בתנועה הזו לא היו רק ילדים פסדו-סוציאליסטים שרוקדים בטקסים ובונים מחנות קיץ, אלא חבורה של בעלי מוגבלויות לצד ילדים 'נורמטיביים', ללא מוגבלויות, שעוברים יחד את מה שכל חניך בתנועה עובר ועוזרים אחד לשני לעשות את זה במשחקים, בטיולים ובכל מה שמעבר. קוראים לתנועה הזו "כנפיים של קרמבו" ומאז שעדי הקימה אותה היא הפכה לתנועה ארצית שכוללת כ-1000 חניכים, חונכים ותומכים.
"אם היתה לי אז את המודעות שיש לי היום", היא אומרת ממרומי גיל 24, "לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעשות את זה. בזמנו לא ידענו כלום. עשינו את כל זה בלי ביטוח אפילו... היום אני יודעת שאם יש תאונה הכי קטנה, אנחנו בבית משפט ונגמר הסיפור – אבל כל השנים ההן בכלל לא חשבתי במושגים כאלה. רק אחרי שנתיים אבא שלי עזר לי למצוא עורך דין ורואי חשבון ולרשום אותנו כעמותה".
מסתכלים, מרחמים, נרתעים
תנועת "כנפיים של קרמבו" התחילה מילדה קטנה שהלכה להתנדב בבית של השכנים, שנולד להם ילד עם שיתוק מוחין. "אני לא זוכרת איך התגלגלתי אליהם, גם לא זוכרת למה עשיתי את זה. מה כבר יכול להיות? סקרנות, שעמום. עמותת איל"ן חיברה אותי לכפיר כשהייתי בת 12. הוא היה אז בן שלוש, עם שיתוק מוחין והגעתי אליו הביתה כדי לשחק איתו".
"נכנסתי לתסכול מאוד עמוק. אני בתיכון, בקרוב אתגייס לצבא, אתחתן, אהיה סטודנטית - ולכפיר כל זה לא יקרה. אין לו מקום בחברה שלנו"לפני שהגיעה, הזהירו אותה שכפיר לא מדבר וכנראה גם לא ידבר ושהוא גם לא נראה כמו ילד רגיל. "מהר מאוד השעה השבועית שלנו הפכה לשעתיים, ארבע פעמיים בשבוע. הוא היה גר שתי דקות הליכה מהבית שלי ונוצר קשר מאוד עמוק ביני לבין המשפחה שלו. זה נהיה ממש בית שלי".
עם השנים הקשר הלך והתפתח ועדי התחילה להפנים את המחויבות שנכנסה אליה. "תחשבי על הילדות שלך", היא אומרת. "את הולכת אחר הצהריים לפגוש חבר. זה משהו שאין לילדים עם צרכים מיוחדים. זה לא יכול לקרות. אנשים אחרים לא ראו את כפיר כמו שאני ראיתי אותו. היו מסתכלים, מגיבים, מרחמים, נרתעים. תחושות טבעיות ולגיטימיות. הסיבה שאני לא חשתי אותן זה כי צמחתי שם. זה אחד הדברים שהביאו אותי להבנה שאם אנשים אחרים יצמחו ככה, הם לא יסתכלו כמו שהאנשים ההם הסתכלו על כפיר".
עם המחשבה הזו עדי ניגשה לארגון LEAD לפיתוח מנהיגות צעירה, שם היא נשאלה מה לדעתה צריכים לעשות 200 אלף הילדים בעלי הצרכים המיוחדים שאין להם 'עדי' פעמיים בשבוע. "חשבתי על הבדידות האיומה שהם חווים, הניכור החברתי, האין-חיים האלה. נכנסתי לתסכול מאוד עמוק. אני בתיכון, בקרוב אתגייס לצבא, אתחתן, אהיה סטודנטית - ולכפיר כל זה לא יקרה. אין לו מקום בחברה שלנו. ישבתי עם קלאודיה, אמא שלו ושאלתי אותה מה כפיר הכי צריך. כי בבית אין דבר שכפיר לא עשה, לא משנה כמה הגוף שלו היה מוגבל. הבית שלהם היה בגישה שהוא יכול לעשות הכל. אז זו הגישה שצמחתי אליה. המגבלה היא רק עניין – לא רוצה להגיד טכני, אבל כן, משהו פונקציונאלי".
כאן יש מקום לכולם
ההחלטה הפונקציונאלית שעדי הגיעה אליה היתה שצריך להקים מסגרת חברתית שבה יכולים להשתלב לא רק ילדים 'רגילים'. "עברתי בין בתים של חברים של כפיר וההורים היו אומרים לי, מה שחשוב לילד שלי זה לא עוד פיזיותרפיסטית, עוד טיפול. מה שחשוב זה שיהיו לו חברים".
עודד אורלב, בן גילה, הצטרף לעדי להקמת הסניף הראשון. בשלב ההתחלתי השניים עוברים בית-בית במטרה להכיר את החניכים ואת סביבת החיים שלהם ומצמידים חניכים לחונכים. אבא של עדי נעזר בחברים כדי לממן הסעות לילדים ואז נפגשים כולם למסיבת פתיחה. "היינו 30 ילדים, אני ועודד העברנו את הפעולות, הסכמנו לצרף את כולם, לא משנה איזו מגבלה הייתה להם. רצינו שכאן יהיה מקום לכולם. לא היתה לנו ממש אסטרטגיה. הכל היה נורא פשוט".
תכננת שהסניף הראשון יהפך לתנועה ארצית?
"כן. זה היה החלום".
מסניף אחד בהוד השרון צמחו ניצנים במקומות אחרים. הורים היו מתקשרים לעדי ומבקשים לפתוח סניף ליד הבית. עם הזמן גם מועצות מקומיות החלו לתמוך. היום החונכים עוברים הכשרות מקצועיות וחלק מהחניכים הפכו לחונכים בעצמם. עדי מודעת מאוד לצרכים המיוחדים של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים – שתנועה כזו מאפשרת להם כמה שעות שבועיות של שלווה.
"פחדתי שאם מחר אני לא נמצאת, הארגון לא יהיה. הרגשתי שאני לא חיה. שאין לי אוויר. שאני מרוקנת. היו לי כבר בעיות כתפיים, הבנתי שאני חייבת לנסוע ולרפא את עצמי. לעשות כנפיים של עדי""הייתי לפני כמה זמן בסניף טבריה וחניכה חדשה בדיוק הצטרפה. אמא שלה ישבה בחוץ עם דמעות בעיניים. אמרתי לה שזה בסדר להתרגש, שהכל בסדר והיא אמרה שמביך אותה להגיד, אבל לא בגלל זה היא בוכה. 'אני בוכה כי אני מנסה לחשוב מה אעשה בשבוע הבא בשעתיים האלה ואני לא זוכרת מה אני אוהבת לעשות... אני אוהבת את הבת שלי אינסוף ועכשיו אני חושבת שיש לי שעתיים לעצמי ואני לא זוכרת מה עושה לי כיף...'".
מייצרת ציפיות
בימים אלה עדי שבה לארץ לאחר שהות סמסטריאלית באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, במחקר שעוסק בתהליכי פרידה של יזמים חברתיים מהארגונים שהקימו. כמי שעד היום מתנסה בתהליך פרידה כזה, נראה שהיא בעיקר מחפשת לעצמה קבוצת תמיכה. עד היום, כל החברים שלה, כולל בן זוגה ומשפחתה, קשורים בדרך כזו או אחרת לתנועה. אין פשרות, מעולם לא היו. "בתקופה הצעירה של התנועה האתגר היה בעיקר כשכל החברים יצאו לסרט או למסיבה ואת לא יכולה ללכת כי יש לך פעילות והחונך הזה לא הגיע וההוא פישל ויש איזו הסעה מחורפיש שמגיעה... אני זוכרת שהיה מביך אותי לשתות בירה כי פחדתי שיבוא איזה הורה ויסתכל עלי. אתה מייצר ציפיות סביבך ואם תעשן עכשיו סיגריה זה לא בטוח חינוכי..."
ויש גם את תסביך ילדת הפלא. "היה גם את עניין הלהיות בפרונט. 'כנפיים של קרמבו' הפך לחיים של המון אנשים והמון אנשים תמכו ועזרו, אבל מי שישבה באור הזרקורים, הנערה הצעירה שהקימה, זו אני. והרי זה לא נכון. הארגון צומח וחי בזכות המון אנשים שבלעדיהם זה לא היה קורה. העניינים האלה מאוד מבלבלים בגיל צעיר, לקבל מצב שיש לך כל כך הרבה על הכתפיים, שאתה כל כך חשוב. יש שם המון אגו. כל הפרסים האלה, זה כל כך לא בריא. היום אני באה לאנשים לבקש תרומות ואני כבר לא בת 16. לעבור ממקום של ילד פלא למקום של האדם הבוגר זה לא פשוט".
אחרי שהשתחררה מהצבא היא התחילה לעבוד בטלוויזיה במקביל לעבודה בתנועה, שעדיין היתה הכל ויותר מזה. בשלב מסוים הלחץ היה קשה מדי. "אחד הפעילים בתנועה, אל וולפיילר, שאל אותה לראשונה, "עדי, אם מחר בבוקר קורה לך משהו, מה קורה לתנועה?"
"פחדתי שאם מחר אני לא נמצאת, הארגון לא יהיה. הרגשתי שאני לא חיה. שאין לי אוויר. שאני מרוקנת. היו לי כבר בעיות כתפיים, הבנתי שאני חייבת לנסוע ולרפא את עצמי. לעשות כנפיים של עדי".
ואז, כהרבה משתחררים טריים בגילה, עדי יצאה לטיול שלה בהודו, אבל היא לא הצליחה להשאיר את הכל מאחוריה. כפיר, אז בן 11 וחצי, נפטר. המשפחה לא סיפרה לעדי על ההתרחשויות באותה התקופה כדי להניח לה לעשות את המסע שלה וכך גם נמנעה ממנה הידיעה כי וולפיילר, שהיה למנכ"ל התנועה הראשון באותה העת, נפטר חודש וחצי לפני כן מדום לב. עדי החליטה מבלי להבין למה, שהיא ממשיכה לטייל, אבל הפעם לבדה. "זו היתה התקופה הכי קשה וכואבת בחיים שלי. הייתי כלום, כמו עליה נידף ומצד שני זו היתה התקופה הכי מאושרת. את נוסעת לחו"ל ואת חושבת 'רק שהנורא מכל לא יקרה', ופתאום הכל קורה. נורא קשה לי לאבד שליטה. ושם הייתי חייבת".
האחים הגדולים שלה לקחו את הנהלת התנועה לידיים. והקרמבו שרד. כשחזרה, הבינה שהגיע הזמן לאפשר לילד שלה לעזוב את הבית ולמצוא את דרכו החדשה, בלעדיה. "היו לי המון פחדים של מה אני אהיה בלי זה, אני לא יודעת לעשות שום דבר אחר, כולם מכירים אותי כ'זה'. זה מסע, ובמקומי יש עכשיו בתנועה אנשים שאני מאוד סומכת עליהם ושיודעים להציב לי גבולות".
בימים אלה היא ממשיכה את המחקר שלה במרכז הבינתחומי בהרצליה, שם היא מנסה לגבש את תמונת המצב של היזמים החברתיים בארץ. "במדינות של מהגרים, מסתבר, יש הרבה יותר יזמים – כי אחד המאפיינים הכי גדולים של יזם זה ניתוק מסוים מהקרקע. נטילת סיכונים. תחשבי, הרצל. יש בזה ניתוק. אתה חייב להיות טיפה לא מחובר".
בתמונות:
למעלה, עדי אלטשולר (צילום: ניקיטה פבלוב)
בשער, אלטשולר עם חניכים (צילום: אביר סולטן)
