מאי אופיר היא הפנים היפות, החזקות והאופטימיות של כנפיים של קרמבו - תנועת נוער לצעירים עם צרכים מיוחדים ובלעדיהם - וביולי האחרון היא עשתה היסטוריה קטנה וצעד גדול בדרכה לחיים עצמאיים, כשהתגייסה לצה"ל והפכה לחניכה הראשונה מהתנועה, ובינתיים היחידה, שלובשת מדים. "שירות צבאי זה משהו שחשבתי עליו עוד כשהייתי בחטיבת הביניים", אומרת אופיר. "הוריי ואחיי שירתו בצה"ל, אז למה שאני לא אשרת? זה שיש לי צרכים מיוחדים לא מונע ממני לפרוץ גבולות ולעשות כל מה שאני רוצה".
>> בואו לעמוד שלנו בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- כוכב סרטי הפעולה רוצה קאמבק בעזרת סדרה חדשה
עם עקמת חמורה בגב וילדות מלאה בניתוחים וטיפולים, אופיר עברה חוויות לא קלות, אבל גם רשמה לעצמה הישגים מרשימים: מאחוריה הופעות רבות בטלוויזיה, על הבמות וברדיו, וגולת הכותרת היא ללא ספק נאום שנשאה באו"ם לפני שנתיים בכנס שעסק בנושא שילוב של בעלי מוגבלויות בחברה (ראו סרטון למעלה). "בסוף הנאום עמדו הנציגים מהארצות השונות ומחאו לי כפיים", היא מספרת. "באותו רגע הרגשתי שיחד איתי עומדים על דוכן הנואמים אלפי צעירים, שכמוני לפעמים הרגישו 'שקופים', ושביחד ניצחנו את כל הדעות הקדומות ופעלנו למען עולם טוב יותר".
חלק מהצעירים האלה הכירה בכנפיים של קרמבו, תנועה שממומנת בעיקר מתרומות, ושפעילים בה כ-6,000 ילדים ובני נוער - שליש מהם בעלי צרכים מיוחדים. כולם משתתפים בפעילויות מהסוג שיש בכל תנועת נוער אחרת: משחקים, שיחות, טיולים, מחנות קיץ. לחלק מהחניכים התנועה היא המסגרת היחידה שבה הם יכולים לבלות בשעות אחר הצהריים מחוץ לביתם. "כנפיים של קרמבו זה עולם ומלואו בשבילי", אומרת אופיר על התנועה המיוחדת, שבימים אלה מגייסת תרומות למימון פעילות של 3,500 ילדים שמבקשים להצטרף. "שם אני יכולה להיות לגמרי אני, בלי מסכות. שם קודם כל יסתכלו עליי, ורק אחר כך יסתכלו על המגבלה שיש לי. שם רואים קודם את הבן אדם ולא שופטים אותו על פי איך שהוא נראה ומה הוא יכול או לא יכול לעשות".
הכירו את כנפיים של קרמבו (גם מאי אופיר בת ה-13 מופיעה בסרטון):
כמעט בריטני ספירס
אופיר (19 וחצי) נולדה לאב מהנדס חשמל ולאם אחות. לזוג כבר היו שני ילדים גדולים (מיטל, כיום 31, ויובל, 29), ובהיריון השלישי שום דבר לא נראה חריג. רק אחרי שהתינוקת הגיחה לעולם, התברר שהיא סובלת מעקמת גב חמורה ומחולשת שרירים. בגיל ארבע, אחרי טיפולים רבים, החלה ללכת ועברה מספר ניתוחים בעמוד השדרה בניסיון ליישר אותו. היא למדה במסגרות של חינוך מיוחד, אבל גם שם לא היה קל למצוא מקום מתאים לילדה חברותית ואינטליגנטית, שהמגבלה היחידה שלה היא פיזית. "בכיתה ג' עברנו לגור בהוד השרון", מספרת אופיר, "אבל הכיתה הכי קרובה שהתאימה לי הייתה בראשון לציון. זו הייתה כיתה קטנה, לילדים עם צרכים מיוחדים גופניים, לא בעלי בעיות שכליות או התנהגותיות. כל בוקר הייתי קמה בשש בשביל להיות על ההסעה בשש וחצי".
עם מגבלת ניידוּת וחברים שגרים רחוק, נוצר אצלה קושי למצוא מעגל חברתי. בגיל 13 שמעה על תנועת כנפיים של קרמבו, שהקימה בהוד השרון את אחד מסניפיה הראשונים, ושם היא מצאה בית חם, פעילות מונגשת ומגוונת וחברים מכל הסוגים. בזכות אופיה הנעים, חיוכה הכובש וחוש ההומור שלה הפכה אופיר לנציגת התנועה בתקשורת והחלה להופיע בקביעות באירועי ההתרמה של התנועה לצד איל קיציס, המנחה אותם בהתנדבות. "בפעם הראשונה שעמדתי עם קיציס על הבמה מול 8,000 איש, הרגשתי כמו בריטני ספירס, רק בלי הבלונד", היא מחייכת. "צעקתי: 'יאללה, קרמבו', וכל הקהל ענה לי, למאי הקטנה. גם הנאום באו"ם היה כבוד שלא חלמתי עליו. הוא נתן הזדמנות להעביר את המסר שלנו, ששוני הוא דבר טוב וחיובי, ושיש לקבל את השונה כמו שהוא, לא להבדיל אותו מהכלל. אחרי הנאום קיבלתי פתק מהסגן של השגריר הישראלי, שכתב לי שם שהרבה נציגים ייצגו את ישראל באו"ם, אבל אני הייתי אחת המובחרות".
באותה תקופה היא עזבה את מסגרות הלימוד המיוחדות ועברה לתיכון רגיל – רמון שבהוד השרון. "זאת הייתה מסגרת שונה. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שלמדתי עם חבר'ה שלא מהסביבה שהייתי רגילה להיות בה. תמיד הייתי עם ילדים עם צרכים מיוחדים, ופתאום הכרתי תלמידים שאין להם שום קושי פיזי. בהתחלה היו לי הרבה חששות; שאלתי את עצמי איך יקבלו אותי ואיך זה יתנהל שם, אבל הגעתי לכיתה מדהימה, מקבלת וחמה. בבית הספר דאגו שכיתת האם שלי תהיה תמיד למטה, אבל עדיין הייתי צריכה לעלות במדרגות מדי פעם, וכשראו שיש עם זה בעיה, התקינו מעלית במיוחד בשבילי".
השלב הבא כלל התייצבות בבסיס הקליטה והמיון של צה"ל וגיוס לחיל האוויר. "אני זוכרת את הפרצוף של אבא שלי כשהוא הביא אותי לבקו"ם", מחייכת אופיר. "נכנסתי אזרחית, יצאתי חיילת, וירדה לו דמעה של התרגשות כשהוא ראה את הבת שלו עושה עוד צעד משמעותי בחיים. הגעתי ליחידה טובה ומקבלת, עם מפקד מדהים וחבר'ה טובים, והמקום הוא נגיש, שזה קריטריון מאוד חשוב. אני עושה תפקיד מאתגר ומרגישה שאני תורמת".
יש לך חברים עם צרכים מיוחדים ובלעדיהם. עם מי את מרגישה הכי בנוח?
"אני נהנית בכל המסגרות, אבל כמובן שעם בעלי הצרכים המיוחדים יש לי שפה משותפת. אנחנו מדברים על המגבלות ועל הדרכים להתמודד איתן, אבל גם שאר הפעילים בתנועה יכולים להתחבר לנושאים האלה. אמנם, אין להם צרכים מיוחדים, אבל אף אחד לא מושלם".
בלי תסכולים
כיום, כאדם בוגר, האתגר הגדול העומד בפניה הוא לנהל חיים עצמאיים. צעד חשוב לקראת העצמאות המיוחלת היה הוצאת רישיון נהיגה. "לקח לי שנה להוציא רישיון, אבל היום אני כבר נוהגת לצבא ולפעמים גם נותנת טרמפים לחברים. כילדה קטנה הייתי תמיד על הידיים של אבא בכל מקום שבו היו מדרגות; עכשיו, כשאני בוגרת ולומדת להיות עצמאית, כבר אין לי את הידיים של אבא: זו אני מול הסיטואציה. השנים האלה הן הכי חשובות לי מבחינת ההפיכה לעצמאית, והאמת היא שאני לא זוכרת מקרים שלא הסתדרתי. אני תמיד מוודאת שהמקום שאני מגיעה אליו הוא נגיש, בטיחותי ועם חניה קרובה".
לפני שבועיים, בעודה נוהגת לבסיס, נתקלה בהפגנת הנכים. "התנועה בכביש נעצרה בגלל ההפגנה, ולא יכולתי שלא להזדהות עם המפגינים", היא אומרת. "אמנם, מיהרתי לצבא, אבל מאוד התחברתי להפגנה, כי זאת אוכלוסייה שאני חלק ממנה".
מה מפריע לך ביחס החברה לנכים?
"פעם מאוד הפריע לי שילדים מסתכלים ואומרים לאמא שלהם: 'מה זה? מה יש לה בגב?' - אבל למדתי להתעלם מזה. גם היום יש ילדים שבוהים בי, אז או שאני מחזירה בבהייה, או שאני מחייכת ואומרת שלום. הייתה לי ילדות מאושרת, ואני בחורה בלי תסכולים ומרוצה מכל רגע בחיים. יש לי משפחה מדהימה, עם אחים שאוהבים אותי וגאים בי, ואני מאוד מרוצה במקום שבו אני נמצאת".
ואיפה תהיי אחרי הצבא?
"בינתיים אין לי תוכניות. אולי אעבוד בכנפיים של קרמבו".
_______________________________________________________
רווית מנשה סיימה תואר למרות מגבלות קשות. הקליקו על התמונה:
