנה כלום בקומת הקרקע. וגם להיפך: האם התכנון הטוב של המרחב העירוני הוביל לאינטנסיביות יותר טובה? לא תמיד״.
דרמן מוסיף: ״כשאתה רוצה לעודד בנייה חדשה אתה חייב, כציבור, קודם להעלות את ערך הקרקע, ורק אחרי זה תגרום ליזמים להגיע, ולא להיפך כשאתה תלוי בחסדי השוק הפרטי״.
פרויקטים כאלו נראים זוהרים בהתחלה, אך לרוב דועכים בגלל מחסור בתחזוקה.
דרמן: ״בכל פרויקט שמתעסק כיום בתכנון של המרחב הציבורי, יש הרבה יותר מודעות לעניין התחזוקה. בסוף הפרויקט מכינים תיק תחזוקה, ובחלק מהמקומות התקציב לתחזוקה הוא חלק בלתי נפרד מההצעה לפרויקט״.
