יש משהו נוגע ללב בתחנות רכבת ישנות, שנפרדו מייעודן המקורי. זו תהילת העבר שחלפה: בתי הנתיבות שוקקי החיים שהפכו לחללי רפאים, הרציפים שננטשו, המסילות שנעזבו והתכלית שהתייתרה.
יש בהן גם מסתורין ועוצמה. כמו קונכייה חלולה המוחזקת קרוב לאוזן ומדמה בקיעורה ובהקשריה את רחש גלי הים, המבנים הללו משמשים תיבת תהודה לזמנים שחלפו, למרחקים שנגמאו ולערים שנבנו. הם מגבירים רעשי רקע היסטוריים ומייצרים חוויה שקשה להיות אדיש אליה. וזו, אולי, אחת הסיבות לכך שבלא מעט מקרים הפכו תחנות כאלה לאכסנייה עם ערך מוסף בעבור מוסדות תרבות חשובים, וכן מתחמי בילוי ופנאי.
>> עוד אדריכלות חדשה וישנה בבאר שבע
בתי הנתיבות שהפכו לחללי רפאים. הרציפים שננטשו, המסילות שנעזבו והתכלית שהתייתרה. צילום: אבי פז
למשל, ההמבורגר באנהוף - מוזיאון ההווה לאמנות מודרנית בברלין - שהיה בגלגולו הראשון תחנת רכבת, מהראשונות שנבנו בגרמניה. המבנה, שניזוק בצורה משמעותית במלחמת העולם השנייה, שופץ והוסב לחלל תצוגה ייחודי. גם מוזיאון ד'אורסיי בפריז שוכן במבנה של תחנת הרכבת גאר ד'אורסיי, שהשימוש בה פסק ב-1939, מאחר שרציפיה היו קצרים מכדי להתאים לרכבות.
ציר הישע
בשבועות הקרובים ייפתח לציבור ”מתחם הקטר 70414" בתחנת הרכבת הטורקית בבאר שבע, עם סיום העבודות בתהליך שיקומה, חידושה ופיתוחה כמתחם תרבות, פנאי ובילוי. המתחם, שהוכרז ב-1991 כאתר לאומי, מהווה שער לציר המוזיאונים המתחדש, שקם מעפר בעיר העתיקה של בירת הנגב, והוא מהמרכזיים במתחמי שימור המורשת ההיסטורית בבאר שבע.
מתחם תרבות, פנאי ובילוי ייחודי, שיהיה שער לציר המוזיאונים המתחדש בעיר העתיקה. צילום: אבי פז
ב-2013 החלה עיריית באר שבע, בשיתוף רכבת ישראל, בשיקום מתחם תחנת הרכבת הטורקית. שלושה מבנים, במתחם ששטחו כשבעה דונמים, תועדו ושומרו בפרויקט שתקציבו כ-20 מיליון שקל. אייל זיו הוא האדריכל שנבחר לתכנן אותו עם הפרוגרמטור צביקה מינץ. שניהם עבדו יחד בפרויקט מתחם התחנה בתל אביב. לאורכו של המתחם הוצבו מסילות ברזל אותנטיות, נפרשו משטחי-דק והוצבו שלושה קרונות עץ היסטוריים בני יותר מ-100 שנים, שהושאלו ממוזיאון הרכבת בחיפה ושופצו על ידי החברה הכלכלית של עיריית באר שבע בשיתוף רכבת ישראל. הקרונות ישמשו כחללים לפעילויות חווייתיות כאלה ואחרות.
רכבת ערים
גלריית בית הנתיבות. על המבנה נקבעו לוחות אבן עם כתובת התחנה: ביר אל-סבע. צילום: אבי פז
השפעה אירופית
בית הנתיבות - הבניין המרכזי, ששימש כמשרדי הנהלת הרכבת. בקומת הקרקע היו חדרים למנוחתם של נהגי הקטרים, אולם המתנה קטן ואולם המופרד בקשת, שבחלקה התחתון נקבע כנראה דלפק עץ למכירת כרטיסים. לצידו המזרחי נוסף מחסן מטענים בעל שלוש דלתות גדולות. בקומה העליונה היו משרדים, וכנראה גם מברקה. על המבנה נקבעו לוחות אבן עם הכתובת “ביר אל-סבע”.
מרפסת הגלריה של בית הנתיבות. השמש מבצבצת בין מפלצות המגורים החדשות והצפופות מסביב. צילום: אבי פז
בית המנהל - מבנה דו-קומתי, שימש כמעונו של מנהל התחנה ובני משפחתו.
מבנה קטן נוסף - שימש, כפי הנראה, כמחסן ציוד.
מבנים נוספים, שנהרסו מאוחר יותר, כללו חדרי לינה לפקידים ולעובדי המסילה, מחסנים וסככות למטענים. כן נבנה בית מלאכה שבו שופצו הקרונות, הקטרים וציוד נוסף לשירות הצבא הטורקי. המבנים דומים לאלו שהותקנו עוד בתחילת המאה בעת בניית מסילת הברזל לחיג'אז, וניכרת בהם השפעה אירופית. קשתות החלונות עשויות בהבלטת אבני הקצוות ואבן הראשה. הבונים הוסיפו לוחות קצה בצידי גג הרעפים, קישוט אופייני למרכז אירופה, וארובות עשן הזדקרו מעל לגג.
הבניינים נבנו מאבן מיוחדת מתצורת "צקלג", אבן גיר עשירה במאובנים – סלע קשה וכהה, איכותי ועמיד יותר מהאבן המקומית הרגילה. האבן נחצבה באתר הנטוש ששוכן כיום בלב שכונה ד', מוכר לרבים כ"מכתש" ושימש מקור לאבנים לבניית העיר החדשה.
חנוכת התחנה, אוקטובר 1915. רכבת חגיגית יצאה מדמשק עם מוזמנים, דיפלומטים ועיתונאים. צילום: ספריית הקונגרס
קול יריית תותח מברך את בואו של ג'מאל פחה
בפרק העוסק בתחנת הרכבת הטורקית בספר "באר שבע ואתריה", מסופר שהמסילה לעיר נחנכה בטקס חגיגי באוקטובר 1915, בהשתתפות אורחים ונכבדים רבים. רכבת מיוחדת יצאה מדמשק עם מוזמנים, דיפלומטים ועיתונאים והתחברה בתחנת נחל שורק לרכבת מירושלים. "הרכבת קושטה בדגלי טורקיה, בסרטי משי ובפרחים, ועל הקטר התנוססה כתובת בטורקית ובגרמנית: 'מצריימה!' ברכבת זו הגיעו אחמד ג'מאל פחה ופמלייתו, חברי המטכ"ל הטורקי והקונסולים של גרמניה ואוסטריה".
"וככה מתחברים שני הפסים יחדיו, ומכונת הקיטור זזה חופשיה עד בואה אל תחנת באר שבע". צילום: ספריית הקונגרס
הספר מביא ציטוט מהעיתונות העברית בארץ, שתיארה את האירוע במלים נלהבות: "קול יריית תותח מברך את בואו של המפקד הראשי ג'מאל פחה. בתחנת הרכבת של באר שבע, המקושטת בפרחים ובעשרות דגלים לאומיים, בתוך עם רב מאוד. כבוד הוואזיר ג'מאל פחה, שר הצי, עושה בראשונה פיקודים ומסדר לצבא העומד לאורך הדרך, ומשם הוא הולך עם כל קרואיו אל שער הכבוד שהוקם לכבודו.
תמונתו של מייסנר פחה, שחיבר את באר שבע למסילה החיג'אזית, במתחם התחנה המחודש. צילום: אבי פז
"מייסנר פחה, המהנדס הראשי ומנהל בניין המסילה, וכל העוזרים על ידו, מקבלים את האורחים בסבר פנים בתוך מנגינות התזמורת הצבאית. בתוך רעם של מחיאות כפיים, לוקח כבוד ג'מאל פחה את מפתח הכסף המושט לו מאת מייסנר פחה וסוגר את הבריח האחרון - וככה מתחברים שני הפסים יחדיו, ומכונת הקיטור זזה חופשיה עד בואה אל תחנת באר שבע..."
תגדלו שפם, או שפשוט תגיעו למתחם, תעצמו את העיניים, תפקחו אותן ותרכבו על מסילות הדמיון לזמנים אחרים.
רכבת לילה לקהיר
הרכבת שימשה את הטורקים במשך שנתיים בלבד, כעורק אספקה לנשק, לתחמושת ולציוד לצבא העותמאני שנלחם בדרום. ב-31 באוקטובר 1917 נכבשה באר שבע על ידי הכוחות הבריטים, שנעזרו בחיילי גדוד הפרשים מאוסטרליה ומניו זילנד, בפיקודו של פילדמרשל אדמונד אלנבי. הבריטים מיהרו להניח מסילת ברזל נוספת בדרום: קו באר שבע-רפיח, שנחנך רשמית ב-8.5.1918 והרחיב את פעילות הרכבת לתחנות יפו, ירושלים, ניצנה, רפיח ומשם למצרים.
תחנת הרכבת ב-1917. הבריטים מיהרו וביצעו פרויקט משלים: קו באר שבע-רפיח. צילום: ספריית הקונגרס
המסילה מרפיח נסללה ברוחב של 143.5 ס”מ, ואילו רוחב המסילה הטורקית היה 105 ס”מ. כדי שגם קרונות טורקיים יוכלו לנוע בקו הזה, הוסיפו הבריטים פס שלישי לפסי הרכבת הקיימים, וכך נוצר מצב ייחודי בתולדות הרכבות בעולם: על מסילה בת שלושה פסים נעו רכבות משני סוגי ייצור שונים וברוחב שונה.
הרכבת פעלה עד 1927 והגיעה לעיר בעיקר ביום ד', הוא יום השוק בבאר שבע. ראשוני המתיישבים בעיר, שהיו בעלי טחנת קמח, לא השתמשו בקו לעתים תכופות. בית הנתיבות עבר שיפוץ יסודי, ומראשית שנות ה-40 שימש כמעונם הרשמי של המושלים הבריטים. לאחר "מבצע משה" לשחרור באר שבע ב-1948 שימש הבניין לצרכים שונים בעשורים שונים: מקום מושבה של יחידת המודיעין של צה"ל, שלימים הפכה ליחידת 8200, מרכז לאמנות חזותית ובו סדנת הדפס לנייר, ובית ספר שדה של החברה להגנת הטבע.
שבעים ארבע-מאות ארבעה-עשר. זה הוא? צילום: אבי פז
קטר קיטור ישן
ב-1956 חנכה מדינת ישראל את קו הרכבת המחודש לבאר שבע, בתוואי חדש שעבר דרך שכונה ג' בעיר. על הקו דהר קטר קיטור שמספרו 70414. בסרטון המפורסם, עם שירו של אריק לביא, מככב קטר קיטור מדגם StanierF8 בריטי, עם המספר 70414 (ברכבת המנדטורית מספרו היה WD414). מדובר באחד מ-24 קטרים מדגם זה, שנמכרו לרכבת הבריטית של שלטון המנדט בתום מלחמת העולם השנייה. הקטר סיים את פעילותו לקראת סוף 1958, עם כניסת קטרי הדיזל לרכבת ישראל. חיים חפר ויוחנן זראי כתבו את "שיר הקטר" המפורסם, המסמל את תום תקופת קטרי הקיטור והחלפתם בקטרי דיזל. קטר 70414 היה חלק מסדרה של כ-850 קטרים שיוצרו בבריטניה למטרות אזרחיות וצבאיות בשנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40. כיום נותרו בעולם כ-13 קטרי קיטור מסוג זה. בין הקטרים, גם זה שהובא לבאר שבע בחורף 2012, מדגם זהה לקטר המקורי. לאחר תהליכי שימור וחידוש, ניצב כיום הקטר במתחם.
על אף שקטרי קיטור מדגם זה מעולם לא ביקרו בתחנת הרכבת הטורקית בבאר שבע, הוחלט להציב את הקטר במתחם, בזכות השיר, שהפך אותו לאחד הסמלים המזוהים עם העיר.
בחזרה לעתיד
שימור ופיתוח מתחם תחנת הרכבת הטורקית כ"מוזיאון חווייתי" לסיפור הרכבת מאפשר חיבור בין עבר לעתיד. החייאת המתחם כמרחב ציבורי היא נס שמרחיב את הלב. המתחם היפה והמושקע, גם בשיקום הפיזי וגם במחשבה היתרה על תכניו, נטוע כיום בלב שכונה חדשה, שהיא אנדרטה מכוערת לתיאבון המוגזם של יזמי נדל"ן: בניינים גבוהים מדי וצפופים להחריד. המתחם החדש-ישן מרפא לפחות חלק מתוצאות ההפקרות התכנונית שמסביבו.
פינת קפה על הרציף המחודש. נס שמרחיב את הלב. צילום: אבי פז
הכניסה למתחם תהיה חופשית, וההשתתפות בפעילויות החווייתיות תהיה כרוכה במחיר סמלי. אפשר גם לסעוד במסעדה היפה שאמורה להיפתח כאן, לשתות קפה או סתם להרחיב את הנפש. הייתי שם בשעות אחר הצהריים של אוגוסט חם, על הבלקון שיוצא מקומת הגלריה בבית הנתיבות. השמש שהעריבה ביצבצה לעתים מבעד למפלצות המגורים מסביב. אבל הרוח. הו, הרוח. היא הייתה טובה ונעימה.
