בריאיון האחרון שלה למגזין "לאשה" סיפרה מיכל אנסקי על תוכניותיה לשנה הקרובה, שבמהלכה תבלה שבוע אחד מתוך כל חודש בניו יורק כדי לפקח מקרוב על הקמת שוק אוכל כשר שם. צורת החיים מעוררת הקנאה של אנסקי היא אולי יוצאת דופן, אבל לא במידה שחשבנו. החיים המודרניים, השמיים הפתוחים ואמצעי הקשר הטכנולוגיים פתחו את העולם בפני כולם, ובמדינות המערב יש היום לא מעט אנשים שחיים על הקו.
הסיבות לכך מגוונות: יש שעובדים במדינה אחת אבל מבלים את זמנם הפנוי באחרת, יש כאלה שהעבודה שלהם מתחלקת בין כמה מדינות, ואחרים שמרגישים בבית במדינה אחת אבל נאלצים לעבוד דווקא באחרת. כך או כך, מדובר בתופעה שרק תלך ותגבר ככל שמחירי הטיסות יהפכו זולים יותר והכפר הגלובלי יהפוך קטן יותר.
מי שעוקב באינסטגרם אחרי שלומית מלכה, דר זוזובסקי, דורית רבליס או סופיה מצ'טנר יכול להתרשם שככה חיות דוגמניות צעירות מאז ומעולם: טסות לאן שהעבודה לוקחת אותן, עם טרולי ביד אחת ומטען אוניברסלי בשנייה. אבל איך זה עובד עבור נשים בוגרות כמו אנסקי, אם לילדה בת שבע? איך מוסיפים לג'ינגול האינסופי שכולנו מכירות מגורים בשתי מדינות או בשתי יבשות שונות?
שבועיים בבית, שבועיים בחו"ל
שרון טל (35) היא המעצבת הראשית של משכית, ובשנתיים וחצי האחרונות היא מבלה מחצית מזמנה בארצות הברית. היא אמנם לא גרה שם ואין לה בית קבע, אבל מדי חודש היא מבלה בין עשרה ימים לשבועיים מעבר לים. לפעמים היא מרצה בפני נשים על אופנה ישראלית ועל היסטוריה, תרבות ואמנות ישראלית, ולפעמים מגיעה כדי לפתוח חנויות פופ־אפ או לבקר בתערוכות.
בכל זאת, אני מניחה שהפרידות קשות להן.
"ברור שהן מרגישות את הנסיעות, אבל הן יודעות שאמא עובדת ואמא שמחה היא יותר טובה. הן לא בוכות ליד הדלת. הן אומרות: 'אמא, אני אתגעגע', אבל הן מבינות שזו עבודה וזה חלק מהחיים. זה שאני מפתחת את עצמי ובונה קריירה הופך אותי למאושרת. אני מתייחסת לאמהות כמו לעבודה נוספת, אני עובדת בלהיות אמא, על אף שחצי מהזמן אני לא בבית. זה כל הזמן במודעות שלי, לגרום להן להבין שאני תמיד פה. גם אם אני לא נמצאת כאן פיזית, אני תמיד זמינה בפייס טיים או בטלפון, אני תמיד עונה".
ואת? גם לך זה בטח קשה.
"לי זה קשה מאוד. בימים הראשונים אני פחות מרגישה את זה כי אני במוד תפעול, אבל לקראת הסוף יש בי המון געגוע וחוסר סבלנות".
מה כן טוב בנסיעות האלה?
"אני משתעממת משגרה ואוהבת את החיים האלה. כל פעם שאני חוזרת מנסיעה אני חמישה קילו פחות, כי אני עובדת מסביב לשעון. זה להקים חנויות במקום אחד, למכור, לקפל, לעבור למקום אחר. אני מגיעה להרבה מקומות חדשים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא משכית. אפילו בדטרויט כבר הייתי שלוש פעמים, וכבר יש לי את הקפה האהוב עליי שם. אפילו הטיסות לא מפריעות לי כי זה זמן לישון בלי הפרעה, בלי מחשב וסלולרי".
הריון נוסף ישנה משהו מבחינתך?
"לא. הקמתי את משכית כשהייתי בהריון. זה היה קשה מאוד, אבל אני אמשיך לטוס עד הרגע האחרון שאוכל, אם לא תהיה בעיה רפואית. עבדתי גם באלכסנדר מקווין כשהייתי בהריון, וגם שם טסתי עד הרגע האחרון".
כמעט אין חסרונות
אורח החיים הזה הוא לא תמיד פרי תכנון מוקדם. לפעמים החיים פשוט לוקחים אותך למילאנו, כפי שגילתה גלי שנירר (יש קשר משפחתי רחוק ללאה, 46). שנירר, אמא לשלושה בנים (19, 15 ו־8) טיפחה קריירה בת 16 שנים כ"עכברת מעבדה מסוממת בהייטק", כהגדרתה. "נהניתי ולמדתי והחכמתי והתקדמתי, אבל לבי תמיד היה באופנה בכלל ובאופנה אירופית בפרט", היא מספרת. "למדתי אנגלית מקריאה של 'ווג ו'אל' מגיל אפס. אני יודעת המון על בתי אופנה אירופיים מוכרים ומוכרים פחות: היסטוריות, גלגולים, השראות, תככים. כל מה שקורה שם נמצא אצלי בראש. למה? ככה, כי זה מעניין אותי ואני עוקבת אחרי זה שנים. יש לי 'ווגים' של אספנות, ספרייה ענפה שלא תבייש את ספריית מילאנו בכבודה ובעצמה".
לפני שנה וחצי טסה שנירר לאיטליה, לטיול קולינרי שהדריך יאיר די־קסטרו, מנכ"ל חברת התיירות סולו איטליה. כשחזרה ארצה קיבלה ממנו טלפון עם הצעה משמחת: "מה דעתך להעביר סיורי אופנה במילאנו?". מאז היא טסה לאיטליה פעם או פעמיים בכל חודש למשך כמה ימים ומעבירה סיורי אופנה ועיצוב פנים. כשאני מתאוששת מעילפון הקנאה שלי ואומרת לה שמדובר בחלום, היא מסכימה. "אני עושה את מה שאני אוהבת לעשות וזו זכות גדולה. מתחככת בעולם שאני נהנית להיות חלק ממנו, לומדת בלי סוף מהמפגשים ונהנית מהנסיעות, מהאוויר שהן נותנות".
איך זה מסתדר עם הילדים?
"זה מאתגר אבל הם גדלו, ומה שלא הרשיתי לעצמי בשנים קודמות אני מרשה לעצמי היום. נכנסנו לשגרת נסיעות שלא מתעכבים עליה. הם זורמים עם זה. עם זאת, האמהות שלי מאוד אווזית, אני אמא צמודה כזו. אני יוצאת רק כשהבית מסודר והמקרר מלא סירים, ואני גם מחוברת בטלפון כשאני נוסעת".
יש גם חסרונות באורח החיים הזה?
"אני כמעט לא רואה חסרונות. אם לא היה לי את זה, זה היה חסר לי. פה ושם נסיעות נופלות לי על דברים אקוטיים וזה מבאס אותי, אבל לא יהיה מצב שגם אני וגם אבא שלהם לא נהיה. אנחנו מחלקים את הזמן בינינו וגם מפעילים את הפייס טיים".
את סובלת מבדידות או מגעגועים כשאת שם?
"לא, אף פעם לא. גם כי זה קצר, נסיעה כזו לא אורכת יותר משישה ימים, וגם כי זה נורא עמוס ואינטנסיבי. דבר רודף דבר. אני מוקפת אנשים, אני לא לבד".
מה את אורזת לטיסות? יש לך אאוטפיטים מוכנים?
"זה לא פשוט. כל יום מתוכנן עד לפריט האחרון, מהעגילים ועד לתיק. אין מקום לטעויות, בין אם זו נסיעת הכנה ובין אם זו נסיעה עם לקוחות, כי בתעשייה הזאת חשוב מאוד להיות לבושה היטב. אני גם מקפידה תמיד ללבוש פריט של מעצב ישראלי".
ואם היית צריכה לבחור מקום אחד לגור בו: ישראל או מילאנו?
"ישראל. בסוף אני ציונית. אבל מילאנו היא בית שני שלי. כל מי שאומר שהיא אפלולית, יבשה ולא מעניינת פשוט לא מכיר אותה. זו עיר מדהימה, אירופה הקלאסית במיטבה. צריך לתת לה זמן".
איפה טעים יותר?
"ברור שבמילאנו".
"הנפש שלי לא חיה שם"
הקשיים הכרוכים בחיים הנעים בין יבשות אינם ייחודיים לאמהות. גם רווקות עלולות לסבול מבדידות ומקשיים שקשורים בנסיעות התכופות, לצד היתרונות הברורים של אורח החיים הבינלאומי. אבל רוני מיטל (34), הבעלים של חברת Felleza.com, המייבאת לארץ מוצרי טיפוח, מספרת שהבדידות היא דווקא זו שדחפה אותה לחלק את חייה בין היבשות.
מיטל נולדה בארץ, אבל בגיל שנתיים עברה עם הוריה לגור בניו יורק. לאחר שהתגרשו חזרה ארצה עם אִמה, ובגיל 17 כבר חזרה לניו יורק, שם חייתה עם אביה. בגיל צעיר זה כבר למדה עיצוב אריזות, חלונות ראווה וחנויות ב־FIT. "תמיד אהבתי מוצרי ביוטי ולקים", היא אומרת. "נמשכתי לעולם הזה. הייתי גירלי גירל ואמרתי לעצמי: 'עד שלא אעבוד בקוסמטיקה, אני לא מוותרת'.
"דרך חברת השמה אמריקאית מצאתי עבודה כמעצבת בסטודיו של חטיבת היוקרה של לוריאל. עבדתי שלוש שנים על המותגים ג'ורג'יו ארמאני, שו אמורה וקיל'ס, ואז, במשבר הכלכלי, פוטרתי עם כל הפרילנסרים בחברה. החלטתי להקים משרד משלי, לוויתי מאבא שלי 45 אלף דולר, שאותם הצלחתי להחזיר תוך חצי שנה, והיום יש בצוות שלי בניו יורק 45 עובדים.
"רוב החברים הטובים שלי כבר לא נמצאים שם. כשאני שם זה נטו עבודה. הייתי 17 שנים בניו יורק ומיציתי. יש בי אהבה לעיר אבל הקצב, הלחץ... די. יותר כיף לי פה בחיי הבוגרים"
איך חיים בשתי יבשות? את מנויה לשני חדרי כושר? קונה אאוטפיטים כפולים?
"אני קונה הרבה כפול ושמה בגד פה ובגד שם, הכל כדי לקצר את השהות בשדה. יש לי שני פלאפונים, אני תמיד זמינה ואף פעם לא רוצה שידעו איפה אני נמצאת. חשוב לי שמי שמחפש אותי בכל מקום בעולם יוכל להשיג אותי".
איפה יותר כיף לך?
"רוב החברים הטובים שלי כבר לא נמצאים שם. כשאני שם זה נטו עבודה. הייתי 17 שנים בניו יורק ומיציתי. יש בי אהבה לעיר אבל הקצב, הלחץ... די. יותר כיף לי פה בחיים הבוגרים שלי. בנוסף, מאחורי המשרד שלי יש מסגד גדול, אז אני לא אדבר שם בעברית. למי שלא חי בחו"ל קשה להבין את זה. הנפש שלי לא חיה שם, רק הצד העסקי שלי חי שם".
איפה יותר טעים?
"בארץ. לירקות יש טעם. יש מסעדות טובות בניו יורק, אבל בכללי ישראל לוקחת את כולם בכיס הקטן. גם מבחינה חברתית, אם אני שם בסופ"ש אני בדרך כלל לבד, אולי אצא לפגוש חבר או חברה. פה אני אף פעם לא לבד בסופ"ש. יש לי חברים, תוכניות, אני מבקרת את סבתא, ואם אני לא מוזמנת לארוחת שישי, אני נדבקת בלי בושה".
לאורח החיים הזה בטח יש מחיר בכל הקשור לחיי האהבה.
"יש בחיים כאלה חוסר יציבות, וזה בטוח השפיע לי על העולם של הדייטינג. זו אחת הסיבות שחזרתי לארץ. אבל גם פה אני לא מצליחה לפתח את זה יותר מדי. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבה לא הייתי בשדה תעופה יותר משלושה שבועות ברצף. תוסיפי לזה את העובדה שאני אישה מצליחה. בעסקים אני תמיד צריכה לפאר ולהזכיר את זה, את כל ההישגים שלי, אבל בדייטים אני צריכה להצניע אותם כדי לא לאיים".
