הדרך לחידושו של בניין תיאטרון חולון ובית יד לבנים בעיר נסללה כבר לפני ארבע שנים. "בעירייה הזמינו ממני", מספר האדריכל יואל דבוריינסקי, "את שיפוץ הבניין בתקציב של שלושה מיליון שקלים. הסברתי להם שבתקציב הזה אי-אפשר יהיה להגיע לאפקט, בבניין של 4,500 מטרים רבועים, וביקשתי הזדמנות להציע להם מה כן ניתן לעשות עם הבניין".
מדוע הסתייגת?
"התעסקות עם בניין קיים", אומר דבוריינסקי בסיור בבניין, "דורשת הרבה מאוד חקירה, ניתוח והבנה מה ניתן לקלף ומה הגרעין המוצק לצאת ממנו; ומצד שני, השאלה מה הבניין רוצה להיות - חיפוש אחר חזון חדש וביטוי חדש למבנה. מפגש של שני התהליכים הללו הוליד את התכנון".
כעת, משהושלם הפרויקט לאחר שנתיים של תכנון ושנתיים של ביצוע, יכול מי שחולף בשדרות קוגל בעיר לעצור ולהתרשם מהתוצאה: החזית האופנתית של הבניין והרחבה המטופחת שמפרידה בינו לבין הרחוב מושכות תשומת לב, ובשעות הערב, תאורת המבנה והרחבה (בעיצוב נועה לב) מעשירה את המראה ומעניקה למקום חגיגיות. חבל רק שמצבם המוזנח של השיכונים הסמוכים מודגש כעת עוד יותר, על רקע הבניין הנאה.
השילוב המורבידי
בניין "יד לבנים" ותיאטרון חולון הוקם ב-1959 ומאז הורחב כמה פעמים על ידי אדריכלים שונים, עד שנדרש לו טיפול דחוף. "הבעיה הייתה בשלושה היבטים", מסביר גיא תלם, מנהל התיאטרון, "המקום היה מיושן ומגובב טלאי על גבי טלאי, אנטיתזה לצורה שבה מקדש של תרבות צריך להיות. הבעיה השנייה הייתה שהאוריינטציה בבניין לא הייתה ברורה, והשלישית הייתה הנתק בין התיאטרון לבין יד לבנים - הנצחה ואמנויות הבמה".
כדי לטפל בבעיות האלה נהרסה חזית הבניין הברוטליסטית והפוסט-מודרנית הפונה לרחוב, חוסל מערך התנועה המקורי והמסורבל, אורגנו והוקמו מחדש השטחים הציבוריים הפנימיים והחיצוניים, וכך גם תשתיות הבטיחות.
החזית החדשה עוצבה כמסגרת מלבנית שמחולקת לשניים: חלק אחד מחופה לוחות פלדת קורטן ובראשו מתנוססת הכתובת "יד לבנים"; השני מורכב ממסך זכוכית שבראשו מתנוססת הכתובת "תיאטרון חולון", עם סמל מפעל הפיס שמימן את מרבית הפרויקט. בדרך זו סימלו האדריכלים את השילוב שבבסיס הבניין: חיים ומוות, זיכרון חללי המלחמות משולב בחיי התרבות שממשיכים להתנהל הודות למחיר היקר ששולם. חלקו של הבניין המחופה בפלדת הקורטן משמש כאתר התכנסות לקרובי החללים, ובקומת הכניסה לבניין מקבל את פני הבאים חדר זיכרון אינטימי שבו מופיעים שמות חללי העיר.
שילוב זיכרון ותרבות הוא תופעה ותיקה בישראל, שילוב מורבידי שמקור השפעתו בשלטון הסובייטי של תחילת המאה ה-20, שזו הייתה אחת מדרכיו להזכיר לציבור שהוא מגויס ומצוי תחת איום בלתי פוסק על שלום המדינה. בישראל ניכר השילוב הזה בבתי-עם במושבים, בתי תרבות בקיבוצים, במוזיאונים ובאולמות מופעים בערים.
ההצגה חייבת להימשך
בבניין תיאטרון חולון ארבעה אולמות. שני האולמות הגדולים, ובהם 800 ו-240 מושבים, עברו חידוש; ושני האולמות הקטנים חדשים: אחד בן 130 מושבים הוא הרחבה של אולם זעיר שפעל בקומת הכניסה; ושני, אולם רב-תכליתי ללא ריהוט ובמה, הוקם על הגג ויכול לאכלס 100 צופים.
האדריכלים הציעו לבנות קומה נוספת שתשמש בית ספר למשחק, אך מגבלת תקציב הותירה את הרעיון בתוכניות בלבד. מגבלת התקציב לא איפשרה גם את חידושן של כל החזיתות (מלבד החזית הראשית), כמו גם את אגף המשרדים וחדרי השחקנים שנותרו במצבם המקורי.
בדומה לבמבני ציבור רבים, גם כאן נמנע האדריכל מיצירת סביבה "רועשת", אך החדיר מידה של צבעוניות, כשלכל קומה צבע משלה, וכך גם בחדרי השירותים המושקעים. מסך הזכוכית בחזית הבניין המחודש מאפשר להביט דרכו ולזהות את אולמות התיאטרון על פי הדלתות הצבעוניות השונות.
כך הצליח האדריכל לפשט את מערך התנועה בבניין, והוא נהיר כעת אפילו למי שעומד ברחוב. אך על אף התכנון המדוקדק, עדיין קיימת בעיית תנועה של ממש: רק מעלית אחת, וקטנה יחסית, מקשרת בין קומת הכניסה לאולם הגדול שבקומה העליונה, והיא אינה עונה על הצרכים ופוגעת בבני אדם שמוגבלים תנועה, שגם הם רוצים לבוא לראות הצגות ולהיזכר ביקיריהם.
בכל אחד משלושת מפלסי הבניין יש אולם מבואה, שבעתיד יכוסה בציטוטים מתוך מחזות ישראלים, שנבחרו עם הבמאי עירא אבנרי מהפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב.
בקומה התחתונה, שהייתה בעבר קומת מרתף אפלה שבה מוקמו חדרי השירותים, נפרצה החזית באופן שפתח את הקומה לרחבה שקועה, המהווה חלק בלתי נפרד מהרחבה העירונית. התוצאה מנצלת שטח שהיה מנותק מהסביבה, ויוצרת מקום שמקשר בין פנים וחוץ. בקומה זו פועל כיום בית קפה, קפיטריה נוספת פועלת במבואה שבקומה העליונה, וכל אלה נשקפים מבעד מסך הזכוכית, המאפשר לראות את תנועת האנשים הערה בבניין.
פסי גרנוליט יוצרים קצב
הרחבה עירונית שנוצרה בחזית היא רכיב משמעותי בפרויקט. היא משתרעת על פני כ-2,000 מטרים רבועים, ובולט בה הפסל המוקדש לנופלים, שיצר האמן חתן פרס ישראל יצחק דנציגר ב-1962. ההצבה החדשה של הפסל מעניקה לו את הכבוד הראוי ומעשירה את המרחב ביצירה לא שגרתית.
הרחבה מרוצפת בלבני אקרשטיין אפורות המונחות בצורת אדרת דג, והרעיון המרכזי של עיצובה היה במתיחת פסי גרנוליט יצוקים בגוון לבן ש"תופרים", לדברי אדריכלית הנוף ורדית צורנמל ממשרד אדריכלי הנוף צורנמל-טורנר, את מרכיבי הרחבה. הפסים יוצרים קצב, הופכים במהלכם לספסלים ולטראסות, ומכוונים את המבט לכיוון פסלו של דנציגר.
בתכנון הרחבה הושם דגש על העצמת נוכחות הבניין, אבל גם על האפשרות לקיים בה אירועים. הרחבה עוצבה בתיאום עם הנהלת התיאטרון, כך שניתן יהיה להשתמש בה גם בפסטיבלים, ויש בה תשתית חשמל שתשמש דוכנים שיוקמו באירועים השונים. פוזרו בה עצי טבביות ומילות, שנבחרו כי "רצינו שילוב של משהו שנותן צל, פורח וחגיגי", מסבירה אדריכלית הנוף, ומבטיחה ש"תהיה שם בסופו של דבר חורשה יפה". גם משני צידי הבניין פותחו שבילי הולכי הרגל שבהם בעיקר שוקמה הצמחייה הקיימת.
בעורף המגרש יש חניון קטן, ולרשות הקהל עומד גם חניון במרחק הליכה קצרה. אם יימצא תקציב, עתידה העירייה לנצל את שטח הרחבה לטובת חניון תת-קרקעי. לדברי תלם, הכוונה היא להתחיל לממש את פרויקט החניון כבר בעוד חמש שנים, במהלך שיחזיר את הדחפורים לשטח ויהרוס את הרחבה החדשה.
כרבע מיליון מבקרים בשנה
עלות הפרויקט, ששטחו הבנוי כ-4,500 מטרים רבועים, הסתכמה בכ-35 מיליון שקלים. הבניין מצוי כעת בשלבי הרצה, שהחזירו את התיאטרון לפעילות מלאה, לאחר שבתקופת העבודות העתיק את פעילותו במתכונת מצומצמת לאולמות אחרים בעיר. מלבד ערבי זמר ופסטיבלים המופקים על ידיו, תיאטרון חולון, שאינו מחזיק קבוצת תיאטרון משלו כמו תיאטרון הבימה או הקאמרי, רוכש הצגות ומופעים מגופים ויוצרים שונים. מדי שנה מבקרים בו כרבע מיליון צופים. הבניין פועל גם כמרכז פנאי שמתקיימים בו חוגים וסדנאות, ויש גם קבוצת תיאטרון קהילתי לבעלי צרכים מיוחדים.
עיר של תרבות ופנאי
בשני העשורים האחרונים הצליחה חולון להעמיד את התרבות בחזית. חידוש בניין התיאטרון הוא חוליה נוספת בשרשרת מוסדות ייחודיים הפועלים בעיר: מוזיאון הילדים, מוזיאון העיצוב, מוזיאון הקומיקס, המדיטק, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית וגלריה החווה, המתמקדת באמנות ועיצוב אקולוגיים. נוסף על אלה פיתחה העירייה סדרה של "גני סיפור", המהווים גם הם נדבך משמעותי בפיתוח מרחבים ציבוריים פתוחים, ובחשיפתם של ספרי ילדים קלאסיים לדור הצעיר.
למוטי ששון, ראש העירייה, יש תוכניות להמשך: "במוזיאון הילדים, שהוא אחד הסמלים הבולטים, נוסיף מבואה ובית קפה חדשים, וגם מסלול חדש לקטנטנים (בתכנון אדריכל רן בלנדר ועיצוב מלי פינץ, מ"י). בפארק פרס הסמוך למוזיאון אנחנו מתכננים לפתוח אולם מופעים וכנסים בסגנון 'זאפה', בשטח של כ-1,000 מטרים רבועים".
גם בתחומי הספורט והנופש יש לעיר תוכניות לתקופה הקרובה: "בימים אלה", אומר ששון המתכונן לשנת הבחירות, "אנחנו מתכוננים לפרסם מכרז לבניית היכל קרח אולימפי, שניתן יהיה לקיים בו את אליפות אירופה, וייפתח לקהל כבר בסוף 2018 או תחילת 2019". עוד יוקמו, לדבריו, פארקים לספורט אתגרי. אחד בשטח של 13 דונם ברחוב הקוממיות, שיכלול קירות טיפוס, פיינטבול ופארק חבלים. ושני בפארק פרס, שיהווה מרכז מקצועי. ב"גן הבנים" בשדרות בן גוריון אמור להיפתח בסוף 2018 סקייטפארק בשטח של 3 דונם, ולצדו בית קפה. בפארק המים "ימית" יוקמו שתי מגלשות אקסטרים חדשות, כך שבסך הכל הוא יכלול 34 מגלשות.
משרד ליואי-דבוריינסקי ברעננה התפרסם בעיקר הודות לעבודת חידוש בניין עיריית תל אביב-יפו (בשיתוף אדריכל הבניין המקורי מנחם כהן). בתחום בתי התרבות תכנן המשרד את מרכז המוסיקה בראש העין, ובימים אלה מתכנן אולם מופעים רב-תכליתי במודיעין. בפרויקט תיאטרון חולון, הראשון של המשרד בעיר, השתתפו האדריכליות מיטל מיצ'ניק וחופי הררי.
-------------------
ואיך נראה הלהיט האמיתי של חולון? לחצו כאן
