לאחר מאבק מתוקשר ומוצלח להצלתו ב-2010, וסיבוב נוסף ללא תוצאות בשנה האחרונה, נהרס השבוע גן ״המשוגבקעה״ בשכונת בקעה בירושלים. הגן, שהוקם ב-1991, הוא מהדוגמאות הייחודיות בארץ לתכנון גן משחקים בשיתוף הקהילה.
לדברי פעילים בשכונה, הריסתו נועדה לקדם את הקמתו של אולם ספורט חדש לבית הספר "גאולים", שבשטחו נמצא הגן. כעת מתרכזים מאמציהם בשכנוע העירייה להעביר את הבנייה למגרש חלופי בתחומי בית הספר, למען שימור העצים במקום. בעירייה מסרו בתגובה, כי טרם הוחלט מה ייעשה בשטח.
הגן זכה לפרסום נרחב הודות לסיפור הקמתו. האדריכל האמריקאי רוברט (בוב) לת׳רז הנהיג שיטת תכנון בשיתוף מלא של התושבים, ותוכניות הגן נערכו לאחר מפגש העלאת רעיונות עם ילדי השכונה, כשהעבודות עצמן נעשו בידי מתנדבים מהשכונה. לת׳רז בנה יותר מאלפיים גני משחקים כאלו ברחבי ארצות הברית, ורבים מהם מתפקדים עד היום. ישראל היא אחת משבע מדינות נוספות שבהן תכנן גן שכזה, ובעקבות הצלחתו של הפרויקט בבקעה נבנה גן דומה בשכונת נווה יעקב, ששמו ״גן השבלול״. גם הוא נהרס לאחרונה והוחלף במתקני משחקים עכשוויים.
ירושלמים רבים שהיו שותפים לתכנון הגן ולהקמתו בהיותם תלמידי בית ספר, פירסמו הודעות צער בעקבות הריסת הגן. ״מוזר לכתוב הספד לגן שהיה חלק כל כך משמעותי מהחיים שלי, ושהיה אחד הגורמים לכך שבחרתי לעסוק במקצוע בו אני עוסקת היום״, כתבה מתכננת הערים דניה וקנין, שהשתתפה בכיתה א׳ במפגש התכנון עם לת׳רז. גם מי שניהל את הפרויקט מטעם הקרן לירושלים, דני דניאלי, כתב שההריסה ״מצערת מאוד״.
בונים ביחד
בניגוד לגני השעשועים הסטנדרטיים שמאפיינים את ישראל הנוכחית, "המשוגבקעה״ מסמל תקופה אחרת, שבה אדריכלים תכננו כל גן באופן ייחודי למקום ולסביבתו. דוגמאות בולטות לכך הם חצר הגרוטאות של מלכה האס בקיבוץ שדה אליהו, גן יהודה בשכונת צהלה בעיצוב דוד דה מאיו, גינות המשחקים מבטון שעיצב צבי דקל בערד, ״גן ההרפתקאות״ בפארק הירקון (גם הוא עשוי עץ) בתכנון גדעון שריג, ו״גן המפלצת״ הייחודי בקרית יובל, בתכנון ניקי דה סן פאל, שכמעט נהרס אף הוא אך ניצל בעקבות מחאת תושבים.
לת׳רז התפרסם בעולם הודות לשיטת התכנון שלו, שנקראה ״בונים ביחד״. תהליך ההקמה של הגנים של לת'רז התחלק לשלושה שלבים: תחילה נפגש עם התלמידים, וביקש מהם לספר או לצייר את גן חלומותיהם; לאחר מכן עבד על תוכניות הגן; ולבסוף שלב ההקמה, בביצוע התנדבותי של הקהילה כולה.
בכתבות דיוקן עליו בסוף שנות ה-80, בעיתונים כמו ״ניו יורק טיימס״ ו״פיפל״, הובלטה העובדה כי דמי ההקמה של הגנים הללו היו נמוכים משמעותית, בגלל התגייסות הקהילה בחינם, וכי גם שכר התכנון שגבה לת׳רז היה נמוך במיוחד. ״יכולתי לצמצם את היקף הפרויקטים במשרד בחצי ולגבות פי שלושה יותר על כל פרויקט״, סיפר ל״פיפל״, ״אבל כל עוד המשרד לא מתרושש מכך, אמשיך לגבות דמי תכנון נמוכים, משום שבקהילות שבהן אנו בונים, כסף הוא מצרך נדיר״. ואמנם, הייתה רשימת המתנה של שנתיים לגנים של לת'רז. כיום ממשיך הבן את עבודת החברה, שמתכננת גנים ברחבי ארה"ב.
הילדים הביאו את ההורים
האדריכל אלי אילן, שהיה מנהל הפרויקט המקומי, אמר ל-Xnet כי הופתע לשמוע על הריסת הגן, וכי העירייה לא עידכנה אותו בדבר. לדבריו, הפרויקט הירושלמי קם בזכות הקהילה היהודית בבוסטון, שרצתה לתרום גן כזה לבירה. "הקרן לירושלים חשבה שבקעה היא המקום המתאים, כי לפחות בתקופה ההיא, בקעה הייתה אחת השכונות היותר קהילתיות״, אומר אילן.
כמו הורים אחרים, מי שהוביל את אילן לפרויקט היה הדור הצעיר. "הבן הבכור שלי למד בכיתה א׳", הוא נזכר, "והמורה ביקשה שאהיה מעורב כי אני אדריכל. הצטרפתי לוועד של ההורים שהתעסק עם זה, ותוך שבוע מצאתי את עצמי מנהל את הפרויקט מטעם הקהילה. לת׳רז הגיע לשבוע הראשון של התכנון, ועבד עם הילדים בבתי הספר, כדי לתכנן לפי מה שהילדים רצו. לאחר מכן הוא חזר לארצות הברית, ושלח תוכניות״. התכנון היה מודולרי, באמצעות סט של מתקנים שונים שלת'רז שילב בגן. ״כנראה שלילדים יש פנטזיות דומות", סבור אילן. "אחד רוצה מפלצת, אחד רוצה ארמון - דברים שחוזרים על עצמם״. וקנין כתבה בפוסט הפרידה שלה: ״אני זוכרת את תשובות הילדים די בבירור. רפסודה שזזה, טלפון שאפשר לדבר בו במקומות שונים בפארק, קורי עכביש, מגלשה גלית, ועוד כל מיני״.
לבסוף התקבלו מהמתכנן תוכניות מפורטות, עם הנחיות כיצד יש לעבד את העץ לכל מתקן ומהי מהות החיבורים. אילן זוכר כיצד הוזמנו הברגים ואורן-קרוליינה מספק אמריקאי, כדי להבטיח עץ איכותי לפרויקט, "ואחרי שהחומר הגיע במכולות - התחלנו בעבודות. זה היה פרויקט קהילתי שנבנה תוך שבוע. מאות אנשים התנדבו כל יום, בעבודות שנמשכו עד שעות הלילה המאוחרות. השכנים תרמו מסורים ומקדחות כדי לקדוח את החורים בעמודים, מישהו מפתח תקווה הגיע לקדוח עם טרקטור, ומסעדת ׳אמא׳ תרמה ארוחה פעם ביום לכל מי שעובד שם״.
שלוש שנות זוהר - ואז הזנחה
טקס החנוכה החגיגי נערך במעמד ראש העירייה, טדי קולק. ״אני זוכרת בבירור את הסיור הראשון שערכו לנו בגן״, כתבה וקנין. ״שם נגלו לעינינו כל הפנטזיות שביקשנו: רשת המגדלים, קיר הטיפוס (שלא הצלחתי לעלות עליו מעולם), הנדנדות ויתר המתקנים. זוכרת איך שהתרגשנו ואיך הרגשנו שמקשיבים לנו (...) זו הייתה גאווה שכונתית״.
אבל ימי הזוהר של הגן לא האריכו שנים. בשלוש השנים הראשונות תיחזקה קרן ירושלים את הגן, מספר דניאלי, "והוא תוחזק למופת. לאחר מכן הוא הועבר לתחזוקת עירית ירושלים, וההידרדרות החלה" – עד שהגן הוגדר "מפגע" וננעל.
כאשר נודע לתושבים על כוונה להרוס את הגן, הם התגייסו יחד עם בית הספר והמינהל הקהילתי למאבק מתוקשר, שהוביל לעצירת תוכניות ההריסה ולשיקום הגן. ״ההצלחה היתה בעירבון מוגבל״, מספר עמוס צ'יוידאלי, ממובילי המחאה ב-2010. ״בעירייה השתכנעו אמנם לשקם אותו ולשפץ אותו, והשקיעו בזה לא מעט כסף, אבל החלק בהסכם שכלל אחריות של העירייה לתחזוקה השוטפת לא התקיים. כנראה שבזה לא גוזרים סרטים״.
הוא מציין כי למרות ההזנחה, ״העץ המקורי מאוד חזק, ורואים שהחלקים המקוריים החזיקו טוב מאוד. את השיפוץ ב-2010 לא הקפידו לעשות מעץ איכותי כמו העץ המקורי, והעצים החדשים היו ברמה פחות טובה. חלקם לא החזיקו״.
התושבים התעייפו מהמאבקים, כך נראה, כי בסיבוב השני כבר היה קשה יותר לגייס אותם. ובית הספר, שהיה ממובילי המאבק בזמנו, וגם קיבל תו של ׳בית ספר ירוק׳ מהמשרד להגנת הסביבה בין היתר בגלל המאבק הזה, נאבק עכשיו להרוס את הגן, בין היתר כי הם רוצים לבנות אולם ספורט", אומר צ'יוידאלי. "זה לגיטימי, אבל זה לא חייב להיות על אותו שטח. זו חורשה מוצלת ונעימה שלקח לה הרבה שנים לגדול״.
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: ״מבנה משוגבקעה, שנבנה בשטח פתוח בבית ספר גאולים, היה מיושן, לא בטיחותי ולא בשימוש. בעקבות פניות מהנהלת בית הספר, ועד ההורים, המינהל הקהילתי ותושבים נוספים, התקיימה פגישה עם הגורמים המקצועיים בעירייה ובסיכומה הוחלט בשיתוף התושבים על פירוק הגן ושימוש בשטח החצר לטובת בית הספר. העצים מפירוק הגן הועברו לאחסון במקומות שונים בהנחיית המינהל הקהילתי, וככל הנראה המינהל יעשה בהם שימוש חוזר. טרם הוחלט לגבי שימוש השטח״.
